פסח, חודש ניסן המהר"ל והיכל המחומש

[געגועים]

הבהרה: אמנם יש שמפקפקים על ספר נפלאות המהר"ל [1], עכ"ז לא נמנעתי להביאו הנה.

מעשה נפלא הזה נקרה בשנת ה' אלפים שס"ה ליצירה. בעיר פראג לעומת בית הכנסת הגדולה עמד בית גדול וישן מאוד אשר היה נראה כמו היכל מלכי שנות קדם. בית הזה היה נקרא בשם היכל המחומש (דער פיניווער פאלאץ), זה השם קראו לו לבעבור שהיו לבית הזה חמשה צדדים של חמשה כותלים וכל כותל נכנס ברחוב אחרת, לפני כל כותל עמדו חמשה עמודים גבוהים ועבים מאבני גזית, בין העמודים היו חמשה חלונות גדולים ורחבים, על הגג עמדו ה' מגדלים גבוהים ועליהם פטירי צעצועים ודמותים מחוקקים, אשר מהם היה ניכר שהארמון הזה העמד בזמן שהאומות עבדו לשמש, ויען כי כל עניניו היו של מספר חמשה ע"כ קראו לו "היכל המחומש". לבית הזה לא היה בעל הבית מיוחד רק שהיה נחשב בין אחוזות ונחלאות של הממשלה, ויען כי הממשלה לא רצתה להוציא כסף על תקון בדקי הבית, ע"כ נחרב זה הבית בכל פעם יותר ויותר, ועפ"י רוב היו דרים בו אנשים עניים ובעלי מלאכות הנמוכים, תחת הבית הזה היו מרתופים גדולים וארוכים כמו מערות, אולם דיירי בית הזה היו יראים מליכנס להמרתופים, כי יצא השם ששעירים ירקדו שם, והשדים קנו למו את המרתופים ההם, ומפילים פחד ובהלה על כל הרוצה ליכנס שמה ע"י השלכת אבנים ורוח סערה, ואמרו שלא איש אחד ניזק שם, ברצותו ליכנס תוך המרתופים, ולכן גם דיירי בית הזה היו מועטים, וממילא נחרב הבית בכל פעם יותר ויותר, עד שהיה נראה כמו חורבה ישנה.

ויקר מקרה קודם חג הפסח אחר בדיקת חמץ אצל המהר"ל, כאשר היה צריך לומר "כל חמירא" והנה כבה הנר פתאום ביד השמש הזקן ר' אברהם חיים אשר עמד אצלו, והמהר"ל היה נוהג שלא רצה לומר שום דבר בעל פה, כי אם מתוך הסדור שלו, (ואמר לנו פעם אחת שטעם המנהג שלו אינו מחמת חומרא, רק משום שמראים לו מן השמים עתידות ע"פ גוון האותיות של התפלה, כי יש גוונים המורים על חסד, ויש מורים על דין, ויש על רחמים, והאותיות של הסדור מתהפכים לאותו הגוון של המדה השוררת, ופעם אחת בכה המהר"ל מאד באמירת העבודה של יום הכפורים, ושאלנו אותו במוצאי יוהכ"פ טעם הבכיה, ואמר לנו שהסימן של לשון הזהורית שהי' בבית המקדש שנהפך ללבן יש לו זה הסימן בגוון האותיות של העבודה בהסדור שלו, ובזה יוהכ"פ לא נהפכו האותיות לגוון לבן, כי הי' קטרוג גדול בשמים על ישראל. והי' לו צער גדול מזה. וע"י הבכיות שלו המתיק מעט את הדין) וע"כ רמז המהר"ל אל השמש שידליק את הנר כי חשב זאת למקרה, וינסה השמש להדליק את הנר איזה פעמים, ובכל זאת נכבה הנר ולא רצה לידלק.

פני מהר"ל נתלבנו מפחד, כי הבין תיכף שאין זה דבר פשוט, וכן גם כל האנשים אשר עמדו שמה נבהלו מאד, המהר"ל היה מוכרח להפסיק, ואמר להשמש ר' אברהם חיים שיקח את הסדור וילך עמו אל הנר הדולק בתוך מנורת הכותל, ויאמר שם אצל הנר בקול רם מתוך הסדור כל חמירא מלה במלה, והמהר"ל יענה אחריו מלה במלה בעל פה, ויעש כן השמש וילך כמו מבוהל מחמת פחד המקרה אצל הנר של מנורת הכותל, והתחיל לומר כל חמירא, אבל במקום שהיה צריך לומר דאיכא ברשותי היה נראה לו שכתוב בהסידור דאיכא בחמשא, ויאמר כן בקול רם לפני המהר"ל: "דאיכא בחמשא", המהר"ל עמד מלענות אחריו ויצעק אליו בקול: נו! נו! ורמז לו כי טועה הוא, אולם השמש התבהל עוד יותר והתחיל לומר פעם שנית "כל חמירא וחמיעא דאיכא בחמשא".

אז הכה המהר"ל באצבע צרדה כדרכו באותו הרגע שהתוודע מאיזה דבר נפלא, ויצעק בקול א"כ מבין אני עתה שעת צרה היא ליעקב ורוצים שוב לכבות נר ישראל, וגם מבין אני עתה פתרון החלום שחלם לי בליל שבת הגדול. אח"כ רץ המהר"ל בבהלה אצל הנר שדלק במנורת הכותל, ויען כי המנורה היתה גבוה עמד המהר"ל עצמו על ספסל עם הסדור אצל הנר ואמר מתוך הסדור כל חמירא כראוי, ואחרי אמרו צוה על כל האנשים הנמצאים שם בביתו שהיו מאנשי העיר שילכו תיכף לביתם, ולא נשאר איש בבית כי אם חתנו הגאון מוהר"י כ"ץ זצ"ל עם השמש ר' אברהם חיים והשמש השני יוסילי גולם.

אז סיפר המהר"ל שחלם לו חלום של פחד בליל שבת הגדול, באשר כי מן היכל המחומש יוצא אש ולהב גדול מחמת שנעשה שם שרפה גדולה, וראה בחלום כי לבת אש גדולה מתנתקת מן היכל המחומש ומתפרצת אל תוך חלוני בית הכנסת הגדולה בשעה שהבית הכנסת היתה מלאה עם יהודים מתפללים, ונתבהל מאד בתוך שינתו והתחיל לצעוק בקול גדול עד כי ניעור משנתו בפחד ובבהלה גדולה, ואמר המהר"ל שעתה הוא מבין פתרון החלום כי בזה היכל המחומש הוכנה איזו עלילה וצרה גדולה על תושבי עיר פראג, ונצרך לבער זאת מהר כמו שמבערים חמץ, ולכן נשלח מן השמים בפי השמש ר' אברהם חיים שיאמר כל חמירא וחמיעא דאיכא בחמשא לרמז לנו כי עלינו לבער את החמץ הנמצא בהיכל המחומש אשר הוכן שם פח ומוקש עבור תושבי עיר פראג כי אש יצאה מהיכל המחומש ותלהט בחלוני ביהכ"נ על כל היהודים הנמצאים בביהכנ"ס, וגם מה שנכבה הנר מרמז על זה שרוצים לכבות נר ישראל, והיינו שהוכנה הצרה גם על המהר"ל בעצמו שנקרא נר ישראל לבעבור שהי' בו נצוץ דוד המלך ע"ה שנקרא ג"כ נר ישראל.

ויתחיל המהר"ל לחקור ולדרוש איך יכול להמצא בבית הזה דבר רע על ישראל, וישאל עצמו המהר"ל על כל התושבים הגרים שם מי המה ומה מעשיהם, אמנם השמש הזקן זכר מאד והכיר היטב את כל האנשים הדרים שם ויחשב אותם בשמם כל אחד ואחד ולא נמצא אחד מהם אשר יפול עליו חשד על דבר רע, כי הם היו אך יהודים עניים ובעלי מלאכות קטנים.

אולם על דבר אחד עמד עצמו המהר"ל ונרעש ונפחד מאד כי השמש הזקן סיפר לו שזוכר כאשר היה נער קטן ספרו הדרדקי דבי רב זה לזה הגדות קדמוניות על אודות ההיכל המחומש וכל אחד סיפר מה ששמע מאבותיו ואחת מהן היא שבהיכל הזה היה דר בשנים קדמוניות מלך אחד אשר לא התראה לעולם לפני אנשי העיר וכאשר היה צריך ללכת להתפלל בקלוסטר הלך מביתו אל הקלוסטער הירוק דרך מערה שנבנתה מן המרתף של ההיכל עד המרתף של הקלוסטער הירוק וזה הקלוסטער הירוק הוא אותו הקלוסטער שיושב בו עתה הכומר טאדעאוס שהוא צורר יהודי גדול.

וכאשר שמע המהר"ל את ההגדה הזאת אמר שאם כן אין זה כי אם שהכומר הזה שהוא שונאו ומתנגדו הכין בהמרתף של ההיכל המחומש איזו עלילה רעה, כי בלתי ספק שהוא יודע מן המערה ההיא ונקל לו לעשות זאת באין מפריע, כי המהר"ל ידע שזה הכומר אורב ושואף תמיד ומחשב תחבולות להיות כורה שחת של עלילת דם להנקם גם בו, ובעבור שהמהר"ל השתדל תמיד בכל כוחו לשמור את העיר מעלילת דם וכו' וע"כ החליט הכומר לנקום עצמו בהמהר"ל, והנה אמת היה הדבר הזה שהוכנה עלילת דם נוראה על נכבדי העיר וגם על המהר"ל עצמו וכו'.

וכאשר נתגלה מן השמים להמהר"ל כי יש צרה קרובה אשר עליו לבערה כמו ביעור חמץ וכי הוכנה בהיכל המחומש לא נח ולא שקט המהר"ל ויאזור תיכף את מתניו ללכת בחיל ובכח לבער את החמץ הזה ויאמר מהר"ל הן אמת כי יש סכנה ליכנס במרתוף של החורבה כי הבית ההוא לחורבה יחשב אולם אתמוך יתדותי על מה שאמרו חז"ל כי שלוחי מצוה אינן נזוקין והגם כי כפי שאומרים הוא מקום דשכיח בו היזקא אבל זכות הרבים יעמוד לי שלא יאונה לנו כל רע.

אחר חצות הלילה לקח המהר"ל ג' הבדלות עבות עם מוכנה של אש, ויתן ביד שני השמשים שלו ר' אברהם חיים ויוסילי הגולם שתי הבדלות, וגם המהר"ל לקח בידו הבדלה אחת, וגם את מקלו לקח אתו, וילכו שלשתן אל ההיכל המחומש בלאט לבל יודע מזה לאיש. כבואם על המורידות המובילות אל תוך המרתוף הדליקו את שלשת ההבדלות וילכו הלאה, אמנם כאשר פתחו את הדלת נעשה רוח גדול והמרתוף נתמלא עם אבק מן הרוח אשר התגבר לכבות את ההבדלות וגם שמעו נביחת כלבים הרבה ונפל עליהם פחד גדול, ויאמר להם המהר"ל לבל יפחדו רק יתחזקו לעמוד על מקומם, ויאמר המהר"ל וגם ר' אברהם חיים שלשה פעמים יושב בסתר, וינח הרוח עם האבק וגם נביחת כלבים שככה, אולם כאשר התחילו ללכת הלאה נפלו עליהם אבנים מן מעזיבת המרתוף אז נבהלו לבל תפול עליהם קורת המרתוף, ויאמר המהר"ל אל יוסילי גולם לך אתה בלבדך כי גם השדים לא יקחוך, ותחפש היטב בכל החדרים ואם תמצא איזה דבר חשוד של עלילת דם תביאו לפני, ויסגו אחור המהר"ל עם ר' אברהם חיים עד הדלת. רק יוסילי גולם בלבדו הלך הלאה עם ההבדלה הדולקת ויחפש וימצא סל קטון אשר הונח בו הילד הנשחט מכורך עם טלית מצויצת וגם עוד סל קטון אשר היו מונחים בו לערך שלשים צלוחית קטנות עם דם ועל הצלוחיות היו מדובקות פתקאות קטנות עם שמות המהר"ל בניו וחתניו וכל נכבדי העיר.

כאשר הביא יוסילי גולם כל זאת לפני המהר"ל, פקד עליו המהר"ל שיקח את הילד הנשחט כמו שהוא וישא אותו דרך המערה המובלת אל מרתופי הקלויסטער של הכומר טאדעאוס ויחפש שם את המרתף אשר עומדים בו היינות של הכומר ויטמין שם את הילד המת בין החביות לבל יהיה ניכר מאומה ואח"כ ישוב אל המהר"ל דרך המערה. וימלא הגולם את כל פקודת המהר"ל לא החטיא מאומה ואחרי חצי שעה שב הגולם מן המערה ואח"כ צוה המהר"ל שיעשו חור בקרקע המרתוף וינפצו באבנים את כל צלוחיות הדם וישליכו הכל בתוך החור ויכסו בעפר לבל יהיה ניכר מאומה ויעשו כן אחרי כן שבו שלשתם הביתה בשמחה ויצוה אותם המהר"ל לבל יספרו לפני איש מאומה מאת אשר ראו בעיניהם.

ערב פסח בבקר בשעה העשירית התראה פתאום שר השוטרים ברובע מושב היהודים ועמו הרבה שוטרים ואנשי חיל וגם הכומר טאדעאוס לא נעדר בהם, החילים והשוטרים התפרצו מהר שנים שנים בתוך מעונות היהודים ויחפשו היטב היטב, שר השוטרים עם כומר טאדעאוס חפשו לראשונה בביהכנ"ס הגדולה, אח"כ בבית המהר"ל ובבתי נכבדי העיר, וכאשר עברו לפני ההיכל המחומש אמר הכומר אל שר השוטרים שנצרך גם פה לחפש כי על פי רוב יעשו היהודים רציחות כאלה בבתים חרבים, ויחפשו גם שם בכל חדרי המרתוף, אולם כאשר בא בגפו כן בגפו יצא, ואחרי הצהרים נסעו כלם לביתם בידים ריקניות.

בעת החיפוש נפלו אימת מות על היהודים תושבי עיר פראג, ואך המהר"ל צוה תיכף שיודיע איש את רעהו בשמו לבל יפחדו מאומה כי הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, ויצוום להכין על חג הפסח בגילה ורנה, כי צור ישראל וגואלו עשה לנו נסים נסתרים להצילנו מעלילות כוזבות.

הילד הנשחט היה מונח שם במרתוף הכומר טאדעאוס במקום סתר איזה ימים עד כי נסרח היטב, וכאשר קרב חג הפאסחא של הנוצרים אמר הכומר אל משרתו בשבוע הקודם כי ילך אל המרתוף וינקהו ויעשה בו סדרים ויעשה חשבון מכל היינות הנמצאים שם למען ידע כמה יין לקנות עוד על חג הפאסחא, וירד המשרת אל המרתוף וגם כלבו אשר רץ אחריו תמיד ירד אחריו, המשרת לקח את עצמו אל העבודה ובתוך זה התחיל הכלב לרוץ במרתוף הנה והנה ולהריח בחוטמו בכל מקומות המרתוף כדרך הכלבים המחפשים דבר מה עד אשר הריח את המקום שבו נטמן הילר המת, אז התחיל הכלב לנבח מאד ולפזז סביב המקום הזה, ויבן המשרת כי אין זה דבר ריק, ויתחיל לחפש במקום ההוא וימצא את גוית הילד ויכיר תיכף כי זה ילדו הנאבד לו, וירץ המשרת החוצה אל שר השוטרים בבהלה גדולה ויספר לו את אשר קרה לו, חיש מהר בא שר השוטרים בלוית אנשי חיל וירדו אל תוך המרתוף ויראו כי כנים דברי המשרת, ויצעק המשרת שאין זה כי אם מעשי ידי הכומר בעצמו השואף תמיד להתנפל על היהודים ולהתגולל עליהם עם עלילת דם, וכן הבינו כלם כי אמת בפי המשרת, בתחלה נסה הכומר להכחיש כל הדבר כי איננו יודע מאומה, אולם נגלה עונו בכמה אותות ומופתים עד אשר הוכרח הכומר להודות כי ידיו שפכו דם הזה וכו'. סוף הדבר היה שהכומר טאדעאוס נאסר ויתן בפלילים ויענש להשתלח אל ארץ גזרה על כל ימי חייו כן יאבדו כל רשעי ישראל.

על המעשה הזה אמר המהר"ל בדרך הלצה גונן בחשובה אשה כאשר צור ישראל רצה להגן על האשה החשובה היא השכינה הקדושה אם הבנים, וגם בבנים היינו להגן גם בבנים שלה הכנסת ישראל, חמשה דברה לו האשה היינו השכינה דברה לו במה ששלחה בפיו לאמר לפניו מלת חמשה כדי שיבין שצריך לבדוק ולבער החמץ מן הבית הנקרא חמשה שהוא היכל המחומש. [נפלאות מהר"ל, מיוחס למוהר"י כ"ץ חתנו של המהר"ל]​

---

[1] אחד הגורמים המרכזיים לפקפוק בני תורה ביצירת הגולם, הם ספרי המעשיות הגדושים בעלילות ובדיות שקשה לקבלם, שחוברו על ידי ה"ר יודל רוזנברג בספרו נפלאות מהר"ל (פיוטרקוב תרס"ט) שכבר הקדיח תבשיליו בספרים אחרים, וכמו שהאריך ידידי הגר"א בנדיקט שליט"א במאמרו שפורסם במוריה (יד, תשמ"ה) וכן ר' מאיר בר אילן ב'נפלאות ר' יהודה יודיל רוזנברג' (עלי ספר יט תשס"א) ואחרים. קדם לכולם בעניין נפלאות הגולם, ר' מנחם מנדל אקשטיין מסיגעט בספרו 'ספר יצירה' (סיגעט תר"ע). רבי אהרן עקשטיין נ"י שוחט ובודק מאנטווערפן שמע מהרב ז"ל ששמע מאבי הרב מהוניאד שהוא שמע זאת מהרב משינאווא ז"ל שהרב משינאווא אמר מתי שהוא רואה את ספר המעשיות מהגולם של מהר"ל מפראג זה דוקר אותו כי המחבר של ספר המעשיות הודה בפניו בעצמו שהוא המציא את הכל מליבו. [ברכת אלישע עמוד קפא עיי"ש עוד]

בנוגע לספר נפלאות המהר"ל והאגרות וכו' שמזכיר, לא עיינתי בהו ובמילא איני מחווה דעתי בזה כלל. ובנוגע לעיקר הענין, בעצמי שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר שראה הנשאר ממנו בעליית ביהכנ"ס דמהר"ל בפראג. ודיבר עד"ז עם אביו אדנ"ע וכו'. הקושיות שבהמצו"ב על הס' הנ"ל אין נוגעות כלל בהעיקר, כי מכו"כ עשיריות שנים לפני ההו"ל של הס' הנ"ל היה מפורסם בתוך בנ"י שהמהר"ל עשה גולם, ואפילו אצל הא"י. [המודיע תוספת תורנית אמור תש"פ - מדור לדור - עמוד ל"ח - מכתב מהרבי מליובאוויטש זי"ע שנמסר ע"י הרב יוסף יצחק שוויכה שיחי']​