מאמר תורני הקשר שבין שמו של הפורים למהותו

"הפיל פור הוא הגורל"



א. בנסי הפורים תופס מקום נכבד ענין הגורל, המן חישב את הזמן הראוי להשמדה בגורל :"בחדש הראשון הוא חודש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור הוא הגורל לפני המן" [ג' ז'] ואין זה מאורע שולי בגזרה זו שהרי רואים אנו כי שם היום "פורים" הינו על שם אותו הגורל כדאיתא :"על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור"[ט' כו']

הרי שלגורל שעשה המן יש לו מקום מרכזי וחשוב עד ששם היום נקרא על שמו, עלינו להבין מהי החשיבות הגדולה כל כך בענין הגורל שעשאו המן, גם אם סבר כי זו הדרך הטובה מבחינתו למצוא את היום הראוי ביותר להשמדת היהודים, מדוע מייחסים לאותו גורל חשיבות כה גדולה, אם שם החג נקרא על שמו של הגורל הרי שהוא מרכזי בכל הענין של הגזירה וההצלה, וצריך להבין מהו ענינו ומרכזיותו של הגורל.

והנה מצאנו כי בזמנים חשובים וגדולים ביותר נצטוו לעשות בהם את הגורלות, חלוקת הארץ נעשתה על ידי גורל :"והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה למטות אבותיכם תתנחלו" [במדבר לג' נד'], כמו כן גם ביום הכיפורים :"ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי וכו'" [ויקרא טז' ח'] ואף במלחמת עמלק מוצאים אנו בחז"ל כי נעשה שם גורל : ":ויחלוש יוהשע רבותינו אומרים הפיל עליהם גורלות וכה"א מטילין חלשים על המנות"[ילקו"ש בשלח כה']

צריכים אנו להבין מהו המקום לעשיית הגורל בענינים אלו, ומהי מטרתו של המן בעשיית הגורל בדרך לנסיון ההשמדה של כלל ישראל.

"ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" [פ"ד ז'] ובאו על זה דברי חז"ל: "אמר להתך לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם הה"ד [דברים כה'] "אשר קרך בדרך [אסתר רבה ח' ה']

מרדכי מגדיר פה את המן "בן בנו של קרהו" היינו מזרע עמלק שגם עליו נאמר דבר זה "אשר קרך בדרך", כתוב כאן כי שורשו של עמלק הוא ב"מקרה" מהותו היא בכפירה ובהתייחסות לכל הקורה בעולם כמקרה, גם כשנלחם בישראל שורשו הרוחני היה "אשר קרך", מול כלל ישראל הצועדים לבטח על אמונה והשגחה פרטית עומד עמלק ששורשו הוא כנגד כלל ישראל ומקרר את האמבטי הרותחת של אמונה באמירתו מקרה הוא, זוהי מהוחתו של עמלק, ולכן מרדכי מגדיר את המן "בן בנו של קרהו" כי אכן זהו שורשו של עמלק "מקרה".

מכאן נכונים אנו להבין כי הגורל שעשה המן לא היה סתם כסגולה בעלמא למציאת תאריך הראוי לכליונם של ישראל, אלא זה היה מהותו ושורשו, זה היה הכח העיקרי שנלחם כנגד יחשראל, הדרך להלחם הינה דווקא בהתנהלות של "מקרה" מלכן עשה גורלות כביכול הכל ללא הנהגה והשגחה, ממילא ענין הגורלות איננו פרט שולי אלא ממהות ענינו וכוחו של עמלק ושל נכדו המן האגגי.

אם זהו שורשו של עמלק מבינים אנו כי מול אותה קרירות שהביא לעולם המלחמה נגדו צריכה להיות בהתחזקות דווקא בענינים שאותם בא להחליש, אם אצל עמלק ענין הגורלות הוא בא להביע שהכל "מקרה" הרי כי אצל כלל ישראל הגורלות באות לבטא את ההפך הגמור, כלל ישראל מבטא בגורלות כי אין להם כל שליטה וצד בהכרעת הדבר, הם נותנים את הכל להכרעת הבורא ית"ש, במעשה הגורל הם אומרים את ההפך הגמור שאין הם כל חלק בדבר היינו התבטלות מוחלטת ובנוסף לכך יש באמירתם זו את ההכרזה כי אפילו הנראה כאקראי שהוא הגורל גם בו יד ה' מכוונת ומכריעה.

הרי כי בגורל של כלל ישראל יש את הפעולה ההפוכה לחלוטין ממעשה עמלק, ואנו רואים כי דווקא בזמן המרומם ביותר ביוהכ"פ בשעיר שבו תלויה כפרת כלל ישראל דווקא שם משתמשים בגורל, זהו ביטוי לכך שלהתבטלות המוחלטת ולאמונה הנדרשת בעשיית הגורל זקוקים לזמן מרומם וקדוש,

כן גם בחלוקת הארץ, כפי שראינו מכניסתם לארץ החלה הנהגה של כביכול טבע ודרך ארץ, הנהגה שבה נדרש מהם לעבוד את האדמה לעסוק במשא ומתן בשונה מההנהגה הניסית שהיתה להם במדבר, ונדרש מהם שיראו את ה' בכל דרכיהם דווקא בעבודת האדמה ובמעשים החומריים, הרי כי בא"י נדרש מהם גילוי גדול ועמוק יותר של יד ה', ואכן ארץ ישראל שהיא משכן ה' והארץ אשר בחר בה שם יש גילוי שכינה גדול יותר, לכן נדרש מהם עבודת ה' בדרגה גדולה יותר היא העבודה שבגילוי ה' בתוך החומריות.

מכאן מבינים אנו כי לרום מעלתה של ארץ ישראל גם בחלוקתה נדרש את הגורל, הזכיה בחלק מארץ ישראל שאיננו חלק גשמי בעלמא, אלא כל אחד קיבל חילק רוחני משלו בארץ הקודש, להשגת זאת נדרשו לגורל, ההכנה לזכיה בארץ ישראל היא ב"גורל" בהכרה שאפילו הגורל הנראה מקרי בעלמא גם בו יד ה' מכוונת ומכריעה, הרי כי הגורל היה הכנה לזכייתם בחלק מא"י, הגורל הוא שהכשירם לזכות בארץ,

אנו מבינים כעת את עומק משמעותו של הגורל, ולאור הדברים שנאמרו אנוט מבינים כי למול הגורל של עמלק המבטא את "אשר קרך בדרך" בא כלל ישראל עם גורלותיו ומבטאים את ההפך הגמור, את הדבר שאין כל מקרה, הכל בהשגחה פרטית, ולכן דווקא בגורל יש ביטוי לדבר זה, ובא גורלם של ישראל ומעמידם מעל לעמלק, וזהו הנותן להם כח לנצח את עמלק.

מכאן נכונים אנו להבין מדוע "ויחלוש אותם יהושע" דווקא במלחמת עמלק עשה גורלות, כי השלמת הנצחון על עמלק שמהותו היא "אשר קרך" היא בגורל המבטא כי ה' משגיח ומכריע בכל דבר אף בנראה כמקרה כגורל, בהתחזקות בענין זה משלימים את הנצחון הרוחני על עמלק.

וממשיכים אנו את הבנתו בהאי ענינא, ראינו כי ארץ ישראל היא הכח הרוחני העומד כנגד עמלק, דהרי לא נצטוו על מחיית עמלק עד כניסתם לארץ, כי אין כוחם לגבור על עמלק עד כניסתם לארץ ישראל, ראינו כעת כי הזכיה לא"י עוברת בגורל, הרי שזכייתם לא"י היא אחרי היותם בדרגה הרואה את הגורל גם הוא כיד ה', זוהי הדרגה העליונה ביותר באמונה לראות יד ה' בנראה כמקרה בעלמא בגורל, וכעת נכונים אנו להבין כי לכן רק אחר הגיעם לא"י הצטוו על מחיית עמלק, כי רק אחר כניסתם לארץ זכו למעלה רוחנית זו שכפי שראינו היא העומדת מעל לכוחו של עמלק, רק אחר כניסתם לא"י יכולים הם לנצח את עמלק, לכן הציווי הינו רק אחרי כניסתם לא"י.

ויש לנו להוסיף בהאי ענינא שמצאנו בספרים כי "כיפורים כ-פורים" הרי מול הגורל של המן מזרע עמלק עומד כלל ישראל ביוהכ"פ בגורלו לפני ה', ובכך יוהכ"פ מעלה את כלל ישראל וגורם לכך שמנצחים את עמלק, עד כדי דרגת "פור המן נהפך לפורינו" גורלו של המן מכח התחזקותם של ישראל הפך פתח לישועה והצלתם של ישראל, זהו ה"נהפוך הוא" התהפכות הגורל של עמלק לגורל לה'.

"בשבעה באדר מת ובשבעה נולד"

ב. איתא בחז"ל:

"הפיל פור הוא הגורל תנא כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד"

[מגילה יג' ב']

ביאור הדברים הוא, המן בדרגתו וברשעותו עלה לו הגורל ביום שבו מת מרע"ה אך רק בדרגתו זו זהו יום של פטירה וממילא רע מזלם של ישראל, אכן כלל ישראל כשהם ברוממותם נעלים הם מעל דרגות עוה"ז אז אדרבה יום הפטירה הוא יום לידה מחודשת, כדמצאנו בעת הסתלקותו של אליהו שביקשו אלישע :"ואליהו אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" [מלכים ב, ב' ט']

הרי כי הסתלקות יכולה להפוך למצב בו תגבר הנביעה עד כדי "פי שנים ברוחך", והוא הדין גבי מיתתו של מרע"ה, המן לפום נחיתות ושפלות דרגתו ראה בו יום של פטירה וסתימת המעיינות, אכן אליבא דאמת זהו יום של לידה מחודשת,

וז"ל רבינו צדוק הכהן:

"כי היום שהאדם נולד בו אז הוא בתוקף מזלו ואין לו לירא באותו יום בכל שנה משום דבר שיורע מזלו אז, ומ"ש בקידושין [לח' א'] דצדיקים מתים ביום שנולד היינו לפי שאצלם המיתה היא התרוממות מזלו ומעלתו שפושט לבוש שק הגופני ולובש חלוקא דרבנן הרוחני ליכנס לעולמות העליונים למעלה עליונה ליהנות מזיו השכינה וכמו שביום לידתו ירד לעוה"ז לתוספות מעלה שע"י עבודתו בעוה"ז בתורה ובמצוות ומעש"ט הוא מגיע למעלה עליונה יותר ממה שהיה קודם, כן ביום המיתה מגיע למעלה עליונה עוד יותר דטוב יום המות מיום הולדו וע"כ הם מתים ביום לידתם דהוא יום התרוממות מזלם"

[קונטרס דברי חלומות אות כ']

דבריו המופלאים של רבינו צדוק מסבירים לן את הטעות בגורלו של המן, לאור מבטו החומרי יום פטירתו של מרע"ה הוא בבחינת "ריעא מזלי" אכן מנקודת המבט הרוחנית אדרבא יום המיתה הוא גם יום לידה מחודשת, יום המיתה הוא "ההוא יומא" היום הגדול של התעלות והתרוממות לדרגות נעלות ונשגבות, הרי יום פטירתו של מרע"ה הוא היום בו מעלתו בשיא התוקף, אך השגה זו אין להמן, זוהי השגה ודרגה השייכת רק לכלל ישראל.

לאור דבריו של רבינו צדוק הכהן כי יום הפטירה איננו יום של אבדן אלא יום של התעלות, ועלינו להבין כי אין הדברים רק ביחס לצדיק עצמו שביום זה נפתחים לו שערים רוחנים נשגבים יותר, אלא אף למקבלים ממנו אם הם זוכים יכולה ההסתלקות לגרום להתגברות החכמה כדמצאנו גבי אלישע "יהי נא פי שנים ברוחך",

וזה לשון ה"חתם סופר":

"ויאמר לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, פי' לפמש"כ במק"א בשם אמ"ו נ"י כי אין התלמיד זוכה לשלימות מדריגתו עד הפרדו מעם רבו ולכן כתיב "ויהי אחרי מות אברהם ויברך ה' את יצחק"[בראשית כה' יא'] וכן אחרי יציאת יעקב מבאר שבע חלם לו חלום נבואי משא"כ קודם לכן, וזהו מאמר יתרו לא אלך להיות במדרגת מהלך כ"א אל ארצי ואל מולדתי אלך בתחילה ושם וכו'" [חת"ס עה"ת בהעלותך ד"ה ויאמר] ובמק"א הוסיף וז"ל : "מקובלני ממורי הגאון זצ"ל שאין התלמיד זוכה לתכלית השגתו האחרונה כל זמן שהוא חוסה תחת כנפי רבו עד שיפרד ממנו לגמרי" [חת"ס חולין דרוש בסה"ס].

לאור דברים אלו מבינים אנו כי פטירתו של מרע"ה לא גרמה לנפילה וירידה של כלל ישראל, אלא אדרבא, זה הביא לנביעה מחודשת ונעלית, כך שיום פטירתו גם ביחס לכלל ישראל איננו יום של אבדן וסתימת המעיינות אלא יום של דרגות חדשות ונביעה מחודשת.

הדברים האמורים כאן מעמידים אותנו בהבנה אחרת של "פור המן נהפך לפורנו" אמנם המן עשה גורל ולפי גורלו יצא את הנפילה של כלל ישראל, אך דווקא זמן הנמוך ביותר הוא פתח לעליה ולדרגות חדשות, אצל כלל ישראל יום הפטירה איננו סיום ואבדן אלא התחלה של רוממות ודרגה רוחנית חדשה,

והנה כל מהותו של עמלק הוא "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע" כל מהותו של עמלק הוא להתפס בנקודות החולשה של כלל ישראל "ויזנב בך", ומכאן גם הרצון להתפס בנקודת החולשה ביום שבו מרע"ה מת, אך עמלק לא יודע כי דווקא במקומות החולשה והקטנות יש בהם פתח לעליה נשגבת יותר משהיה קודם לכן,

כמדומה שזהו פירוש מילות התפילה "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה" היינו אפילו שזו דרגת "ממית" הקב"ה פותח בה חיות חדשה "ומחיה" והדרגה החדשה שנפתחת הינה גבוהה יותר משהיתה לפני הנפילה , זוהי דרגה שמביאה בעקבותיה את הגאולה "ומצמיח ישועה".

הגורל בשעיר לעזאזל

ג. עוד יש לנו להעמיק חקר בסוגיא זו, בהבנת ענין ה"גורל" גבי כלל ישראל שמצאנוהו בשעיר לעזאזל, מאיר את עינינו רבינו צדוק הכהן זיע"א וז"ל:

"מצינו בתורה מצות גורל בשעירי יוהכ"פ אף דשניהן שוין במראה ובקומה ובדמים [כמ"ש יומא סב'] ולמה הוצרך הגורל יקח הכהן אחד לה' ואחד לעזאזל, אכן השעיר לעזאזל אי' [ב"ר פ' סה'] ונשא השעיר זה עשו איש שעיר את כל עוונותם עונות תם והוא שהשי"ת מברר שהוא החייב בכל חטאי ישראל שע"י הרע שנמצא בו בשרש נכנס גם בלב ישראל השאור שבעיסה וכתיב הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב והיינו אף שנדמה ח"ו במעשיו למעשה עשו וכן אם מתנהג עשו בנגלה למראה עין כיעקב השי"ת דן את הלבבות ומברר שישראל קשורים בשורש השי"ת משא"כ עשו, לכך הוצרך גורל שמורה על רצון העליון...וזה טעם מצות הגורלות בשעירי יוהכ"פ"...

[פר"צ שו"פ אות ב']

רבינו צדוק מאיר את עינינו בענין זה של הגורלות ותורף דבריו הוא בפסוק "הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב", מסביר רבי צדוק שהפסוק מגלה לנו מעמקים באהבת הבורא ית"ש את כלל ישראל, וודאי שבמצב שבו ישראל עובדים את ה' ואומות העולם מורדים בו וכופרים בהנהגתו בכזה מצב אין כל חידוש שישראל יבחרו, בפסוק כאן החידוש הוא שאפילו באופן שבו יעקב עושה מעשה עשיו ועשו מתנהג כלפי חוץ כיעקב במצב שכלפי חוץ ההבדל מטושטש שם מגיע אבחנת הבורא לראיית מעמקי פנימיות הלב ובמצב זה "ואוהב את יעקב", הקב"ה בזמנים אלו מגלה עומק לפנים עומק ושם מתברר כי יעקב בעומק פנימיותו דבוק בהשי"ת בעוד עשו אין זה אלא חיצוניות בעוד מעמקיו נפרדים מה'.

לאור דבריו של רבינו צדוק אנו מבינים כי כשמבחינה חיצונית כלל ישראל לא נראים שונים מאומות העולם, אז נדרשת פניה לפנימיותן, זהו המקום של גילוי הפנימיות, ודווקא בזמנים אלו מתגלית אהבת ה', דווקא בזמנים שנראים רחוקים מה', ברוב רחמיו ואהבתו מגלחה מעמקים ושם כלל ישראל דבוקים בו ית' "זהו "ואוהב את יעקב".

מכאן נוכל להמשיך בהבנת ענין ה"גורל" בשני השעירים, כפי שכתוב בחז"ל נדרשו שני השעירים להיות דומים בתכלית שווים בקומה במראה ובדמים היינו מבחינה חיצונית שניהם היו שווין לא ניכר כל הבדל, ודווקא במצב שחיצונית אין כל הבדל עושים "גורל" הוא המבטא את ההבדל הפנימי שביניהם, והגורל הוא כלשון רבינו צדוק הכהן "רצון העליון" היינו זוהי בחירה של השי"ת אשר מכריע כי זה ילך לה' וזה לעזאזל, הרי שהגורל מבטא את הגילוי הפנימי המגלה נסתרות וחושף כי למרות הדמיון החיצוני בפנימיות ישנו הבדל תהומי, זה רק ביכולת הבורא ית' לעשותו,

לכן ביוהכ"פ כשרוצים כפרה לכלל ישראל, הדרך לכפרה היא לעורר את המבט בשורש הפנימי של כלל ישראל "לברית הבט ואל תפן ליצר" לעורר את ראיית הקשר הפנימי הדבוק בה' ולא את המעשים החיצוניים שהם העברות, זה נעשה ונפעל בגורל של השעירים ביום הכיפורים.

והנה המן מזרע עמלק עמל לקטרג ולהוכיח כי כלל ישראל מנותק מהתורה והמצוות, כפי שאמר לאחשוורוש "ישנו מן המצוות" וביאר רבינו צדוק הכהן וז"ל:

"וכבר אמרנו דעיקר קטרוגו היה לעילא לפני השי"ת שאין כוונתם לש"ש וחשב שם כל הסעודות מצוה...והיה קטרוג המן שעושין כל ימיהם כחגים ואומרים שהוא ג"כ סעודת מצוה...ואמר שבאמת כונתם להנאת הגוף"..

[פר"צ שם עמ' ק']

הרי שעמלק בא לקטרג כי כל מעשיהם אינם אלא חיצוניות בעלמא "כוונתם להנאת הגוף" אין בהם כוונה פנימית, זהו ההסבר ב"ישנים מןו המצוות" היינו המצוות נעשות ללא כוונה פנימית, מעשה חיצוני בעלמא, במצב זה נדרש לעורר את האהבה הפנימית שבה מתגלה כי "אני ישנה וליבי ער" גם אם נראה שהם "ישנים" בכל זאת שורשם הפנימי ער "וליבי ער" ובשורש הפנימי הם מחוברים לבורא ית"ש דבוקים בו ושם מקום האהבה "ואוהב את יעקב".

הרי לנו כי מול מצב השפלות החיצוני, מול דרגת "ישנים מן המצוות" כנגדם התעוררה האהבה הפנימית והקשר הנצחי עם הבורא ית"ש, דווקא בתוך אותו חושך התגלה אור גדול, ואנו כעת מבינים כי במקום שבו החיצוניות אכן בבחינת "ישנים" כדי לנצח נדרש גילוי הפנים שבפנימיות, דווקא מחמת החושך הגדול נזקקו לגילוי אור גדול הנמצא במעמקי הנפש, זהו ה"ונהפוך הוא" החושך הגדול גרם לגילוי האור הפנימי.

מכאן נבין מדוע קראו לימים האלו פורים על שם הפור , כי מול קטרוגו התגלתה האהבה הפנימית של הבורא ית"ש, "פור המן נהפך לפורנו" קטרוגו בנסיונו לעשיית גורל הביא לגילוי הדרגה של כלל ישראל המתגלית בעשיית ה"גורל" הפנימי שבבחינת גורל דיוהכ"פ המגלה את הקשר הפנימי העליון והנשגב, קשר פנימי זה בא מתוך אהבת ה' אלינו "ואוהב את יעקב".

לכן בהתגלות הקשר הפנימי של הבורא יתברך בנס ההצלה בפורים, בפתיחת שערי אהבת ה' אלינו כנגד זה "הדור קבלוה מאהבה" כלל ישראל שב וקבל את התורה מאהבה, כי בנס זה התגלה עוצמת גודל אהבת ה' עלינו דווקא בשיא החושך והשפלות שם בקעה והאירה אהבת ה' לעמו ישראל, לכן כלל ישראל "הדור קבלוה בימי אחשורוש".

לאור הדברים האמורים כאן אנו מבינים כי בנס ההצלה מהמן היה התגלות הפנימיות של כלל ישראל בהם הם דבוקים בבורא ית"ש, אף שבחיצוניות הם נראים כ"ישנים" פנימיותם קשורה ואדוקה בו ית' "אני ישנה ולבי ער", כאן אם נראה שהיתה קבלת התורה מחודשת עלינו להבין כי לא היתה זו קבלת התורה שבכתב אלא לפום דרגתם הפנימית היתה זו קבלחת התורה שבעל פה היא המתאימה לדרגתם זו.

כעת נכונים אנו להבין את דבריו של רבינו צדוק הכהן:

"העיקר בימים אלו המשתה והוא עפמ"ש [זח"ג רעא' ב'] "לכו בלחמי דא אוריתא דבכתב ושתו ביין מסכתי דא יינא דאורייתא דבעל פה" .ועיקר קטרוג המן נתעורר ע"י שהגיע זמן התפשטות תושב"ע וכמו שזכו אח"כ לאור תושבע"פ שנקר' אורה וכמ"ש [שבת פח'] הדר קבלוה בימי אחשורוש והיינו התושבע"פ שע"ז היה הכפיה כגיגית"

[פר"צ פורים אות ב']

ולאור הדברים האמורים נוכל להבין, דהנה מצאנו את הכפיה על המצוות ואת שאנהיר לן הרמב"ם כי ענין הכפיה עד שיאמר "רוצה אני" והקשה הרמב"ס הלא איננו רוצה מה מועיל את שאומר "רוצה אני" בעל כורחו, ותירץ הרמב"ם כי כל יהודי רוצה לקיים מצוות ה' ומה שמעכב הוא היצה"ר וכשמכין אותו נחלש היצה"ר ונשאר הרצון האמיתי לקיום מצוות ה', מן הדברים עולה כי הכפיה גורמת לרצון הפנימי העמוק לצאת אל הפועל, ומיניה נמי הכפיה בהר סיני היה ענינה זהה להוציא אל הפועל את הרצון הפנימי של כלל ישראל, ובפורים היתה קבלת תורה מחודשת, אך לא היתה כפיה אלא "הדור קבלוה מאהבה", בפורים לא הוצרכו לכפיה כי שם נתגלתה אותה נקודת פנימיות של כלל ישראל מאהבה ללא צורך בכפיה "הדור קבלוה בימי אחשורוש".

"על כן קראו לימים האלה פורים"

כעת נכונים אנו להבין את הפסוק : "על כן קראו לימים האלו פורים על שם הפור" ולכאורה שם הדבר הינו ביטוי למהות, האם מעשה קטן זה של גורלות דהמן הם המרכז שעליו צריך להיות שמו של הפורים?

ולמאי דביארנו ענין הגורלות איננו רק גורלות דהמן אלא כל המהלך הנשגב שבו כלל ישראל מגיעים לדרגת "גורל" שהינו הנהגת ה' ללא כל עירוב של בשר ודם, בפורים התגלתה דרגה נשגבה זו ביחס לכלל ישראל, לכן שמו של פורים הוא על שם אותו "גורל" עליון שזכו לו בימי הפורים, אותה דרגה נשגבת שזכו להשיגה דווקא בזמן של נמיכות קומה והסתר פנים, "ונהפוך הוא" דווקא בזמנים אלו זכו מכח נמיכות דרגתם להתבטל לה' באופן שהשפיע להם ישועה משמי שמי קדם, מהמקומות הנשגבים ביותר, ובגלל אותה נשגביות רוחנית ממנה משתלשל הפורים לכן יש לו קיום נצחי "כל המועדות בטלים חוץ מפורים" כי מגיע הוא ממקום עליון נצחי שאין לו ביטול וקץ.

הדברים האמורים מאירים לנו את שמצאנו בחז"ל "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" מהו הענין לביסום עד דרגת "לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", האם לא ראוי כי בסעודת ההודיה על הנס שנעשה ידע האדם מי ארור ומי הברוך, האם זה ראוי לסלק את הדעת שתמיד הינה הכרחית בעבודת ה'?

לאור הדברים האמורים נראה כי דווקא סילוק הדעת הוא ביטוי לגדלות ועוצמת הנס, כי כפי שראינו הרי הנס הינו בדרגה שמעל לעוה"ז, הנס הינו דרגה עליונה שלמעלה מהשגתנו, מכאן נבין כי הביסום מטרתו היא שיבין האדם כי ההצלה הינה שפע אלוקי למעלה מהשכל ולמעלה מכל הבנה, הנס הינו ביטוי לקשר עליון עמוק שבין ישראל לאביהם שבשמים, כעת אנו מבינים את ענין "חייב איניש לבסומי" סילוקו של השכל הוא על מנת שהאדם יהיה ויחוש את הדרגה ממנה השתלשל הנס דפורים.