הפתק

[מאן דהו]

יוסי היה תלמיד כה מצטיין, בלי עין הרע, זרע ברך ה'. מוכשר מבני גילו, מבריק מבני כיתתו, עד שהמלמד שלו בכיתה ו' החליט שראוי ש'יקפוץ' שנה, ויעבור לכיתה ז' בעיצומה של שנת הלימודים. המנהל החינוכי בדק את העניין לעומק, בכל זאת - זהו נוהל חריג 'להקפיץ' תלמיד תוך כדי שנת הלימודים, אולם משנוכח לדעת כי יוסי אכן ילד כה מצטיין, מבריק ומוכשר - הבין שאין לו מה לעשות יותר בכיתה ו', ונקבע כי הוא עולה לכיתה ז'.

המעבר נקבע ליום ראשון שאחרי חנוכה, בתום חופשה קצרה, כדי שבכל זאת יהיה כאן קצת ניחוח של התחלה חדשה. בהתרגשות אין קץ שב יוסי לספסל הלימודים, ופנה לכיתה ו' ליטול ממנה את מיטלטליו. משם, קורן מאושר ומחוייך מאוזן לאוזן, חש זכות כבירה לבוא בשעריה של כיתה ז', הוא כבר ילד גדול...
חלפו כמה דקות, ואל כיתה ו' נכנס המלמד, לפתוח את היום. הוא מביט על שולחנו, ומבחין בפתק חצוף במיוחד, שההיגיון מחייב שמי שכתב אותו הוא יוסי, התלמיד המצטיין שעזב את הכיתה הבוקר. הוא קרא את הפתק שוב ושוב, ולא האמין למראה עיניו:
'ברוך שפטרני מעונשו שלזה!'
כך היה כתוב בפתק, בכתב ילדותי, באותיות גדולות וברורות. המלמד התקשה להאמין: 'יוסי? דווקא הוא?!?! הילד המצטיין שאני ולא אחר נלחמתי כדי לשדרג אותו לכיתה הבאה, וברגע האחרון הוא נועץ בי חרב כה דוקרנית?!' כדי לוודא, שאל את תלמידיו מי הניח כאן את הפתק הלזה, והם אישרו כי אכן כן, יוסי הניח את הפתק על שולחנו, פתק בו כתובה ברכה 'מפרגנת' במיוחד: 'ברוך שפטרני מעונשו שלזה!'

עיניו של המלמד האדימו בזעם, כעסו היה נורא. לא רק שמדובר בחוצפה איומה, מדובר בבגידה כואבת. הרי כמה התמסר למען יוסי, כמה פעל למענו, כמה התאמץ כדי שימצא מקום בכיתה המותאמת לכישוריו ויכולותיו. והנה יוסי פוגע בו באופן כה נורא, פשוט דוקר אותו בלבו!

המלמד התקשה לחזור לשלוותו, נטל את הפתק ואץ רץ לכיתה ז'. הוא פתח את דלת הכיתה בתנועה חדה, נכנס פנימה בזעף, נעץ מבט ביוסי - תלמידו לשעבר, ושאל קצרות: 'יוסי, האומנם? האם אתה הנחת את הפתק הזה על שולחני?' 'כן', הנהן יוסי, ולנוכח אישורו פתח המלמד בצעקות, לעיני הכיתה כולה: 'האינך מתבייש? אני טורח למענך, עובד בשבילך, מתאמץ עבורך. כמה טרחתי כדי להעביראותך לכיתה המתאימה לך, כמה מסרתי את נפשי כדי שתתפתח ותתחנך באופן המיטבי ביותר. זו ברכת הפרידה שלך? ככה אומרים תודה רבה?!'

המלמד התנשף קמעא, והמשיך: 'אז למרות שהודות למאמציי אני כבר לא המלמד שלך, אבל את סמכויות הענישה כלפיך טרם איבדתי. לך הביתה, שם תחשוב טוב טוב אם נאה או יאה לכתוב כך למלמד!' - חתם המלמד את צווחותיו, לנוכח עיניהם הנדהמות של התלמידים...
ויוסי? יוסי פשוט פרץ בבכי נסער. שתי עיניו כשני נחלי דמעות, הוא התנועע בהתרגשות ופניו סמוקות בביישנות. הוא השפיל את מבטו בחרדה, ואמר בשקט, תוך גמגום ביישני:
'אבל, אבל... אבל אני בכלל לא כתבתי את הפתק הזה... זה פתק שהילדים בכיתה כתבו לי, והנחתי אותו על שולחן המלמד - לטיפולו. אני לא כתבתי את הפתק למלמד, חבריי בכיתתי לשעבר - כתבו לי את הפתק, כנראה בגלל שקינאו בי...' - השיב הילד באימה...
'מה???' - המלמד היה המום...
'כן', השיב יוסי בין פעיות בכיו, 'אני הנחתי את הפתק על שולחן המלמד, כדי להודיע שכך כתבו לי ילדים, שהם התנהגו כלפיי באופן לא יפה, וכתבו זאת על פתק. זה פתק שכתבו לי, לא אני כתבתי אותו, בוודאי שלא למלמד!'

עתה, היה תורו של המלמד להיבהל כדבעי. באותו רגע קלט את עומק הטעות שעשה, כיצד בייש את תלמידו לעיני כל הכיתה על לא עוול בכפו. לא יוסי כתב את הפתק, הוא בכלל לא ניסה לפגוע. את הפתק כתבו ילדים ליוסי, ניסו לפגוע בו, והוא רק ביקש ליידע על כך!
לשבחו של המלמד ייאמר, שכאשר התבהרה התמונה, לא נמלט מאחריות למעשיו, אלא שב לכיתה החדשה של יוסי, התנצל בפניו מעומק הלב על שפגע בו באופן כה קשה, ואף העניק לו סכום כסף - כדי שיקנה בו ממתקים עבור ילדי הכיתה החדשה...

סיפור מדהים זה, מחדד עד כמה לעולם לא נוכל לפרש משהו כפי מה שהוא נראה לנו. תמיד נחשוש כי יש משהו שאיננו יודעים, יש פרטים שאינם בהירים. אולי כל מה שנראה לנגד עינינו - הוא רק חלק קטן מהתמונה, וכשתתבהר כולה - נגלה עד כמה טעינו במבט הראשון שלנו...
הבה ניקח את המסר הזה לחיי היום יום שלנו. כל כך הרבה פעמים אנו רואים אנשים עושים מעשים שונים, וממהרים להכריע, לחרוץ, לקבוע. זה מעשה טוב וזה מעשה רע, פעולה פלונית מוכיחה שמבצעה הוא אישיות חיובית, ופעולה אחרת מצביעה על כך שמי שעשה אותה - הוא זד מרשיע...
והאמת, האמת לא ידועה לנו באמת, היא חבויה בפרטים הקטנים. ולכן, הבה נדון כל אדם לכף זכות, מתוך הבנה שאיננו יודעים את התמונה המלאה, אין בכוחנו לעמוד על טיבה. הרבה יותר נכון, כדאי ורצוי פשוט לדון לכף זכות, לשער שחסר לנו חלק מהפאזל, ולראות כל פעולה, של כל אדם, באור חיובי. וככל שננהג כך, ככל שנעשה כך, ככל שנהיה סניגורים על חברינו - כך נזכה להיות סניגורים על עצמנו, ולהרעיף עלינו שנה טובה ומתוקה!

 

[מאן דהו]

הפתק II (ספר 'בך בטחנו')
כבר ארבע עשרה שנים אני זוכה להיות מלמד תינוקות של בית רבן. זוכה ללמד את צעירי הצאן גמרא ומשניות, מתאמץ להחדיר בהם חשק ואהבה ללימוד, לדרבן אותם לתפילה ברגש ובכוונה, לחדד בהם את הרגישות בתחומים שבין אדם לחברו, ובעצם, להעניק להם את הבסיס ואת הגירסא דינקותא שאיתם יצאו למסע החיים שעוד נכון להם, ויגדלו בעזרת ה' לתפארת.

בכל שנה אני עורך מבחנים קטנים וגדולים, בודק וגם מחלק ציונים. בכל שנה אני נתקל בתלמידים מוכשרים יותר או פחות, בכאלו שחוששים ורועדים לפני מבחן, ובאחרים המגיעים רגועים ושאננים. מידי פעם אני גם מתמודד עם תלמידים שמחפשים לעצמם חיים קלים וציונים ללא מאמץ ומנסים לקצר את הדרך על ידי העתקה בדרכים וברעיונות יצירתיים יותר או פחות. אבל בסיפור מוזר מדהים ומרטיט כמו זה שהתרחש לי עם יוני, טרם נתקלתי מעודי.
זה היה בסוף חודשי החורף, לאחר תקופה רצופה של לימודים רציניים, והמבחן שעמד להיערך בכיתה היה מקיף ומשמעותי במיוחד. התלמידים כולם התכוננו לקראתו ברצינות, ובהגיעי ביום המבחן אל הכיתה הרגשתי את המתח שבו הם נתונים. כולם שאפו להצליח, כולם שאפו להגיע לציון שישקף את מאמציהם ואת ידיעותיהם. הרגעים הראשונים והדמומים הללו, שאחרי קבלת דפי המבחן, מרגשים אותי בכל פעם מחדש. ראשים רכונים, עטים רצים במרץ על פני השורות, מצחים קמוטים מתוך מאמץ מחשבתי.

מממקומי שעל הקתדרה אני סוקר במבט אוהב את טורי התלמידים, תלמידיי היקרים, עיניי נחות של שורת היושבים בטור שמולי ופתאום נעצרות בתדהמה מול המתרחש בספסל השלישי. יוני. תלמיד משקיע ורציני. אומנם אינו מהמבריקים בכיתה, אבל לא הייתי מצפה לראותו בפוזה כזו. שולף מכיסו דף קטן ומקופל, פותח אותו בזהירות ומציץ, דוחף חזרה לכיס וממשיך לרוץ על פני שורותיו של דף המבחן. אני בוהה בו כלא מאמין. הכין לעצמו כמה תזכורות חשובות מהחומר, כנראה, ועכשיו מיהר להציץ בהן. מה הוא חושב לעצמו, הנער? הרי אני יושב כאן מולו והעיניים שלי בריאות ומתפקדות ברוך ה'. מול דמותו של יוני הרכון במרץ על מבחנו החלטתי לתת לעניינים לזרום בינתיים. תמיד תהיה לי אפשרות להגיב.

מסביב הוסיפו העטים לרוץ על פני הדפים, ופה ושם החלו ניצנים של סיום לבצבץ על פני השטח. הנה, מוטי רייך, העילוי של הכיתה, כבר קם ומחזיר את מבחנו במבט שכובד ראש וסיפוק מעורבים בו. מאיר פנחסוב, שגם הוא ניחן במוח מבריק במיוחד, סיים מיד אחריו את הכתיבה, וכעת הוא עובר בעיון על התשובות כולן, בודק ומשפץ קצת לפני שהוא מחזיר. רחש קל של תזוזת כיסאות התחיל להישמע בין שורות התלמידים, ובתוך שאני מאשר בניד ראש למסיימים לצאת מן הכיתה אל הפרוזדור, זה שוב קורה. יוני. והדף המקופל שבכיס. מכניס יד ושולף, פותח בזהירות ומציץ. מקפל חזרה ודוחף לכיס. לא. עכשיו כבר ברור שלא היתה זו מעידה חד פעמית. זה היה תעלול מתוכנן מראש. סוג של פתרון חילופי להשקעה בלימוד לקראת המבחן. לא מתאים לו בכלל, ליוני, אבל עם מציאות אי אפשר להתווכח, וכמחנך המופקד על התנהגותם של התלמידים ולא רק על רמת הידיעות שלהם, ידעתי כי עלי למצוא דרך מתאימה ומכובדת כדי להגיב.

הכיתה כבר ריקה כמעט, הערימה של הדפים על שולחני הולכת ומתגבהת. סוף סוף מתרומם גם יוני ממקומו ופוסע באיטיות לעבר שולחני, חיוך מרוצה על פניו בשעה שהוא מושיט לי את המבחן "שלו". "השיעור עומד להסתיים, תיכף יישמע הצלצול", אני אומר לו בקול נעים של כבדהו וחשדהו, "אשמח אם תוכל להתלוות אלי לחדר המורים". יורדים יחד בצעדים איטיים מן הקומה הרביעית לעבר חדר המורים שבקומה השניה, ואני מתעניין איך היה המבחן. "נראה לי שהצלחתי", קולו של יוני מלא ביטחון. "ידעת לענות על כל השאלות, יוני?" אני מנסה לרדת לפרטים, ויוני נענה ומספר כי אכן הוא השקיע שעות רבות של הכנה, למד בעצמו וגם עם אביו.

אנחנו נעצרים בפינה שקטה בפרוזדור, לפני הסיבוב לגרם המדרגות הבא ואני מנסה לחפש קצה חוט. "אוכל לשאול אותך כמה שאלות?" אני שואל, ורואה את התגובה הבלתי מבינה בעיניו של הנער שמולי. שאלות? עכשיו? אחרי המבחן? למה הרבי אינו מסתפק בתשובות שבתוך המבחן שלי? שאלה אחת. יוני עונה ברהיטות. שאלה נוספת נענית מיידית ובצורה מושלמת. הנער שולט בחומר, אין מה לערער על כך. ופתאום, כאילו משום מקום, צצות להם דמעות קטנות, חצופות, בתוך עיניו החומות של יוני. פתאום נדמה לו שהוא הבין מה מטרת השיחה המוזרה הזו שמנהל איתו הרב'ה. "הרבי... חושד... בי??" זעזוע נמסר לתוך קולו המרוסק ומשתקף היטב במבטו, "הרבי חושד בי ש... העתקתי במבחן?". אני עומד מולו, מביט בריכוז בפניו הסמוקות ומחליט להניח את הדברים "על השולחן". "במהלך המבחן, יוני, ראיתי אותך שוב ושוב שולף דף מכיסך ומציץ בו".

רגע קל של תדהמה עובר בינינו, יוני מנסה לעכל את הדברים. אחריו נדחפת ידו של יוני באותו תנועה מוכרת אל הכיס. פתק קטן נשלף משם מקופל. "הפתק הזה?" זיק של הבנה מאיר לפתע את העיניים האדומות. "בגלל הפתק הזה הרבי חשב שאני מעתיק במבחן?". אני מהנהן קלות, מצפה להמשך. יוני פותח את קיפוליו של הדף ומושיט לי. כתב יד מוכר מציץ אלי מבין השורות הכחולות הממלאות אותו. הכתב שלי. אסיפת הורים ראשונה בשנה. תור ארוך של אבות משתרך מאחורי החדר ואני משתדל להתעלם ממחוגי השעון הרצים ולהעניק לכל אחד מן הנכנסים יחד של "בן יחיד". הם פינו מזמנם וטרחו להגיע, לפעמים ממרחקים, ומצפים לשמוע ממני בשורות טובות על מצבו של בנם בכיתה. מגיע להם לשמוע כמה מילים טובות של נחת, וגם אם יש לי ביקורת כלשהי להביע, הערה או בקשה, אני עוטף אותם במעטה רך של שבחים, מעלות ומחמאות על הבן היקיר שלהם. ובבית, כך אני יודע, מחכה גם האמא לשמוע ולרוות נחת. דמות בלתי מוכרת נכנסת. אבא של יוני. אני לוחץ יד ומקדם בברכה, ואחר כך משבח את הבן היקר מכל הלב.

הפעם אין צורך להתאמץ כדי לחפש אותן, את המילים הטובות והמחמאות. יש לך בן יקר ומיוחד מאוד", אני מחמיא לו, לאב, ומוסיף לתאר את רצינותו בלימודים, את שקידתו והקשבתו, את יראתו שקודמת לחוכמתו. "עדיו לגדולות" אני מוסיף מול האור הנדלק בעיניו של האב. רגע קטן של שתיקה עומד בחדר ובהחלטה של רגע אני תולש דף מן הפנקס שעל השולחן. "מגיע לו, ליוני שלך, לקבל מכלי ראשון את המחמאות שהן שלו ביושר". וכבר רץ העט שלי על הדף בקלילות ובמהירות, מכין לתלמיד היקר שבבית הפתעה כתובה מלאה וגדושה מחמאות. "זה הפתק שהרב'ה הביא פעם, בתחילת השנה, לאבא שלי באסיפת ההורים", עיניו של יוני מושפלות באי נעימות, ובכל זאת הוא ממשיך: "מאז הוא תמיד בכיס שלי. לא הולך אפילו יום אחד לתלמוד תורה בלי זה. הרבי יודע שלא קל לי בלימודים, אני לא מהתלמידים שמצליחים לקצור מאות בלי להתאמץ, ופעמים רבות אני מרגיש שנגמר לי הכוח, שאני עומד לפני ייאוש ממש. אבל אז אני שולף את הפתק מהכיס והמילים שבו מחזקות אותי ונותנות לי מרץ להמשיך. וגם היום המילים הללו היו סוד ההצלחה שלי במבחן". ידי רועדת כשאני מושיט אותה ונוטל בזהירות את הפתק. כתב היד הרגיל שלי. עט סטנדרטי על דף מלבני קטן וחסר יומרות. אוסף פשוט של מילים שהצטרפו לשורות. דקה וחצי של השקעה באותו ערב גורלי של אסיפת הורים. מישהו היה מסוגל לשער את העוצמה הטמונה בהם? מישהו היה מסוגל לדמיין את ההשלכות שלהם? מישהו היה מעלה בדעתו מה הם מסוגלים לחולל?

ארבע עשרה שנים אני כבר עוסק בחינוך, ארבע עשרה שנים אני ניצב מול כיתות מלאות תלמידים ומקנה ידע, מעביר שיעורים. אבל שיעור כמו זה שלמדתי היום, דווקא מאחד התלמידים שלי, שיעור מדהים ומוחשי כל כך על כוחה של מילה טובה – עדיין לא היה לי מעולם...!

 

[ומצפה לישועה]

אני חושב שהסיפורים האלו הם לא רק מסר למלמדים.
הם מסר להורים, לאחים גדולים, ואפילו לאחים קטנים.
בדידי הוה עובדא, שכתב לי חברותא בישיבה פעם מכתב מרגש עקב נסיבות כל שהם, שנים אחזתי את המכתב בארנק ופתחתי אותו מדי פעם.
אכן לא כל פתר הוא כזה, אבל כל מחמאה ומילה טובה שווה המון. בפרט בימים אלו שעסוקים בהכנות וכו', מילה טובה יכולה לעשות לבן אדם את היום.