צו וַיִּשְׁחָ֓ט -שלשלת

[געגועים]

וַיִּשְׁחָ֓ט

טעם שלשלת מרמז לג' שוחטים שמוזכרים בפיוט חד גדיא, וְאָתָא שׁוֹחֵט וְשָׁחַט לְתוֹרָא, וְאָתָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת.

 

[אחד יחיד]

וַיִּשְׁחָ֓ט

טעם שלשלת מרמז לג' שוחטים שמוזכרים בפיוט חד גדיא, וְאָתָא שׁוֹחֵט וְשָׁחַט לְתוֹרָא, וְאָתָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת.

מי אומר את זה?
ומה השייכות בין זה לזה?

 

[געגועים]

מי אומר את זה?

אנכי הקטן

ומה השייכות בין זה לזה?

מעניינא דיומא, קריאה מעורר את הזמן

 

[אחד יחיד]

מעניינא דיומא, קריאה מעורר את הזמן

אך לא הבנתי מה השייכות בין שלשלת לשלוש.

 

[געגועים]

אך לא הבנתי מה השייכות בין שלשלת לשלוש

אני חושב שנקרא שלשלת מלשון שלוש אולי בגלל שמנגנים אותו 3 פעמים

 

[אחד יחיד]

אני חושב שנקרא שלשלת מלשון שלוש אולי בגלל שמנגנים אותו 3 פעמים

עד כמה שידוע לי מנגנים אותו שלוש וחצי פעמים.
ולא נראה לי שנקרא על שם שלוש, אלא על שם שמשתלשל ומסתלסל.

 

[געגועים]

עד כמה שידוע לי מנגנים אותו שלוש וחצי פעמים. ולא נראה לי שנקרא על שם שלוש, אלא על שם שמשתלשל ומסתלסל.

זה אותו שורש, ובדרך רמז זה מספיק

 

[געגועים]

עד כמה שידוע לי מנגנים אותו שלוש וחצי פעמים.

יש בזה כמה מנהגים

 

[אחד יחיד]

טעם אחר שמצאתי בזה:

מה טעמו של טעם השלשלת?

קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו

בפרשת הקרבנות המובאים בפרשת צו כתוב בפסוק ״ויגש את פר החטאת וגו׳ וישחט״ (ויקרא ח יד-טו), המתבונן בטעמי המקרא בפסוקים אלו, ישים את ליבו לשינוי מעניין: על המילה ״וישחט״ בפסוק שלפנינו, יש טעם ״רביעי״. בהמשך, לגבי איל העולה (בפסוק יט), על המילה ״וישחט״ יש ״אתנחתא". ואילו לגבי האיל השני (בפסוק כג), שאף לגבי ונאמר ״וישחט", יש את הטעם הנדיר "שלשלת". למה רק באיל השני יש ״שלשלת״, ולא בפר ובאיל הראשון?

זאת ועוד: לכאורה טעם זה כאן הוא תמוה, שהרי צריך לשחוט בלי שהייה, ואיל וטעם ״שלשלת״ הוא ארוך ומתמשך? וכך מוכיחים הדברים. שהרי שלוש פעמים מצאנו בתורה, בספר בראשית, את הטעם ״שלשלת״:

בפרשת וירא (יט טז), לגבי לוט, נאמר "ויתמהמה״, ושם ברור שהטעם שלשלת בא לומר שהוא התמהמה מאוד.

הפעם השניה היא בפרשת חיי שרה (כד יב), לגבי אליעזר עבד אברהם: ״ויאמר ה׳ א־לוקי אברהם הקרה נא לפני וגו׳ ״- על המילה ״ויאמר״ יש שלשלת, ואף שם הכוונה מובנת: אליעזר אמר זאת במתינות ובדביקות.

הפעם השלישית היא בפרשת וישב (לט ז-ח), כאשר אשת פוטיפר ניסתה להחטיא את יוסף. ושם, על המילה ״וימאן״, יש שלשלת – לרמז שיוסף נלחם עם עצמו ומיאן לדבריה. [וכן נרמז כאן שיוסף לא רצה לנתק את שלשלת הדורות. – עיין ״מנחם ציון״ לרמב״צ זקס פרשת וישב].

אולם השלשלת במילה ״וישחט״ כאן בפסוק, לכאורה אין לה מובן?

ביאור נפלא בזה, כתב הגאון רבי יעקב רוזנטל זצ"ל בעל ״משנת יעקב״ (שחיטה פ"א ה"ט): מצינו במשנה (יומא לא:) לגבי עבודות יום הכיפורים, שהביאו לכהן הגדול את התמיד, קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו, ו״קרצו״ כוונתו לרוב שנים, וכפי שמבאר רש״י (יומא טו.): "קרצו – חתכו, חתך בו הכשר שחיטה ברוב שנים ולא כולן, לפי שצריך הוא עצמו למהר וליטול למזרק ולקבל הדם, שכל עבודת יום הכיפורים אינה כשרה אלא בו״.

מעתה, אף כאן, בשבעת ימי המילואים, הצטווה משה לעשות את כל עבודת קרבנות המילואים, וכפי שנאמר בפרשת תצוה (שמות כט), הרי משה היה צריך בעצמו לקחת את הדם. ואם כן, כשם שביום הכיפורים היה הכהן הגדול שוחט רק רוב הסימנים, כדי שיוכל לקבל את הדם, כך גם בקרבנות אלו – פר החטאת ואיל ראשון – שבהם משה עצמו היה צריך לקבל את הדם, שחט משה רוב הסימנים [ואף שביום הכיפורים מירק אחר שחיטה על ידו, אין זה אלא מדרבנן]. לעומת זאת באיל השני, שהיה צריך לזרוק מדמו לא רק על המזבח, כמו בפר ובאיל הראשון, אלא היה צריך גם לתת מדמו על תנוך אוזן אהרן ועל בוהן ידו ורגל והימנית, וכן על תנוך אוזן בני אהרן ועל ידם ורגלם הימנית – שם אדרבה, צריך היה הרבה דם, ולכן באיל השני שחט את שני הסימנים, ולא הסתפק ברובן. זאת נרמז בטעם השלשלת – לומר שכאן, שלא כמו בקרבנות הקודמים, המשיך משה בשחיטה עד הסוף וגמר את שני הסימנים, ולא רק רובן!

(כמוצא שלל רב – ויקרא ח יד)

 

[י"ג מידות]

יש ארבעה שלשלת בתורה.

• וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨יקוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהֹוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃

• וַיֹּאמַ֓ר ׀ יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם׃

• וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃

• וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמ֔וֹ וַיִּתֵּ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־אַהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃

אומר הבית אברהם מסלונים,
שזה רמז לדרך המלחמה עם היצה"ר שמסית לעבירה.
דבר ראשון לא לרוץ אחר עצת היצר להתמהמה , אח"כ להתפלל לפני השי"ת שיזכה להנצל מהיצה"ר ואח"כ למאן ולא ללכת בדרכיו,
ולבסוף יזכה לשחוט את היצה"ר.

ואני הקטן חשבתי להוסיף ע"ז. שהנה שלושת השלשלת הראשונים נמצאים בחומש בראשית והאחרון בחומש ויקרא. לרמז שאת שלושת השלבים הראשונים חייב כל יהודי לעבור וזה דרך המלחמה עם היצה"ר, אבל את הרביעי שחיטת היצה"ר לא כל אחד זוכה ולא תמיד זוכים.

 

[י"ג מידות]

מצאתי.

על וישחט כתוב במדרש מאור האפלה (הובא בתורה שלמה להרב כשר כרך כ"ז עמ' קכ"ו הערה כ"ח) שזו שחיטת אהרן הראשונה, וצריך כוונה בקדשים ולכן פחד וכתת (לא בידיו חלילה) שלא יפסול ולזה רומזת השלשלת עיין שם. ובספר ארחות חיים לר' אליהו הכהן מג'רבא רמז שבקרבנות אלו נתחנך אהרן ונעשה ראש שלשלת הכהונה. עיין שם. ובספר חן טוב לרבי יחיא בדיחי כתב שכיון שהפסוק מדבר בקרבן שלמים, רמז בזה שיש לשלושה חלק בו למזבח לכהן ולבעלים. עיין שם. ולעניות דעתי נראה שבא לרמוז אחד מדיני השחיטה שצריך שיהא מוליך ומביא מחשש דרסה כידוע, והוא כצורת השלשלת. (וגם האתנח באה לרמוז שיהא השוחט במנוחה ולא עייף שעלול לגרום לבעיות בשחיטה, וכן הרביע בא לרמוז שיאריך בשחיטה כראוי ולא במהירות ובחפזון).