סיפורים הקשר העמוק

[מאן דהו]

עצב ויגון ניבטו מעיניהם של שני בני זוג חסידיים שהתגוררו באחת הקהילות היהודיות הגדולות בארצות הברית, לאחר שאמש הייתה עוד 'תקרית' עם בתם המתבגרת. הם ישבו שותקים והרהרו במצב החדש והלא מרנין, כשמדי פעם שברו את השתיקה ושאלו זה את זה בקול מיואש: "מה עושים?".

ניתן לומר שהם היו ההורים האידיאלים - מסורים, חכמים ורגישים ושפעו אהבה וחום לילדיהם. הילדים גם הם היו מוצלחים, חסידיים ומחונכים ועד לא מכבר הכול פחות או יותר התנהל על מי מנוחות. אלא שכבר מזה תקופה שבתם הגדולה מאתגרת את דרך חינוכם ובודקת חדשות לבקרים את הגבולות.

הכול התחיל לאחר שהתפתחה חברות אמיצה בינה לבין כמה בנות שיראת שמיים "איננה סימן ההיכר שלהן", והחלה אצלה הדרדרות רוחנית מהירה. מלבד כאב ועצב, היה בלב ההורים גם חשש גדול שהנהגתה של בתם תשפיע לרעה על שאר אחיה והם החליטו להתייעץ עם רבם האם עליהם להמשיך 'להכיל' את המצב, או שמא נכון יהיה למצוא לה מסגרת לימודים מתאימה הכוללת שינה, וכך לצמצם את הסיכון שאחיה יושפעו ממנה וילכו אף הם בדרכה . לאחר שהציגו בפניו את תמונת המצב לאשורה, הביע הרב את דעתו לפיה אין למהר לעשות צעד מרחיק לכת שכזה ולהעבירה למוסד לימודים פנימייתי, אלא שעליהם להציב לה כללי התנהגות ברורים שהיא תקבל עליה לעמוד בהם. בעצת רבם סיכמו ההורים עם בתם כי בעודה בבית היא תשמור שבת כהלכתה, תקפיד על כשרות, תתלבש באופן הולם, וכן תחזור הביתה מהשוטטות הלילית שלה עם חברותיה, לא יאוחר משתים עשרה בלילה.

תקופה מסוימת הבת אכן עמדה בהתחייבויותיה ועד שעת חצות היא כבר שבה לבית, אך אז החלה שחיקה איטית ועקבית ובמקום בשתים עשרה, היא חזרה בשתים עשרה ורבע, וחצי ואפילו אחר כך. כשהגדישה את הסאה ובאחת בלילה עוד לא שבה, המתין אביה ער בחדרו עד שנשמע קול פתיחת הדלת והוא הזדרז אליה ואמר:"יקירתי, אנחנו כבר הרבה אחרי שתים עשרה"... "אוקי, ומה כעת?" שאלה הבת. "מצטער, אבל הלילה את תצטרכי לישון בחדר המבוא לבית" "ברצינות"? שאלה הבת בהבעת תימהון. "כן", השיב האב מתקשה להסתיר את הדמעות.

כעבור דקה או שתיים יצא האב עם מזרן, שמיכה וכרית ואמר: "אם את ישנה מחוץ לבית, לפחות שתוכלי לישון בנוחות"... עברו עוד כמה דקות והאב יצא בשנית והזמינה להיכנס לבית לאכול. "בטח את רעבה מאוד", אמר בקול אבהי. כשנכנסה, היא גילתה להפתעתה שעוד טרם חזרה כבר עמל אביה להכין לה ארוחה כלבבה. "אני מניח שאת לא אכלת כלום כמעט, תאכלי", אמר כשראה אותה מהורהרת. כשכבר עמדה לסיים את ארוחת "הערב", ראתה הבת שאביה מוציא כיסא לחדר הכניסה לבית ומתיישב עליו כשגמרא גדולה בידו. " אבא, מה זה?" שאלה, והוא ענה בפשטות: "את צריכה לישון הלילה בחדר המדרגות, אני לא אתן לך לישון ככה לבד. אז את תישני, ואני אשב כאן לצידך וכבר אלמד את חוק לימודיי למחר"...

אם נראה היה שהיא ישנה באותו לילה, לא היה זה אלא למראית עין. בתוכה התחוללה סערת רגשות עצומה. פתאום התחוור לה איזה קשר עמוק יש לאביה אליה , ולתודעתה חלחלה ההבנה כמה כאב וצער היא מעוללת לו בהתנהגותה. היא ראתה איך שגם כשהוא מתוסכל מהתנהלותה, הוא קודם כל אבא. גם כשהיא בועטת בדרכו, הוא קשור קשר בל יינתק אליה – לבתו. אותו לילה הבהיר לה שהיא 'גדלה בחיק אביה', והצליח להחזיר אותה לעצמה ולדרך הנכונה.