מאמר תורני חבורה בענין מלאכות זורה [בורר] ומרקד

מלאכת זורה [בורר] ומרקד​

​

מהו הגדרת שלשת המלאכות - זורה בורר ומרקד​

א. מהו מלאכת הזורה: לאחר שלמדנו את מלאכת הדישה שעל ידה נתפרקו גרעיני החיטה מהשיבולים, נוטלים את גרעיני החיטה עם הפסולת שהם "הקש והמוץ" ומניחים אותה בתוך רחת [הקרוי מזרה] ובעזרת הרחת מפריחים את הכל לאויר על מנת שהרוח תפזר את המוץ והקש הקלים לכל ארבע רוחות השמים, ולעומתם גרעיני החיטה שהם כבדים יותר יפלו חזרה למטה, ובכך מתבצעת ההפרדה שבין האוכל והפסולת, וזהו שכתב רש"י במשנה "הזורה" – ברחת לרוח.



ב. מלאכת בורר: בשלב מאוחר יותר לפני טחינת החיטים כאשר גרעיני החיטה עדיין מעורבים עם צרורות ואבנים דקות מוציאים בידים את הצרורות והאבנים החוצה, ונותרים גרעיני חיטה נקיים מכל פסולת חיצונית, וזהו שכתב רש"י במשנה "הבורר" – פסולת בידיו.



ג. מלאכת מרקד: לאחר טחינת החיטים מתקבל לפנינו קמח המעורב עם סובין [שהיא קליפת גרעין החיטה] ולכן נותנים את כל החטים לתוך כלי הקרוי נפה, ומרקדים [מנענעים הלוך ושוב] את הנפה על תכולתה, הקמח הדק נופל למטה לתוך כלי הקיבול, ואילו הסובין הגס נותר למעלה בנפה, וזהו שכתב רש"י במשנה המרקד – בנפה.



נמצא כאמור כי שלושת מלאכות אלו, זורה, בורר, ומרקד, מהות אחת שוה לכולן שהיא הפרדת פסולת מן האוכל רק שהם נעשים בג' אופנים שונים:

זורה – ע"י נתינה לרחת ובעזרת הרחת מפריחים לאויר, בורר – בידים את הפסולת מהאוכל, ומרקד ע"י נפה.



והנה מובא בגמ' שבת ע"ג ב' היינו זורה היינו בורר היינו מרקד, אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מילתא דהויא במשכן אף על גב דאיכא דדמיא לה – חשיב לה.

כלומר, הגמ' שואלת מדוע זורה בורר ומרקד נמנו כשלשת אבות מלאכות נפרדות, הרי כולן מלאכה אחת הן שהרי מהותן שוה במטרתן – להפריד את הפסולת מן האוכל.

ומשני, אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מילתא דהויא במשכן אע"ג דאיכא מלאכה אחרת דדמיא ליה במהותה וכבר מנה התנא את המלאכה האחרת הדומה לה בין האבות מ"מ חשיב לה לכל אחת לאב מלאכה בפני עצמו כיון שסוף סוף היו כולן במשכן.

ושלשת המלאכות הללו "הזורה והבורר והמרקד" אכן היו במשכן בהכנת הסממנים לצביעה, ולכן נמנו כל אחת כמלאכה בפני עצמה.



במשכן: היו עושים זריה לרוח, ומעשה ברירה והרקדה בסממני הצבע שהוצרכו להם כדי לצבוע את הצמר והעורות.


​

"המשמר" האם הוא תולדת מרקד לכולי עלמא או שהוא מחלוקת רבה ור' זירא​

ד. תולדת מרקד: הוא "המשמר" היינו אדם שנותן שמרי יין בשבת על כיסוי של משמרת שמתוחה כבר אפי' מבעו"י על חלל של איזה כלי או חבית שעל ידה מסתנן השמרים והיין יורד זך וצלול אל הכלי, ואסור לעשות כן בשבת, ונחלקו רבה ורבי זירא שבת קל"ח א' אם הוה תולדה דבורר או תולדה דמרקד, רבה אמר מתרינן ביה משום בורר ר' זירא אמר משום מרקד.

אמר רבה כוותי דידי מסתברא שמשמר דומה לבורר, שכן מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח הפסולת הכא נמי – בפעולת הסינון הוא נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.

אמר רבי זירא כוותי דידי מסתברא שהמשמר דומה יותר למרקד, כי מה דרכו של מרקד – פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה, ואילו הבורר לוקח את הגרעינים ומשאיר את הצרורות למטה.



ברם מבואר בסוגית הגמ' שם אליבא דרש"י דלפי רבה "משמר" היא בודאי תולדה של מלאכת מרקד אלא שחייבים עליה אף משום בורר, ואילו לר' זירא אין להתרות באדם שעושה כן אלא משום מרקד בלבד.

ובחידושים המיוחסים להר"ן הקשה על רש"י מי הזקיקו לפרש כן שרבה מודה לר' זירא שיש במשמר משום מרקד, וביאר השפת אמת שהיה נראה לרש"י שסברת רבי זירא שהמשמר דומה למרקד משום שהאוכל למטה והפסולת למעלה היא סברא שאין לחלוק עליה.

אבל תו' שבת ע"ג ב' ד"ה משום כו' חלקו על רש"י וסברי אליבא דרבה שהתראה משום מרקד אינה התראה כי חייב עליה רק משום בורר.



ולהלכה הביא המ"ב בסימן שי"ט ס"ק ל"ב דיש בזה חיוב חטאת ליתן שמרים על המשמרת ואפי' היא תלויה מערב שבת או משום בורר שנברר האוכל מהפסולת עי"ז או משום מרקד.

והמקור לזה הוא לשון הרמב"ם פרק ח' מהל' שבת הלכה י"א וכן הבורר שמרים מתוך המשקין הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד וחייב כו', ע"כ.

וכתב הביאור הלכה דנראה שהיה ספק להרמב"ם כמאן הלכתא כרבה או כר' זירא, אבל ודאי סובר דרבה ור' זירא פליגי אהדדי, ודלא כפירוש רש"י.



ה. עוד כתב הביאור הלכה שם שגם דעת תו' ע"ג ב' ד"ה משום כו' כהרמב"ם ולא כרש"י, וביאר שפיר את דעת תו' והרמב"ם אליבא דרבה מדוע סינון שמרים על גבי משמרת אינו דומה למרקד, דהמרקד עושה כל זמן הרקדתו פעולה בפסולת ובאוכל יחד בכך שמנענע הכברה והנפה ועי"ז נברר מין אחד מחבירו, משא"כ במשמר בעת הבירור לא נעשה שום פעולה בשמרים, אלא הם מונחים במקומם והיין זב מהן, לכן זה דומה יותר לבורר שנוטל את האוכל, והפסולת נשאר מונח במקומו דבכה"ג הוי נמי דרכו של בורר.

וסיים הביאור הלכה, ודע שבדברינו מיושב היטב אמאי לא חייב לרבה בכל מרקד גם משום בורר! ושוב מצא הביאור הלכה בירושלמי פרק כלל גדול ובפרק תולין דמוכח בהדיא דמאן דסובר משום בורר לא סובר משום מרקד, ודלא כפירש"י, וכבר הקדימני הקרבן עדה בזו הקושיא על פירש"י עי"ש.


​

בדברי הרמ"א דהרוקק לרוח בשבת חייב משום "זורה" [ואנן לא קי"ל הכי]​

ו. כתב הרמ"א בסוף מלאכת בורר [שלהי סימן שי"ט] בשם מהרי"ל וירושלמי, דהרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר את הרוק חייב משום זורה.

וכתב ע"ז המשנה ברורה בשם הגרע"א ז"ל דלא ראינו מי שחושש לזה כיון דאינו מתכוין לכך, וכל שכן שאין זה דרך זורה.

ובביאור הלכה הביא משו"ת הגרע"א ז"ל שנסתפק בשופך מים מועטים מצלוחית דרך החלון והרוח מפזר את הטיפות אחת פונה לכאן ואחת פונה לכאן האם חייב משום זורה?

והעלה הגרע"א ז"ל לצדד להקל מג' סיבות:

חדא לפי שהגדרת מלאכת "זורה" היינו נמי כעין "מלאכת בורר" שמברר את הפסולת מתוך האוכל, אבל שכולו פסולת אינו חייב משום זורה.

ואף לדעת הרמ"א שהעתיק את הדין של הירושלמי גבי זורה לרוח גם כשהכל פסולת הני מילי ב"רוק" דכמו שאין דישה ומעמר אלא בגידולי קרקע כך גם אין זורה אלא בגידולי קרקע, ואדם נקרא גידולי קרקע, אבל לא במים דלא הוה גידולי קרקע.

ועוד דלא ניחא ליה, ופסיק רישיה דלא ניחא ליה יש מתירים.



ברם אכתי קשה מה נעשה אנן עם דברי הירושלמי שהביא הרמ"א לחייב משום זורה? לכן הביא הביאור הלכה מספר אלפי מנשה [הובא גם ברש"ש ע"ג א' בזה הלשון: ושארי הגאון המפורסם מו"ה מנשה בן פורת מאילייא ז"ל באלפי מנשה כו'] לפרש את הירושלמי בענין חיוב "הוצאת ארבע אמות ברשות הרבים" ולא בענין חיוב זורה.

והוא שע"י שהאדם רוקק בשבת לרוח אע"פ שנעזר ברוח להעברת הרוק ארבע אמות, חייב משום העברת ד' אמות ברשות הרבים, ודבר זה נלמד מחיוב זורה בעלמא.



לפי האמור היה צריך הלכה למעשה להתיר לגמרי לרוקק רוק לרוח או לשפוך מים מצלוחית ממקום גבוה בשבת אע"פ שהרוח מפזר את הטיפות אחת פונה לכאן ואחת פונה לכאן.

ברם לשון החיי אדם בתחילת מלאכת זורה כלל ט"ו סעי' א' משמע שיש עכ"פ איסור דרבנן בדבר, וזה לשונו הזורה ברחת לרוח חייב, ולכן אסור לרוק לרוח שהרוח יפזר אותו ודומה לזורה, ע"כ.

וכן נראה מלשון שו"ע הגר"ז בסעי' כ"ט וז"ל הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה, ולהאומרים שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אף כאן פטור אבל אסור מדברי סופרים אפי' אינו מתכוין לכך אלא שהוא פסיק רישיה ולא ימות.

וכן הביא המנחת חינוך פרשת יתרו מצוה ל"ב בשם בעל שלחן עצי שטים דאינו אלא איסור דרבנן, וכן בספר זכרו תורת משה סימן י"ז כתב "אסור לפזר כל דבר שיפזר אותו הרוח".

והוא נפ"מ גדולה הלכה למעשה לשנה זו שנת תשפ"ה שערב פסח י"ד ניסן חל להיות בשבת קודש ורוצה קודם זמן ביעור החמץ לקחת את כל פירורי החמץ ולזרות לרוח מן החלון, דהנה המגן אברהם בסימן תמ"ו ס"ק ב' חשש לומר שיש בזה איסור תורה של מלאכת זורה וכמבואר ברמ"א סוף סי' שי"ט.

ואמנם כמו שביארנו שנחלקו הפוסקים עליו כאמור לפי שאינו מפריש ומברר פסולת מתוך אוכל על ידי הזריה לרוח אלא זורק הכל לרוח, אבל עכ"פ צריכים אנו לדון אם יש עכ"פ איסור דרבנן בדבר, ולא משמע בשעה"צ שם סימן תמ"ו סק"ז שיש בזה איסור דרבנן.

אולם צ"ע במה שציין השעה"צ שם להגר"ז סעי' ו' שהזכיר לאסור לומר לנכרי לפרר ולזרות לרוח אפילו ביום טוב כיון שי"א שיש בזרייה זו מלאכה גמורה מן התורה כו', וגם מתווסף לנו דברי החיי אדם והמנחת חינוך בשם שולחן עצי שטים לאסור עכ"פ מדרבנן.

לכן צ"ע להלכה האם אסור עכ"פ מדרבנן לכל אדם להפריח לאויר מים או פירורים במקום שיש פסיק רישיה שהרוח יפזרן אע"פ שאינו מתכוין לכך ואע"פ שאינו נעשה לצורך הפרדת פסולת מן האוכל.

וכן נפ"מ למעשה שלא לרוק מהפה בשבת בחצר או ברחוב [באופן שבני אדם לא מבחינים] בכה"ג שיש רוח כשזה "פסיק רישא" שיתפזר ויתבדר ע"י הרוח עד שיגיע לארץ, ואפי' שאינו מתכוין לכך וגם לא ניחא ליה, וכאמור לעיל בשם החיי אדם והגר"ז, וכן נפ"מ אם אפשר לנער מפה בשבת מהפירורים שעליה במקום שיש רוח.

ובספר הליכו"מ מלאכת זורה סוף סק"ה מסיק דיש להחמיר עכ"פ מדרבנן בכל מפריח לאויר במקום שיש פסיק רישא שהרוח יפזרן אע"פ שאינו מתכוין לכך, ואע"פ שאינו לצורך הפרדת פסולת מן האוכל.

ונפ"מ מצויה שצריך ליזהר בזה בודאי ואליבא דכו"ע, בכה"ג שיש לו לאדם בקומץ ידיו בוטנים קלופים מעורבין עם קליפתן הדקה האדומה שלא ינפח ברוח פיו לסלק את הקליפות משום איסור זורה מן התורה אע"פ שאוכל הימנו לאלתר דהוה ליה פסולת מתוך אוכל, וכן שלא יעמוד בכונה בשבת ליד מאוורר כדי להעיף את הקליפות מידיו החוצה.



ז. יל"ע מהו לפזר בשבת אבקת סוכר ע"י מסננת קטנה על סופגניה או כל מיני מזונות אחר וכל כיוצא בזה?

וצדדי השאלה הוא רק בכה"ג שאין גושי סוכר מעורב בתוך האבקה ואין חשש וכונתו ע"י המסננת להפריד את האבקה מן הגושים!

ולכאורה לפום ריהטא לא שייך בזה איסור בורר בנפה לפי שאין כאן שום הפרדת שני מינין זה מזה אלא פיזור בעלמא של כל המונח בתוכה.

וגם אין בזה משום איסור זורה כעין דברי הביאור הלכה סוף שי"ט בשם הגרע"א ז"ל לצדד להקל לשפוך מים מועטים מצלוחית דרך חלון והרוח מפזר הטיפות א' פונה לכאן וא' פונה לכאן שאין בזה משום מלאכת זורה כיון שאינו מברר פסולת מתוך אוכל אלא כולו פסולת, וה"נ באבקת סוכר אינו מפריד כלום אלא כל האבקה מסתננת לחוץ, וגם לא נראה שיש בזה משום איסור מרקד מהך טעמא שאין כאן שום הפרדת מינין.

וגם לפי הרמ"א סוף סימן שי"ט דהרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה, הני מילי משום שנעזר לצורך כך ברוח, אבל כשאינו נעזר ברוח אינו שייך לאיסור זורה, ולכן אף שאבקת סוכר חשיב גידולי קרקע מ"מ אין לאסור.

וגם אם יש לדון את המסננת עצמה ככלי שמלאכתו לאיסור, מ"מ כשאין לו כלי אחר של היתר כדי לפזר את אבקת הסוכר בודאי חשיב לצורך גופו ומותר.



ח. יל"ע מהו להתיז ספריי בשבת כגון לטיהור אויר וכיוצא בזה, לכאורה גם בזה אין משום סרך איסור זורה לפי שאינו מסתייע כלל ע"י הרוח, והפיזור והפרדת הנוזלים לטיפות זעירות נעשה רק על ידי הלחיצה בכפתור, וצריך עוד בירור![1]
​

מתלמיד חכם אחד

---

[1] דרשו סי' שי"ט הע' 70:

וכן התזת 'ספריי' ממיכל בושם וכדו׳, כתב בשו״ת מנחת יצחק (ח״ו סי׳ כו) שאין בה משום מלאכת זורה מטעם זה, וכן דעת הגרי״ש אלישיב (ארחות שבת ח״א פ״ג ס״ק לה) והגר״מ פיינשטיין (ספר הלכות שבת מלאכת זורה הע׳ סח, וראה שם שכתב טעם נוסף). ומטעם זה, גם הכנסת מים לתוך מכשיר אדים קרים או לתוך 'מצנן', דעת הגרי״ש אלישיב (שם ס״ק לד) שאין בה משום מלאכת זורה. ולגבי שימוש בספריי נגד יתושים, כתב בשו״ת שבט הלוי (ח״ו סי׳ קלט אות ב) שלכתחילה יש להחמיר בכך משום זורה.​