סדרת מאמרים היתר הצרה אחר ייבום – ביאור פלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש (1 צופה)

מאמר קודם בסדרה

היתר הצרה אחר ייבום – ביאור פלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש​

א.
הנה נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אם החולץ חייב על הצרות כרת וכן האחין אם חייבין על החלוצה ועל הצרה כרת, דריש לקיש ס"ל דחייבין ור' יוחנן ס"ל דאין חייבין דמי איכא מידי וכו' והובא כאן בארוכה וכן הובאו שם דעות הראשונים בביאור ההיתר דהיבמה והצרה אחר ייבום וחליצה, ויש לדקדק בדברי ר' יוחנן שאמר לכאו' ב' טעמים נפרדים דמי איכא מידי דאי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ והשתא קאי עלה בכרת ואח"כ קאמר אלא איהו שליחותיה דאחים קעבדא. וצ"ע דאי מסברא כיון דמעיקרא בעי האי חליץ לא קאי עלה בכרת א"כ מה צריך לשליחותייהו ואם הוא מדין שליחותייהו מה צריך לסברא דמי איכא מידי.

ב.
והנה צ"ע לדעת הרשב"א וסייעתו שהובאו במאמר הקודם דכיון שהותר שוב לא פקע ההיתר, דהלא ריש לקיש ס"ל דאצרות חייב כרת וכן באחין חייבין כרת אפי' אחלוצה עצמה, ולמה והלא הותרו ואיך יחזרו לאיסורן, [ובברכ"ש (סי' ו') נראה דס"ל דגם להרשב"א ריש לקיש לא ס"ל האי סברא ומה דאין חייב על החלוצה כרת הוא מהניתוק דהלאו וכהתוס', אמנם זה צ"ע רב דאם בזה הוא פלוגתתם אמאי הוצרך ר' יוחנן לטעמא דשליחותייהו כלל כמו שהקשה בעצמו שם בשם הגר"ח, וגם דברשב"א לקמן (מב) בשם הרמב"ן מפורש דגם לריש לקיש מה דאין חייב על החלוצה כרת הוא מסברא, וגם ברי"ף וברמב"ם הנ"ל מבואר גם בדעת ריש לקיש דאינו מקרא דלא יבנה].

וביישוב קושיות אלו כתב הקובץ הערות [סי' ד' אות ט'] בשם הירושלמי דעיקר פלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש הוא בדין הזיקה דשומרת יבם דר' יוחנן ס"ל דהזיקה היא על כל האחין ועל כל הצרות [ומה שחליצה או יבום דאחת מתירה את כולן הוא מכח טעמא דשליחותייהו] וריש לקיש ס"ל דהזיקה אינה אלא על א' מן האחין וא' מן הצרות אלא דלא ידעי' איזהו ואחר שא' חלץ או ייבם לאחת מתברר למפרע דהוא הוא שהוטלה עליו הזיקה.

ג.
ומעתה כתב שם לבאר דברי הגמ' אליבא דהרשב"א דריש לקיש מכח סברתו הנ"ל ס"ל דמעיקרא לא הותרה אלא לא' וע"כ גם אחר חליצה מותרת רק לו מכח סברת הרשב"א, ור' יוחנן הקשה דמי איכא מידי וכו' והיינו דכיון דמעיקרא כל א' יכל לחלוץ ע"כ שהיה זיקה והיתר לכל א' וא"כ גם אחר חליצה מותרת מכח הסברא הנ"ל לכל האחים וכן כל הצרות מותרות, ומה שהוצרך ר' יוחנן לטעמא דשליחותייהו היינו רק לומר דלא תיקשי דכיון דהיה זיקה לכאו"א איך הותרו כולן בחליצת האחת וע"ז קאמר דהוא שליחותא דאחין קעביד והיא שליחותא דאחין קעבדא וממילא הותרו כולן.

ובשי' התוס' כתב שם לפרש דריש לקיש ס"ל כנ"ל דהחולץ הותר מכח הקרא אבל שאר האחין שלא חלצו לא הותרו, והא דבאמת היא מותרת בחליצת א' וכן כל הצרות מותרות בחליצת א' היינו משום דמעיקרא לא היה הזיקה רק לא' וכנ"ל מהירושלמי, ור' יוחנן לא ס"ל כן אלא כיון דמעיקרא חזי' דהוא יכל לחלוץ ע"כ שהיה זיקה לכולן והיינו דקאמר מי איכא מידי וכו' דהיינו הכרח שהיה הזיקה לכולן וא"כ איך ניתרין כולן בחליצת א' וע"כ דשליחותייהו קעבדא ומש"ה הו"ל כאילו חלצו כולן ועל כולם נאמר הניתוק דלא יבנה.

ד.
אמנם עדיין צ"ע דברשב"א אין משמע כלל כדבריו דברשב"א שם נראה דפירש דברי ר' יוחנן דמי איכא מידי דזהו גופא טענתו דכיון דבתחלה הותר אינו נאסר אח"כ [והיה לו לכאו' גי' אחרת מלפנינו דאי בעי האי חליץ ואי בעי האי מייבם] ולא דזהו רק הוכחה דהיה הזיקה על כולם, אמנם גם הרשב"א הזכיר חליצה בדברי ר' יוחנן ואם כוונתו רק להיתר בלבד מה ענין חליצה לכאן.

וכן בעיקר דברי הקובץ הערות צע"ט מש"כ בשם הירושלמי דלריש לקיש היה ההיתר רק לאחד אלא דאין ידוע לאיזהו ואח"כ מתברר למפרע שהוא להחולץ, דא"כ נמצא דאם בא עליה א' מן האחין באופן שלא קנאה ואח"כ אם אחר חלץ או ייבם עבר הראשון באיסור אשת אח דנתברר דלא היה לו היתר מעולם, והלא תנן סתמא לקמן (לה:) דהבא על יבמה מעוברת והפילה פטורים מן הקרבן ולריש לקיש שם הלא לא קנאה כלל דביאת מעוברת ל"ש ביאה ומשמע דאפי' אח"כ בא עליה אח אחר פטורים מן הקרבן, וכן לקמן (צו:) תנן כן ט' שנים ויבם א' שבא על יבמתו חולצת ולא מתייבמת ומשמע דחולצת לכתחילה אפי' מאח אחר.

ועוד צ"ע בדברי הרשב"א מש"כ דסברא הוא דכיון דהותרה שוב לא יפקע האיסור, דהלא לקמן (לט.) מצרכי' קרא לומר דאם כנסה וגרשה מותר להחזירה ול"א כיון דמצוה דרמיא עליה עבדא השתא קיימא עלי' באיסור אשת אח, ואמאי לא ילפי' ליה מסברא הנ"ל דהרשב"א.

ה.
ונראה ליישב כ"ז דודאי דאין כוונת הירושלמי לומר שבאמת מלכתחילה לא הותרה אלא לא' אלא דלא ידעי' איזהו דודאי דהותרה לכולם, אלא דיסוד פלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש כך היא, דר' יוחנן ס"ל דיש זיקה על כל יבמה ויבמה כלפי כל יבם ויבם ואין ביאת או חליצת האחת יכולה לפטור צרתה בלא הסברא דשליחותייהו, וריש לקיש ס"ל דהזיקה היא כללית על כל היבמות שא' מהן תחלוץ או תתייבם וכן על כל האחין דא' מהן יחלוץ או ייבם וממילא אחר שחלץ או ייבם א' מהן נפטרו כולן דלא נשאר עלייהו זיקה כלל דנקבעה הזיקה כלפי החולץ והחולצת בלבד כאילו מעיקרא היה רק עליהם הזיקה, וממיא מעיקרא כיון שלמעשה היתה הזיקה מוטלת על כולם היה באמת היתר לכולן ואפי' למי שבסוף לא חלץ או ייבם, אלא דאחר חליצה חשיב שהובררה האחת לקיום הדין דחליצה וכולן הובררו שאינן זקוקות לחליצה ואינן נחשבות כעומדות במקום מצוה אבל החלוצה אף שאחר החליצה כבר אינה זקוקה מ"מ נחשבת כעומדת במקום מצוה והיא היא שהוזקקה לחלוץ, וסברת הרשב"א דכיון דהותרה שוב אינה נאסרת הוה רק כל עוד שעומדת במקום מצוה, ומש"ה ס"ל לריש לקיש מסברא דאינו חייב על החלוצה כרת אבל על הצרות חייב, אבל ר' יוחנן ס"ל דכיון דמלכתחילה היה היתר לכולן ע"כ דבאמת היה זיקה על כאו"א [דלא ס"ל הגדר הנ"ל בזיקה כריש לקיש] וממילא ודאי שייך היתר גם אחר החליצה, ומה שבאמת ניתרין כולן בחליצת הא' הוא מדינא דשליחותייהו וכנ"ל.

ומעתה ניחא ג"כ מה דמצרכי' לקמן (לט.) קרא להתיר לייבם להחזירה אחר שגרשה ולא ילפי' לה מסברא, והיינו משום דאחר יבום לא מצינו שתקרא יבמה עדיין כיון דאדרבה כבר קיים בה הקמת שם וכלתה זיקתו לגמרי, ורק אחר חליצה דלא קיים בה עיקר דינו בזה אמרי' דשם יבמה לא פקע מינה ודוק. [ומה דלקמן (יא.) מבואר דגם אחר יבום ס"ל לר' יוחנן דאין חייבין על הצרה כרת היינו משום דכלפי הצרות ודאי לא חשיב היבום שהקים בהם שם אלא דע"י היבום דא' נפטרו מהזיקה כעין הפטור דחליצה, וכדחזי' בשי' התוס' שם (ד"ה חד) דמכח דינא דשליחותייהו חשיב שלא בנה לצרות וקאי עלייהו בלא יבנה ולא אמרי' דאדרבה חשיב כאילו בנאה, וע"כ ודאי דהצרות לא פקע מינייהו שם יבמה כהיבמה עצמה, וגם דאפש"ל דזה גופא נתחדש בקרא דולקחה לו לאשה דדרשי' מיניה שמותר להחזירה שגם אחר יבום לא פקע שם יבמה מינה ולא פקע ההיתר וה"ה לצרותיה].

ו.
ועי' ברשב"א לקמן (מד.) מה שהביא בשם הרמב"ן וז"ל דודאי אפי' לריש לקיש מיעוטא הוא שלא יבנה אחר שלא בנה וכיון שכן מוקמי' לה אדינא כאילו לא הותרה לייבם והויא לה אשת אח שלא במקום מצוה אבל חלוצה מקום מצוה היא ודאי ופרח מינה איסור אשת אח לגמרי מסברא כיון שעלתה עמו לחלוץ או לייבם, והן הן הדברים שכתבנו לעיל דרק בחלוצה עצמה איכא מקום מצוה ולא בצרות דחשבי' להו כאילו לא הותרו מעולם אע"פ דבזמנו ודאי הותרו, כן נראה לפרש.

אמנם שמעתי מת"ח אחד שליט"א שדייק מהא דלא הזכיר הרשב"א ההיתר דנפילה ראשונה אלא רק דבחלוצה איכא היתר מסברא דאין כוונתו לסברא הנ"ל אלא דבדעת ריש לקיש לא הוצריך לפרש דאיכא היתר בעצם לכל מי שנפלה לייבום והיה לה היתר אלא רק סברא אחרת ששייכת מעיקרא רק בחלוצה עצמה, והוא שמי שנעשה בה מעשה החליצה זה גופא הוא סיבה שלא יהא בה איסור מסברא דהחלוצה חשיבא כמקום מצוה ממש כיון דבפועל עלתה עמו לחלוץ או לייבם והוא בחר לחלוץ אבל עלתה עמו גם לייבם וע"כ ודאי דיש בה היתר, ומה שהוצרך הרשב"א בדף מא. לסברא אחרת היינו משום דס"ל דלסברא זו לא מהני שליחותייהו לומר דהו"ל כאילו חלצו ממש שלא יהא בהם איסור וכמ"ש לעיל דאין שליחותייהו עושה כאילו נחלצו ונתייבמו ממש אלא רק נפטרים מזיקתן ע"י החליצה דידה אבל לא נחלצו בפועל ול"ש בזה הסברא הנ"ל וע"כ הוצרך לחדש סברא נוספת שכל מי שהותרה אינה נאסרת אי לא פקע שם יבמה מינה, וע"כ כיון דהיה בהם זיקה ממש ונפטרו ע"י שליחותייהו לא פקע מינייהו שם יבמה, ואחר דכן ס"ל לר' יוחנן מוכרחים אנו לומר דגם ריש לקיש מודה לסברא זו ונחלקו כנ"ל דאל"ה אלא דנחלקו בסברות אמאי הוצרך ר' יוחנן לטעמא דשליחותייהו יותר מריש לקיש וכנ"ל, ומה שבדף מד. כן כתב הרשב"א סברא זו בדעת ריש לקיש היינו משום שרק מביא שם דעת הרמב"ן [והוא אפשר דס"ל דגם ר' יוחנן הוא מטעם סברא זו ומטעם שליחותייהו ודלא כהנ"ל] וגם דסברא זו נכונה בעצמותה לא הוצרך להביא הסברא האחרת ודוק.​