סיפורים הפרס

[מאן דהו]

סיפור זה התרחש כשהייתי בגיל עשרים ושבע. תקופת השידוכים היתה קריעת ים סוף אמיתית עבורי, אני לא חושב שהייתי בררן יתר על המידה, פשוט לא הגיעו ההצעות המתאימות ולא הגיע המועד שנקבע. אחרי הצעות כה רבות המסתיימות בלא כלום, אתה בקלות יכול להגיע לידי יאוש. מה עוד שרוב חבריך כבר התחתנו ולאחד מהם יש כבר ילד בן שש.
באחד מימי בין הזמנים של חודש אב, נסעתי לבני ברק להשתתף בחתונה של חבר צעיר. הגעתי לחופה, נשארתי קצת לאוכל ולריקודים, ובשעה עשר יצאתי לכוון תחנת האוטובוס הקרובה לירושלים. אני פוגש חבר מהישיבה קטנה ומתחיל לשוחח אתו בפתח של בנין. מסתבר שהוא נמצא בשמחת שבע ברכות של קרוב משפחתו. אנחנו משוחחים מעט, ולפתע יורד מישהו מהבנין ואומר לבן שיחי: 'מדוע אתה כאן? תעלה למעלה, ממש ריק ועצוב שם'. ואז הוא פונה אלי 'תעלה גם אתה, מחכים לך שם'. אני מנסה לומר לו: 'אולי אתה מחליף אותי במישהו אחר...' הוא קוטע אותי: 'אני מחפש כעת גברים בשביל להשלים מנין ל'שבע ברכות', אז תעלה'. יש שם חתן וכלה שאמורים לשמוח בשבע ברכות אבל כבר עשר וחצי, ויש רק שישה משתתפים. אני פותח את פי לענות לו שאני ממהר וכו', ואז הוא מוסיף: 'אם תעלה, תקבל פרס, כדאי לך'.
את תקופת הפרסים בחיי, כבר סיימתי כשעזבתי את ה'מתמידים' בחיידר, אבל משהו בקול שלו נשמע חביב ותמים שהחלטתי להיענות. היה זה שבע ברכות בתוך בית פשוט, גם היה זה עלוב למדי שישבו שם החתן והכלה, שני המחותנים, סבא אחד, שני בחורים ועוד כמה תינוקות בעגלה. איש לא שר ואפילו לא דיבר בקול רם. גם לא הושמעה מוזיקה. חשבתי לעצמי איך הם מתכוונים להעביר כאן את הזמן. לאט לאט הגיעו בני משפחה בודדים עד שנעשה מניין, ואחר מכן הגיעו עוד ארבעה שאיכשהו נתנו נוכחות בסלון הלא גדול שהיה שם.
האיש שקרא לי לעלות לא נרגע: 'תשיר משהו', אמר. הסתכלתי ימינה ושמאלה והחלטתי שאין לי בררה. התחלתי עם 'עוד ישמע' ו'מהרה' ולאחר מכן דרומה ל'ענבי הגפן' ו'יזכו לראות בית נאמן'. בשלב הזה הצטרפו אלי מעט מבני משפחת הכלה או בעצם משפחת החתן. מהיכן אדע. אחרי כמה שירים הוא ניגש אלי ואמר לי בלחש: 'תגיד משהו'. - 'מה תגיד משהו?' אני לוחש לו חזרה, 'אתה לא חושב שהגזמת?' - 'אתה צודק', הוא אמר, 'אני יודע שלא הכנת שיחה, אבל עזוב, תתחיל מ'החתן שלנו'...
האם אני יודע על פרשת השבוע יותר מהחתן שלנו? אפילו שכחתי מה פרשת השבוע' אני משיב, הוא אומר לי: 'לחתן אין מושג מי אתה ולכן אתה חייב לשמח אותו, ובאשר לזה שאתה לא מכיר אותו, ממתי צריך להכיר את החתן כשמבקשים לומר דברי שבח על חתן... נו, מה הסיפור שלך תקבל פרס...'
שוב עם הפרס הזה, מה הוא רוצה ממני. העברתי על מידותיי ואמרתי לו: 'נו, טוב, אני אנסה, אבל שחרר מידע - איפה הוא לומד ומתפלל, חברותות, מסכתות, ראש ישיבה, בן כמה החתן?' הוא ענה לשאלותי בקצרה: והוסיף שקוראים לו מרדכי. וכאן אני מתגבר, קם ומפליג בשבחו של אותו מרדכי שמעולם לא ראיתיו לפני כן, ורוב הסיכויים שגם לא אראה אחרי כן. לדבר אני יודע וגם לפרגן, וממילא יצא נאום שכולו שבח וקילוסין לאותו חתן ששמו מרדכי שרק את שמו שמעתי רגעים ספורים קודם לכן, וכעת יצא למרחוק בלמדנותו ויראתו... וביחס לחברים. בנקודה זו העמקתי רבות לדבר ואף הבאתי דוגמאות מהחיים (שאותם שמעתי רגע קודם), שבהן מרדכי הוכיח עצמו כאיש אציל נפש ומיוחד במידת הנתינה. הדברים שלי עשו רושם רב על הנוכחים, ולמען האמת גם אני עצמי. הלכתי שבי אחר אותו חתן מופלא שזה מה שאומרים עליו. כמובן סיימתי שעם חתן כזה אין צורך לחקור מי היא הכלה, כי ברור שענבי הגפן בענבי הגפן ויזכו לבנין עדי עד.
כמובן הכל לחצו את ידיי, והחתן הגדיל לעשות ונפל על צווארי וזיכה אותי ברוב תודות. אף אחד לא נעמד לדבר אחריי, ונראה היה כי הדרשה הזו הצילה את שמחת השבע ברכות שכמעט הושבתה. ואז ניגש אלי יהודי שישב לצדי ושאל לשמי. הוא רוצה להציע לי שידוך. 'ואיך אתה קשור לחתן?' הוא התעניין. - 'אני לא קשור לחתן', הבהרתי לו. 'הבנתי', הוא הסיק. - 'אתה מהצד של הכלה'. שללתי את האפשרות: 'לא, אני אפילו לא יודע מה שם הכלה ושם משפחתה'. - 'אז מה אתה עושה כאן?' הוא שאל. 'חסד'. אמרתי לו, 'ביקשו ממני להשלים מנין והייתי מעשרה ראשונים. הוא צחק מלא חפניו ואמר: 'כנראה אנחנו קרובי משפחה'. 'תראה', כך הסביר לי אותו אורח, 'גם אני עובר אורח שהגעתי לכאן לבקשת אחד הקרובים, ומכיון ששנינו באותו מצב משפחתי כלפי החתן והכלה, זה כבר עושה אותנו סוג של קרובי משפחה.- 'בקיצור, רציתי להציע לך את בת אחותי', הוא אומר לי. 'מה גורם לך לחשוב להציע את בת אחותך, לפני שאתה מכיר אותי בכלל?'. 'אומר לך את האמת, ראשית אחרי הנאום המיוחד שלך, אני קצת מכיר אותך, ואחרי שאני שומע שאתה כאן בהתנדבות - אני עוד יותר מכיר אותך ומעריך אותך, ונקודה שלישית, שפשוט למה לא לנסות?' אכן, הטענה השלישית הכריעה את הכף. נתתי לו את הטלפון של הוריי והתפזרנו לדרכנו. כל השאר כבר היסטוריה. מאותו הערב יצא שידוך, וכיום יש לנו שלושה ילדים, חסד ה'.
ומדוע נזכרתי בסיפור הזה? כי לפני שבוע אני פוגש באוטובוס מישהו מוכר. הוא מביט בי ואני בו. - 'אתה מוכר לי מאיזשהו מקום', הוא אומר. - 'וגם אתה', אני עונה לו. שנינו מביטים זה בזה. ברור לנו שראינו ושדיברנו ואפילו שהיה משהו נחמד ומצחיק בינינו, אבל לא נזכרים. 'נו, נו', הוא דופק על מצחו, וגם אני עושה אותו דבר. והנה הוא נזכר! 'זה אתה הנואם מהשבע ברכות של אחי - מוטי, בלי שבכלל הכרת אותו. איך יכולתי לשכוח, מעולם לא שמעתי דברי שבח כאלה על ידי מי שאינו מכיר כלל את החתן. זה היה ערב עגום מאד שלא תרם לשמחת החתן והכלה, ואתה הצלת אותו בהופעתך ובדרשתך'. כעת גם אני נזכר... צחקנו.
'אוי ויי', הוא אומר פתאום. 'מה אוי ויי' אני שואל. 'הבטחתי לך פרס, זוכר?' ככל היוצא מפיו יעשה. צחקתי. 'אל תדאג, הקב"ה קיים את הבטחתך. קיבלתי את הפרס שלי...". הוא הביט בי בתימהון ואז סיפרתי לו על המפגש הבלתי צפוי עם אורח קרוא נוסף בתוך שבע הברכות הללו, שהוביל להצעת שידוך עם בת אחותו. 'אף שיש לך חלק בשידוך, לא יכולנו להזמין אותך, כי לא היה לנו מושג מה שם המשפחה שלכם, את זה לא לחשת לי...'.
הגעתי לתחנה ואמרתי: 'סלח לי שאני ממהר. פשוט הפרס שלך הביא עוד כמה פרסים קטנים, ואני חייב למהר לאכול עם כולם ארוחת צהריים...'.

 

[מאן דהו]

הפרס הגדול
דומיניק ורולו היו שני איכרים מבוגרים שהתגוררו בכפר פשוט ונידח במחוז אלזס שבצפון צרפת. שכניהם בכפר השקט מנו כמה עשרות בודדות של משפחות. בסך הכול אכלס הכפר 47 משפחות, כך שכולם הכירו את כולם. הכפר שהיה מרוחק מאזור יישוב התנהל כמו כל כפרי הדייגים מסוגו- בפשטות ובצניעות, כאשר אנשי הכפר מתפרנסים בדוחק מעמל יומם. האנשים הפשוטים שבכפר לא היו מחוברים לאמצעי התקשורת הטכנולוגיים, והם היו ניזונים בעיקר מערוצי חדשות מקומיים וממעט עיתונים שהגיעו אליהם אחת לכמה ימים. באחד הימים קרא דומיניק לרולו חברו הטוב, והצביע בפניו בהתרגשות על כתבה קטנה שנדחקה לאחד משולי העמודים הפנימיים שבעיתון הארצי: 'בכפר שבמחוז אלזס, זכה תושב בפרס הראשון בלוטו. הזוכה המאושר עדיין לא דרש את הפרס העומד על עשרים וחמישה מיליון פרנקים...' 'אתה מבין מה כתוב כאן?!' אמר דומיניק לרולו בהתרגשות. 'אנחנו הכפר היחיד במחוז הזה. ואם אני לא זכית, וגם אתה לא, הרי שרק אחד מארבעים וחמישה התושבים האחרים הוא זה שזכה בפרס הגדול!'. רולו הנהן בראשו, ודומיניק אמר: 'אני מציע שנמצא את הזוכה לפני שיתפרסם הדבר ברחבי הכפר'...
מאחר שמדובר היה בכפר קטן, ארכה מלאכת החיפוש זמן קצר יחסית, כבר בשעות הערב הגיעו השנים לביתו של אחרון התושבים שעדיין לא נבדק – ניקולה בלייטון. בלייטון שהיה זקן רווק שגר בגפו לא הגיב לדפיקותיהם של שני החברים, והם פתחו את הדלת ונכנסו פנימה. המראה שנגלה לעיניהם היה משמח ומפחיד כאחד: ניקולה בלייטון ישב על הספה אל מול קריין החדשות שבטלוויזיה, בידו טופס הלוטו, והוא מחייך באושר – אך ללא רוח חיים. השניים הבינו כי בלייטון צפה בפרסום המספרים הזוכים שעלו בהגרלת הלוטו, וכשהבין שהוא הזוכה הגדול, חייך באושר וקיבל דום לב מרוב התרגשות. רולו ודומיניק הביטו האחד בעיני השני ורק מחשבה אחת חלפה במוחם. הם החליטו למלא את מקומו של ניקולה בלייטון ולגרוף לכיסם את הפרס הגדול. עוד באותו יום התקשרו השנים מן הטלפון הציבורי היחיד שפעל בכפר אל משרדי הלוטו, ורולו הזדהה כניקולה בלייטון, זוכה הלוטו המאושר. הפקידה מן העבר השני הייתה אדיבה ביותר והבטיחה לשלוח למחרת פקיד פייס שינהל את תהליכי הזכייה שיעביר את הפרס לזוכה בצורה רשמית.
למחרת בצהריים כבר שהה רולו בביתו של ניקולה בלייטון , ודומיניק המתין בשביל המוביל אל הכפר. מיד כשנראתה מכונית מתקרבת אל הכפר החל דומיניק לצעוד ליד הרכב. הנהג, פקיד מעונב וחנוט בחליפה יוקרתית ביקש מדומיניק את עזרתו באיתור תושב בשם ניקולה בלייטון. דומיניק הציע להוביל אותו הישר אל ביתו, שם כבר המתין לו רולו כשבידו הטפסים אותם נטל מארון המסמכים של בלייטון. לפקיד החביב שבירך אותו על זכייתו נענה בהתלהבות, הציג בפניו את מספר הביטוח הלאומי שלו, אותו נטל מבלייטון, והבטיח להיזהר ולא לאבד את סכום הזכייה על תענוגות מפוקפקים. ' נותר שלב אחד להשלמת העברת הפרס' אמר הפקיד: 'והוא, אימות זהותו של הזוכה כניקולה בלייטון, מאחר ומדובר בכפר נידח שאין בו אמצעי זיהוי אלקטרוניים, אצטרך לשוב למחרת, ולבקש מאנשי המקום כי יצביעו בפניו על ניקולה בלייטון. ולאחר זיהוי פשוט זה תוכל לקבל את השיק עם סכום הזכייה'. הפקיד נפרד בחביבות מרולו ועלה על מכוניתו, כשרולו ממהר ללכת אל ביתו של שותפו למזימה.
דומיניק הנרגש שמח לראותו ושאל: 'האם קיבלת את הפרס?!' 'עדיין לא' אמר רולו והסביר לדומיניק את הבעיה, הם הבינו שלא תיוותר להם ברירה ועליהם לשתף את כל תושבי הכפר במעשה ההונאה. הם הכריזו על אסיפה דחופה ומיוחדת. ואחר הצהריים התאספו 44 משפחות הכפר בבית הקפה היחיד שפעל במקום, ורולו ודומיניק נעמדו בפני הקהל וסיפרו על זכייתו המפתיעה של ניקולה בלייטון, 'כדי שכולנו נוכל לזכות בפרס, יהיה עליכם לאשר - שרולו הוא אכן ניקולה בלייטון' הכריז דומיניק. בליל של קולות וצעקות פרץ לאחר ששני החברים סיימו את דבריהם, אך דומיניק השתיק את כולם והבטיח להם כי אם ישתפו פעולה, הרי שהפרס הגדול יתחלק שווה בשווה בין כולם. 'מהו סכום הזכייה?!' שאלו האנשים. 'עשרה מיליון פרנקים' שיקר דומיניק במצח נחושה. 'אם נחלק את הסכום בין כל התושבים, הרי שכל אחד יזכה במאתיים אלף פרנקים...!' האיכרים נענו בהתלהבות, ובשמחתם הגדולה על סכום הזכייה האגדי חגגו את האירוע עד לשעות הקטנות של הלילה.
למחרת הופיע פקיד הלוטו, ושמע מכל תושבי הכפר אותם פגש כי רולו הוא אכן ניקולה בלייטון וכי מדובר באדם חביב ונעים הליכות. הפקיד הנהן בהסכמה ושלף מכיסו מעטפה גדולה, רולו ודומיניק ניגשו אליו בחיוך ולחצו את ידו בהתרגשות והמתינו לקבלת הפרס. רעש הסירנות החריד את תושבי הכפר ההמומים, אל הכביש הראשי התפרצו שתי ניידות משטרה וארבעה שוטרים זינקו מן הניידות ואזקו את דומיניק ורולו ללא גינונים מיותרים. מחלון הניידת הם ראו את הפקיד ניגש אל תושבת זקנה בשם סילביה, ומגיש לה את המעטפה. סילביה ניגשה אל חלון הניידת ואמרה לשנים: 'עם שקרנים, חייבים להתנהג בהתאם. התקשרתי למשרדי הלוטו והתברר לי שסכום הזכייה עומד על 25 מיליון פרנקים. שקלתי האם לדווח על ההונאה והתברר לי כי על דיווח הונאה בלוטו מקבלים עשרה אחוז מדמי הזכייה, אם כן לפי החשבון שלי, מגיע לי שתים וחצי מיליון פרנקים. ולא מאתיים אלף עלובים'. לצמד הפושעים, לא נותר אלא למרוט את שערותיהם בתסכול ולהאשים את עצמם...
בפרשת השבוע מלמדת אותנו התורה על חשיבותו של הצדק והיושר, כתוב בלשון הפסוק: 'צדק צדק תרדוף', חז'ל מסבירים שהמילה 'צדק' הוכפלה בפסוק פעמיים, כדי ללמד אותנו לנהל את חיינו במסלול הצדק והיושר. גם כאשר אנו מבקשים לברר את הצדק, עלינו לעשות זאת בדרכים ישרות והגונות ולא בדרכים עקלקלות. כאשר אדם הולך בדרך הצדק ולא מחפש דרכי רמאות, שקר, ופתלתלות, אזי זוכה הוא להמשך הבטחת התורה 'צדק צדק תרדוף – למען תחיה' וחייו יהיו מבורכים.