מאמר הלכתי חבורה בענין מלאכת בורר

מלאכת בורר​

​

הקדמה קצרה לסוגית בורר:​

מהות "מלאכת ברירה" היא תיקון האוכל על ידי הוצאת הפסולת ממנו במטרה לשמור את האוכל באוצר כשהוא נקי מפסולת.

מלאכה זאת נחשבת כמלאכה רק אם היא משמשת כהכנה לשימור האוכל באוצר, אך אם היא נעשית לצורך סעודה סמוכה לאכילה אין נחשבת כמלאכה אלא כהכנת אוכל לאכילה שהוא דבר המותר לעשותו בשבת.

ברם קבעו חז"ל שהמוציא פסולת מתוך האוכל גם אם עושה כן סמוך לסעודה נעשה כ"בורר לאוצר" וחייב חטאת.

בשעת האכילה עצמה נחלקו הראשונים והאחרונים אם הוצאת פסולת מתוך האוכל נחשבת למלאכה או שהיא נחשבת חלק ממעשה האכילה.
​

גמ' שבת ע"ד א' מובא ברייתא שנאמרו בה שלש הלכות​

ת"ר היו לפניו מיני אוכלין: א. בורר ואוכל, בורר ומניח [היינו בורר לעצמו ואוכל, ובורר ומניח לאחרים ואוכלין, ואע"פ שהבורר עצמו אינו אוכל עמהן, ויתכן דאפי' לצורך אכילת בהמתו מותר לברור, כן כתב הפמ"ג במ"ז סימן שי"ט סק"ה].

ב. ולא יברור.

ג. ואם בירר חייב חטאת.

הראשונה – צורה של ברירה המותרת.

השניה – צורה של ברירה האסורה.

והשלישית – אימתי חייבים חטאת על מלאכת ברירה.

ברייתא הנ"ל היו לפניו "מיני אוכלין" כו', זו היא גירסת רש"י, לפי"ז "מיני אוכלין" אינו מדוייק כל כך לפי שמדובר רק במין אחד של אוכל המעורב בפסולת כפי שיבואר בגמ' להלן.

אבל תו' ושאר הראשונים גרסו בברייתא היו לפניו "שני מיני אוכלין" להורות דגם באוכל מתוך אוכל שייך ענין ברירה, שאותו המין שאינו רוצה עכשיו לאכלו נחשב לפסולת ביחס להמין שרוצה לאכלו.

​

נידון ראשון​

יל"ע האם רש"י ותו' חולקים אם "מלאכת בורר" שייך רק באוכל ופסולת המעורבין או גם בשני מיני אוכלין?

תשובה: בספר ראש יוסף לבעל הפמ"ג וכן כתוב בפמ"ג סי' שי"ט סק"ב ד"ה דע כו' שרש"י מסכים בעקרון לתו' דיש מלאכת ברירה גם בשני מיני אוכלין, אבל חולק רש"י וסובר דרק באופן שאדם רוצה לאכול מין אחד של אוכל מיד נחשב המין השני ל"פסולת", אבל כשאדם אינו רוצה לאכול אף אחד מהם מיד ובורר אחד מהן לאחר זמן אין דרך לקבוע בוודאות מה נקרא אוכל ומה נקרא פסולת, ואילו תו' ושאר הראשונים סברי דגם ברירת שני מיני אוכלין לאחר זמן נחשב מלאכת בורר. והואיל ובגמ' בסמוך מובא כמה אמוראים שמפרשים את הברייתא לענין "ברירה לאחר זמן" לפיכך הוצרך רש"י לפרש את נידון הסוגיא דוקא באוכל ופסולת המעורבין זה בזה ולא בשני מיני אוכלין.

ויל"ע בכל זה בביאור הלכה סימן שי"ט סעי' ג' ד"ה היו כו' וכן ד"ה ומניח כו'.
​

בגמ' נחלקו חמשה אמוראים בביאור שלש ההלכות ששנינו בברייתא​

​

[ולהלכה קי"ל כדברי כולם לחומרא]​

​

שואלת הגמ' מאי קאמר? הרי בתחילה שנינו בורר ואוכל ואיך מיד לאחר מכן שנינו ולא יברור​

​

אמר עולא הכי קאמר​

א. בורר את הפסולת מן האוכל לעצמו ואוכלו.

ומותר לו לברור אפי' כשמכין את האוכל כדי שיאכלנו לאחר זמן, ובלבד שיכין אותו לבו ביום – לצורך אכילתו ביום השבת.

כמו כן אף בורר ומניח עבור אנשים אחרים לבו ביום כדי צרכם ליום השבת.

ב. ולצורך יום מחר - לא יברור.

ג. ואם בירר לצורך יום המחר - חייב חטאת.

נמצינו למידין, שברירה לצורך אותו יום אינה נחשבת למלאכת ברירה ומותרת אף לכתחילה! ואפי' בכלי יהיה מותר, כך ביאר הריטב"א.

אפשר לבאר את סברת עולא: דהואיל ואין ב"מלאכת ברירה" שום שינוי מהותי בתערובת [בשונה ממלאכת אפייה ובישול וטחינה וכל כיוצא בזה] לפיכך כל שאינו בורר לאוצר לצורך איחסון ולא לצורך מחר אין בכך משום "מלאכת מחשבת".

מתקיף לה רב חסדא: וכי מותר לאפות לבו ביום? וכי מותר לבשל לבו ביום ?! פירש"י הרי אם אתה מחייבו חטאת כשבירר לצורך מחר הרי שהבורר הוא אב מלאכה, א"כ מהו ההיתר לברור לבו ביום?

ביאר הריטב"א דרב חסדא חולק על עולא וסובר שברירה לבו ביום אינה שונה באופן מספיק מן המלאכה שעשו במשכן כדי להפקיעה ממלאכת מחשבת של בורר, ומה בין זה למלאכת אפייה ובישול שאסורה לבו ביום.

​

אמר רב חסדא הכי קאמר​

א. בורר ואוכל בעצמו פחות מכשיעור של מלאכת ברירה, שהוא כגרוגרת אוכלין.

וכן בורר ומניח עבור אנשים אחרים פחות מכשיעור.

ב. וכשיעור ברירה שהוא בכגרוגרת - לא יברור.

ג. ואם בירר כשיעור - חייב חטאת.

נמצינו למידין, שברירה פחות מכשיעור נחשבת דרך אכילה ולא דרך ברירה ומותרת אף לכתחילה, כך ביארו תו', ואפי' בכלי יהיה מותר כנ"ל בשם הריטב"א!

ויתכן דכל ההיתר לפי רב חסדא הוא דוקא אם עושה כן כדי לאכול מיד, דהרי זה כאדם האוכל ומצא פסולת במאכלו, שמותר לו להפריש את הפסולת מן האוכל!

מתקיף לה רב יוסף: וכי מותר לאפות בשבת פחות מכשיעור? כלומר אמנם אין על פחות מכשיעור חיוב חטאת, אבל ודאי אכתי אסור מן התורה לאפות פחות מכשיעור דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה! ואיך רב חסדא מפרש בברייתא שיהא מותר לכתחילה לברור פחות מכשיעור!

וביארו הרמב"ן והר"ן דרב יוסף סובר שגם ברירה פחות מכשיעור נחשבת למלאכת בורר, שכן בכל ברירה אדם בורר מעט מעט [צרורות או עפר] עד שמתקבץ כמות גדולה של שיעור.

​

אמר רב יוסף הכי קאמר​

א. בורר ואוכל ביד, בורר ומניח לאחרים ביד.

ב. אבל בקנון ותמחוי שהם כלים שניתן לברור בהם אך הם אינם מיועדים לברירה - לא יברור בהן לכתחילה, כי זה דומה לברירה, שעיקרה בנפה וכברה [משא"כ ביד דמותר לגמרי הואיל ולא דמי כלל לברירה].

ואם בירר בקנון ובתמחוי - פטור מחטאת, כיון שאין זה דרך ברירה והוי כלאחר יד, אבל אסור לעשות כן.

ג. ובנפה ובכברה - לא יברור, ואם בירר בנפה ובכברה - חייב חטאת.

מהו קנון? כלי עץ עשוי כצינור שרחב מצידו האחד וצר מצידו השני, וכגון כשיש לו קטניות עם פסולת המעורבין יחד נותן קטניות בצידו הרחב של הקנון [שהוא כעין משפך] ומנענע, וכיון שהקטניות הן עגולות מתגלגלות הן ויורדות למטה דרך הפה הצר, ואילו הפסולת נשאר בצידו העליון של המשפך, ביארנו עפ"י דברי רש"י בסוגין וביצה י"ב ב'.

מהו תמחוי? קערה רחבה, האדם מפזר את התערובת בתמחוי, מטה אותו מעט ומנענעו בעדינות, הגרגרים של התבואה או הקטניות שהם עגולים וכבדים מן המוץ מתגלגלים בשיפוע אל הקצה השוקע של התמחוי, והפסולת נשארת למעלה, כן מבואר בב"ח סימן שי"ט סוד"ה ומש"כ בורר בידו כו'.

מהו נפה ומהו כברה? כתב הרמב"ם בפיה"מ שביעית פ"ה מ"ט דבדרך כלל משתמשים בנפה לברירת קמח ובכברה לברירת סובין, מפני שנקבי הנפה קטנים הם מנקבי הכברה.

עכ"פ למדנו בביאור הברייתא אליבא דרב יוסף, דברירה רגילה נעשית ע"י נפה או כברה לכן חייב על הברירה חיוב חטאת, משא"כ ברירה ע"י קנון או תמחוי זהו ברירה ע"י שינוי דחשיב כלאחר יד, לכן אין בו איסור מלאכת ברירה מן התורה כי אם מדרבנן משום שדומה לבורר כדרכו, אבל ביד מותר לברור לפי שאינו נראה כלל כבורר כדרכו, כן ביאר רש"י.

ובבורר ביד שהתירה הברייתא – מיירי בבורר אוכל מתוך פסולת או שבורר לאכילה לאלתר דאל"כ אפי' בדרך ברירה ביד נחשבת למלאכת בורר כמבואר ברש"י לעיל במשנה ע"ג א'.

וביאר הרמב"ן ז"ל שסובר רב יוסף שאין דרך התנא בברייתא לעבור מפעולה המותרת לכתחילה לפעולה שחייבים עליה חטאת.

לפיכך פירש רב יוסף שיש ג' בבות בברייתא, א. בורר ואוכל מיד שהוא מותר לכתחילה. ב. לא יברור שהוא איסור לכתחילה מדרבנן, והכונה בקנון או בתמחוי. ג. הברייתא מסיימת בדין נפה וכברה שעליהם חייבים חטאת.

מתקיף לה רב המנונא: מידי קנון ותמחוי קתני בברייתא? [פירש"י והוא הדין דקשה מידי נפה וכברה קתני].

ביאר הרמב"ן ז"ל, דעיקר קושית רב המנונא היה דאמנם דרך ברירה היא ע"י נפה וכברה ולכן אין בכך קושיא על שהברייתא לא פירשה כן להדיא, מיהו כיון שלפי רב יוסף רישא דברייתא אתי לאשמעינן התירא דברירה ביד, היתה הברייתא צריכה לחלק ולומר דסיפא מיירי בברירה ע"י כלי, והואיל והברייתא לא פירשה כן להדיא, ש"מ שהברייתא באה ללמד שאף ברירה ביד אינו מילתא דפסיקא להתירא, אלא לפעמים אסור לברור אפי' ביד.

​

אמר רב המנונא הכי קאמר​

א. בורר ואוכל את האוכל מתוך הפסולת, בורר ומניח לאחרים אוכל מתוך הפסולת, כי אין זו דרך ברירה.

ב. אבל את הפסולת מתוך האוכל לא יברור.

ג. ואם בירר פסולת מתוך אוכל - חייב חטאת.

מדוע לברור אוכל מתוך פסולת אין זה דרך ברירה? ביאר הריטב"א דכאשר נוטל אוכל כדי לאכלו מיד אינו נראה כבורר אלא כנוטל אוכל לתיתו לתוך פיו, כמו"כ יש לבאר בשני מיני אוכלין ובורר את האוכל שרוצה לאכלו מיד.

עוד ביאר הריטב"א דרב המנונא מסכים עם רב יוסף שהדרך היחידה שמותר לברור בשבת הוא "ביד בלבד" אבל חולק על רב יוסף במה שביאר את המשך הברייתא על סוגי ברירה אחרים.

ופסולת מתוך אוכל שלא יברור ואם בירר חייב חטאת – סובר רב המנונא דזה אפי' כשעושה כן כדי לאכול מיד, לפי שכך הוא יותר דרך ברירה, שכן דרך ברירה הוא לברור את הפסולת מתוך האוכל, כן ביארו הריטב"א וחידושים המיוחסים לר"ן.

מתקיף לה אביי: מידי "אוכל מתוך פסולת" קתני בברייתא?

ביאר הריטב"א דקושית אביי היא וכי מפורש בתחילת הברייתא שמדובר במסיר אוכל מתוך פסולת יותר מבסוף הברייתא, הרי אין שום רמז בברייתא שמדובר בב' אופנים נפרדים.

​

אמר אביי הכי קאמר​

א. בורר ואוכל כשהאכילה היא לאלתר, ובורר ומניח לאחרים כדי שיאכלו לאלתר, כי אין דרך ברירה בכך.

ב. אבל כדי לאכול בו ביום [ולא לאלתר] לא יברור.

ג. ואם בירר, נעשה כבורר לאוצר לזמן רב וחייב חטאת.

כלומר, בשונה מדברי רב המנונא כל הברייתא כולה איירי באופן אחד שהאדם מסיר את האוכל מתוך הפסולת, וביד.

רישא בורר ואוכל לאלתר לעצמו או לאחרים שאין זו דרך ברירה, ולצורך מאוחר יותר כגון לבו ביום לצורך אכילה לא יברור, ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת.

נמצינו למידין, שאפי' בברירת אוכל מתוך פסולת שייך לומר שדרך ברירה הוא ולא דרך אכילה, כמו שמצינו בגמ' להלן קל"ח א' מה דרכו של בורר? נוטל אוכל ומניח הפסולת, ומאחר שהוא דרך ברירה חייבים עליו חטאת, אבל ברירה כדי לאכול לאלתר לא חשיב דרך מלאכת בורר אלא דרך אכילה, כן ביאר בחידושים המיוחסים לר"ן.

אמרוה רבנן להא דאביי קמיה דרבא: אמר רבא שפיר אמר נחמני!
​

&​

​

נמצא לפי מסקנת הגמ':​

אם יש לפנינו אוכל ופסולת המעורבין או שני מיני אוכלין המעורבין מתי מותר לברור? רק אם קיימים ג' תנאים:

א. אוכל מתוך פסולת.

ב. ביד.

ג. לאלתר.

אם חסר תנאי ראשון או שלישי, כלומר שבורר פסולת מתוך אוכל או שבורר לבו ביום ואפי' אוכל מתוך פסולת חייב חטאת.

אם חסר תנאי שני דהיינו שבורר בכלי ולא בידו, בקנון ותמחוי פטור אבל אסור, ובנפה וכברה חייב חטאת.
​

&​

​

יש נידון מאד חשוב בסוגיא מהו שיעור בורר לאלתר? וזהו נידון בדאורייתא!​

בשלמא גדר הראשון של "אוכל מתוך פסולת" ברור לן שהמין שרוצה לאכול כעת חשוב אוכל, והמין שאינו רוצה לאכלו כעת חשיב פסולת.

כמו כן ברור לן גדר השני של היתר "בורר ביד" ענינו לאפוקי מבורר ע"י כלי שאסור, אם כי שיש לדון מהו לאכול מרק במזלג אם חשיב ברירה ועוד כיוצא בזה.

אך בגדר השלישי שצריך לברור אוכל מתוך פסולת לאכילה "לאלתר", מה נחשב לאלתר?

הראשונים בשם רבינו חננאל פירשו לאלתר היינו שמיסב על השולחן לאכול ובורר לצורך אותה סעודה, והובא ברמ"א סימן שי"ט סעי' א'.

ולכאורה אין בזה הכרע להקל ולהתיר לברור גם סמוך לסעודה, דאפשר רק בשעת הסעודה תוך כדי אכילה מותר לברור שיעור מה שמיסב לאכול באותה סעודה.

מיהו בפשוטו לשון מה "שמיסב" משמע לשון עתיד, לפי"ז מותר סמוך מיד לצורך אותה סעודה שמיסב בה.

וכן הוא במאירי שכתב ולאו דוקא שיאכל תיכף לברירה אלא כל שהוא מיסב ודעתו לאכלם או להאכילם לבני שולחן כו' לאלתר הוא ומותר.

וכך הוא הכרעת המ"ב בביאור דעת הרמ"א דכל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד מיקרי לאלתר, אפילו יאריך את זמן הסעודה כמה שעות מיקרי לאלתר, כיון שהברירה היא סמוך לסעודה.

אבל לשון הריטב"א בסוגיא הוא כך, דמה שנהגו לכתוש אגוזים ושקדים ולברור האוכל מהם קודם הסעודה כדי לאכול בשעת סעודה אסור, ואין לעשות כן אלא בשעת אכילה ממש.

וכבר הביא הביאור הלכה ריש סי' שי"ט דעה זו לחומרא בשם ספר תוספת ירושלים שהוכיח מן הירושלמי דבעינן לאלתר ממש ודלא כהרמ"א.

אבל הכריע הביאור הלכה, דמ"מ אין להחמיר בזה כדעת תוספות ירושלים דדברי הרמ"א יש להם מקור מן הש"ס שלנו, וכמו שהביא ראיה בביאור הגר"א ז"ל.
​

&​

יל"ע אחרי הכרעת הביאור הלכה שמותר לברור סמוך לסעודה אפי' אם לא יאכלנו לאלתר ממש כי הבורר מתכנן את משך הסעודה שלו לכמה שעות, מהו לברור כמות מרובה של אוכלין ופסולת מעורבין זה בזה לפני הסעודה כגון שיש לו הרבה אורחין, דנמצא שמתחיל לברור שעה או שעתיים קודם הסעודה האם זה ג"כ חשיב סמוך לסעודה או לא?

מובא בספר נחלת אליהו להגר"א דושניצר ז"ל בשם מרן זללה"ה דלא נקרא סמוך לסעודה, ולא שרי רק לערך חצי שעה לפני הסעודה!

וידוע שר' אל"ה דושניצר ז"ל שאל את החזו"א זללה"ה בפני בני הישיבה המרובים שלמדו אז בלומז'א - פתח תקוה והאחראי הבורר לפני הסעודה היה צריך לברור סוגי תערובות לצורך כל בני הישיבה, וזה לקח הרבה זמן לפני הסעודה.

והכריע בזה החזו"א לאיסורא, משום דסבר דגדר "לאלתר" היינו בזמן, ולא שייך לדון להתיר בזה יותר מחצי שעה מחמת כמות האוכל והאוכלין שהם מרובין, נמצינו לפי"ז דגדר ההיתר "סמוך לסעודה" היינו כמו חצי שעה בלבד!!!

ברם נסתפק בספר הליכות מרדכי, מאחר שאנו מקילין כדברי החזו"א דזמן לאלתר היינו לערך חצי שעה, האם זה הזמן שקבעו חז"ל שמותר לברור אוכל מתוך פסולת גם אם מבחינת הזמן יכול להצטמצם יותר ולברור סמוך לסעודה ממש כגון שאוכל לבדו או"ד בכמות מרובה של מסובין לסעודה מותר לברור סמוך לסעודה עד חצי שעה אבל לאדם שמיסב לבדו לסעודה יצטרך להחמיר ולברור "לאלתר" כמה שיותר קרוב לסעודה!
​

&​

בשעת אכילה ממש – מותר גם להוציא את הפסולת מתוך האוכל דלכולי עלמא חשיב דרך אכילה ולא דרך ברירה, כן מבואר בחידושי הרמב"ן והר"ן.

ברם נחלקו הביאור הלכה והחזו"א האם הדין הזה נאמר דוקא בכה"ג שמוציא את הפסולת מן החתיכה שבפיו או אפי' במוציא את הפסולת מן החתיכה שבידו, דכיון שעומד לאכלו הוה ליה דרך אכילה!​

מתלמיד חכם אחד​

 

[אוצר התורה]

בשלח - מדוע נקטה הגמ' אפייה ובישול?

שבת ע"ד ב' עולא רצה להתיר ברירה בשבת לצורך אותו היום; והקשה רב חסדא "וכי מותר לאפות לבו ביום, וכי מותר לבשל לבו ביום". ויש לדקדק בלשון הגמ' שנקטה שתי דוגמאות מאותה מלאכה, ולכאורה היה מתאים יותר לומר "וכי מותר לטחון, וכי מותר לבשל", וכיוצ"ב. וי"ל [נתעוררתי לזה מהגר"י ענגיל (בית האוצר), והוא כתב...

forum-otzar-hatorah.co.il