ויקחו לי תרומה - הבית הלוי הבן איש חי

[מאן דהו]

''וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה''. וכתב ה''בית הלוי'' זצ''ל: דקדק הכתוב לומר ''ויקחו לי תרומה'', ולא אמר: ויתנו לי תרומה'', שעקר מה שיש לו לאדם בממונו הוא מה שנותן לצדקה. שגם מי שיש לו ממון הרבה אין הממון שלו, רק מנח אצלו. והוא דומה ממש לגוש סוכר המנח בתיבה סגורה וזבוב אחד ננעל בתיבה והולך עליו ואוכל ממנו, היכול הזבוב להתפאר שהוא עשיר ויש לו הרבה, והלא גם הוא נעול, וגם אין בכוחו לטולו לעצמו. כך העשירות לגבי האדם, רק מנחת אצלו ואינה שלו, מלבד מה שנותן לצדקה, שהוא שלו ממש.
המלבי''ן התקשה בביאור הכתוב: ''כי לא במותו יקח הכל''. וקצת, כן ייקח עמו? והלא ידוע, שבתכריכים אין כיסים! אלא שאותו הכסף שהוציא לצדקה ולמעשים טובים, אותו ייקח עמו. אבל ''לא ירד אחריו כבודו'', הכסף שנשאר אצלו והנחיל לו כבוד, הוא יישאר כאן...
ה''בן איש חי'' זצ''ל ספר, שאב אחד בקש לבחון את בנו: ''עשרה צפרים התמקמו על הגג. ירה ציד באחת מהן ופגע בה. כמה צפרים נשארו?''
ענה הבן: ''אחת''.
קטן הוא, אינו מבין. נשאל פעם נוספת: עשרה צפרים ישבו על הגג, אחת מהם נורתה, כמה נשארו?''
והילד לא נרמז: ''אחת, ענה.
''איך יתכן, שאל האב. ''עשר היו, תיזקף עשר אצבעות, הנה כך. אחת נורתה, תכופף אחת, יופי, כמה נשארו?''
''אחת'', ענה הבן, ''הירויה נשארה, כי התשע ברחו לקול הירייה!''
כמה נכון!
הכסף שנתנו לצדקה, נשארו שלנו. כל השאר, 'זוזים' הם, שזזים מאדם לאדם...
כשהציעו לרבי יוסף בן קסמא אלף אלפים דינרים זהב ואבנים טובות ומרגליות כדי שיבוא לדור במקומם סרב, ומשתי סיבות, ראשית, ''כי טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף''. ולא עוד, אלא שבשעת פטירתו ''אין מלוין לו כסף וזהב, אלא תורה ומעשים טובים בלבד''. שני דברים אמר, שני נימוקים. האחד, שהתורה חשובה יותר מהרכוש הגשמי. והשני, שהתורה היא הרכוש האמתי, והזהב אינו אלא רכוש מדומה. כי אינו שלו בעצמותו!
מסופר שעני התארח על שלחנו של עשיר, ולא הסיר עיניו מפמוט הכסף הענק והמגלף שזהר באור נרות שבת. התמוגג בהתפעלות. אכן, גם העשיר ידע להעריך יצירת אמנות זו: ''הון עתק שלמתי עבורו'', אמר לעני. ''רואה אתה, ואני זכיתי בו בחנם'', גחך העני.
העשיר נדהם: ''זכית בו בחינם?!'' חזר על דבריו. מה פשר הדברים? ''הוא שלי כמו שהוא שלך. אתה נהנה לראותו, ואני נהנה לראותו!'' הסביר העני.
''אבל אני יכול לנטלו ולסגרו בארון'', טען העשיר. 'אמת, ואז אני לא אהנה ממנו, ואתה לא תהנה ממנו. אלא מאי, בידך למכרו ולקבל שוויו. האם בכך הוא נחשב לשלך, כי אתה יכול לעשותו לאינו שלך''?!...
זהו שאמר מונבז המלך לאחיו, שהוכיחוהו על שבזבז אוצרותיו להאכיל עניים בשנות בצורת, וטענו: אבותיך גנזו ואתה מבזבז?'' ענה להם: ''אבותיי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי'' –
ידוע גם הספור אודות רבנו דון יצחק אברבנאל זצ''ל, שר האוצר במלכות ספרד, ששונאיו העלילו שהוא מרבה עשרו ועושק אוצרות הממלכה. יעצו למלך לתבוע ממנו רשימת כל נכסיו. וכך יוכל לעמד על מקורותיהם. בקש שהות של כמה ימים והגיש סכום, כמה עשרות אלפי דוקאטים.
קרא המלך: ''עתה ידעתי שאמת בפיהם! הלא סך המתנות שאני עצמי הענקתי לך עולה על הסכום כמה מונים! הריני מחרים כל רכושך, ותערך בדיקה מקיפה!''
ענה רבנו האברבנאל ואמר: ''אדוני המלך לא ביקש לדעת מה סכום הכסף ושווי הנכסים שבידי, אלא מה הרכוש שלי. זה, הרכוש שלי. שכן אלו הסכומים שחלקתי לצדקה ולהחזקת תורה. הם נרשמו לזכותי, ואיש לא יכול לנטלם ממני. אבל השאר, אינו שלי. מפקד הוא בידי ועלול אני לעבדו בכל עת. הנה למשל, עתה, שהמלך החרימם''...
זהו שאמרו, אין ''זקן'' אלא מי שקנה חכמה. כי ''זקן נוטריקון: זה קנה. ולכאורה, העקר חסר מן הספר, שבנוטריקון לא מזכרת חכמה. ומדוע לא נאמר שיש לכבד בקימה והדור מי שקנה נכסים. אלא ודאי שקניין נכסים אינו קניין עצמי, חיצוני הוא ועלול להיאבד ולגוז. מה שאין כן החכמה, היא היא הקניין האמתי.
ואמרו במדרש: מעשה בחכם שהפליג בספינה עם סוחרים רבים, ושאלוהו היכן סחורתו. ענה: ''סחורתי גדולה משלכם''. חפשו בספינה ולא מצאו דבר משלו. החלו שוחקים עליו. נפלו בשבי שודדי ים שנטלו כל סחורתם והורידום לחוף. ולא היה להם לחם לאכל ובגד ללבשו. נכנס החכם לבית המדרש ודרש. ראו שהוא בן תורה ונהגו בו כבוד גדול, מנוהו לרבם ולווהו מימינו ומשמאלו. ביקשם שירחמו על הסוחרים שנשדדו ויכלכלום, ואמר ''הלא אמרתי לכם שסחורתי גדולה משלכם. שלכם אבדה, ושלי קימת!''
אין לנו קניין אמת ברכושנו, אלא מה שהפכנוהו לקניין נצח, בצדקה ובהחזקת תורה!
(והגדת, שמות, הגה''צ רבי יעקב גלינסקי זצ''ל)