מאמר מחשבה - הוראת 'לא ימוש' על פי רשב"י - הסתירה והפנימיות בזה: | מדור מאמרים

סוג המאמר: מאמר מחשבה

לא ימוש – עד שלא יעלה לו

הגמ' בברכות (ל"ה:) מצטטת את שיטת ר' שמעון בר יוחאי, הסובר שעל כל אדם לקיים את הפסוק 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' כמשמעו - לעסוק בתורה ביום ובלילה, ללא שום הפסק.

לשאלת השואל - פרנסה מנלן? מבטיח לו רשב"י, אם כך יעשה, יזכה ויעשה מלאכתו על ידי אחרים.

מסיימת שם הגמ' בלשון זה: "הרבה עשו כר' ישמעאל (- הסובר שעל האדם להפסיק לצורך ההכרחי), ועלתה בידם. כר' שמעון בן יוחאי, ולא עלתה בידם".

זאת אומרת, 'כאן' דורש רשב"י מכל אחד ואחד, לשאוף ולהגיע למדריגה שאפילו הגמ' סוברת שהיא מחוץ לדרך הטבע, לא למוש מתוך התורה יומם ולילה – פשוטו כמשמעו.

למה מכל אחד ואחד? כי פשטות הפסוק נאמר לכל אחד מישראל, ומכאן למד רשב"י את שיטתו ושאיפתו.

והנה, בעוד כמה מסכתות, שיטה אחרת הייתה בפיו של אותו רשב"י – ומהי?

לא ימוש – בקריאת שמע שחרית וערבית

בגמ' מנחות (צ"ט:): "אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים 'לא ימוש'!"

זה אומר, שאת הוראת הכתוב על כל אחד ואחד מישראל, 'לא ימוש', אפשר לצאת בעצם קריאת שמע בשחרית ובערבית.

והסתירה צועקת! מה סובר רשב"י – האם מוטל על כל אחד ללמוד, עד כדי שבדרך הטבע לא יעלה לו זה בכוחותיו – ורק כך יקיים את החיוב של 'לא ימוש'? או שמצד חיוב 'לא ימוש' מספיק לו קריאת שמע בערבית ובשחרית?

מלאך או גלח?

כדאי להבין את הדברים לאשורן, נקדים יסוד גדול בעבודת ה':

כל אחד שרק דרכו רגליו על מפתן העבודה, מכיר את התחושה וההרגשה, שהרגיש זבולון ה'עובד' בסיפור הבא:

תפילת שחרית של שבועות עברה על 'זבולון' העובד, בטוב ובנעימים: ב'נשמת' – התלהב כל כולו ברגשי גיל ושמחה, בברכת 'אהבה רבה' – בכה את נשמתו לפני קונו, שיאיר את עיניו בתורתו וידבק את ליבו במצוותיו, מי מדבר בכלל על ה'אקדמות' – נחלי דמעות של התרגשות ירדו מעיניו, על גודל רוממותן של ישראל, אשר מסכימים לדור בין האריות הרוחניים, בכדי לקדש את שמו ית'.

משכך עלתה תפילתו בידו, קיווה שגם שני הסעודות ימשיכו באותה מתכונת מלאכי.

והנה, לא רק שהסעודות לא המשיכו במתכונת זו, אלא להיפך; בכל סעודה לעצמה נדרש ממנו להשכין שלום בין האחים והאחיות; בחלבי - התחילו הקטנים, בבשרי - הצטרפו אליהם הגדולים. האנדרלמוסיה שלטה וחגגה כל כך, עד שלרגעים נדמה לו שעל ה'אריות' האלו דיבר באקדמות. בצר לו, התחיל לשיר, מתוך תקווה לרומם קצת את המצב, ובנו הקטן מתחיל לבכות ולצרוח.

זבולון אינו יודע את נפשו: מה דורש ממנו ה', להיות מלאך – כמו בתפילה – לעלות מעולם לעולם מתוך אהבה בתענוגים, או להתמודד עם הניסיונות הקשים ביותר של כעס וכדומה???

מתוך מצוקה ושאלה זו, נבוא בס"ד ליסוד גדול שלימדו אותנו רבותינו, ע"פ הפסוק הידוע (יחזקאל א', י"ד.): 'והחיות רצוא ושוב':

וְהַחַיּוּת 'רָצוֹא' וָ'שׁוֹב'

שני עבודות גדולות דורש מאיתנו ה' בכל מצב ובכל זמן. האחד, להיות בבחינה של 'רצוא'. והשני, להיות בבחינה של 'ושוב'. האחד אינו סותר את השני, אלא מחזיק ומחזק את השני.

העבודה של 'רצוא', כשמו כן הוא – 'לרוץ'. לרוץ אחרי ה', לעלות ולהתקדם מעולם לעולם, בלי שום התייחסות למניעות ולעיכובים, כמו צבי הרץ ממקום למקום.

לעומת כן, העבודה של 'ושוב', גם כשמו כן הוא 'לשבת'. לשבת ולהכניס את האור שקיבלנו מתוך הריצה אחרי ה', אל קרבנו, אל תוך כלי נפשנו ונפשות הנלווים אלינו. מתוך רוגע, שמחה וישוב הדעת.

עבודת ה'ושוב' רק מתוך אמונה וביטול

זה מה שקרה עם זבולון גיבור סיפורנו, וקורה עם כל אחד ואחד מאיתנו מדי יום ביומו, מדי חג בחגו, או מדי עבודה בעבודתו, ואפילו מדי מצב במצבו.

פעמים רוצה ה' מאיתנו, את העבודה של ה'ריצה' אחריו – הוא רוצה שנרוץ אחריו בכל כוחותינו, עם כל שאיפותינו ורצונותינו להתקדם ולהתקדם עוד ועוד, מתוך שאיפה לשבור את כל מחיצות הטבע, 'כי יכול נוכל לו'.

אבל לאחר מכן, יש עוד עבודה שהוא רוצה מאיתנו, עבודה של 'לשבת' על המנוחה ועל הנחלה. להתייחס לאחרים – לקבל אותם בסבר פנים יפות, לחנך את ילדינו בישוב הדעת, ולכבד את הורינו ומורנו מתוך הכרת הטוב אמיתי.

כשלקיום עבודה נשגבה זו של ה'ושוב', אי אפשר רק מתוך שמחה וסיפוק שעד עכשיו רַצְנוּ ועשינו כמיטב יכולתנו, וכעת אנחנו משחררים את המושכות, שמחים במה שעשינו והספקנו, ומתנהלים כרצונו ית'.

(כאן המקום להזכיר, שלפעמים עבודה גדולה זו מתקיימת בינינו לבין עצמנו. וד"ל.)

ישוב הסתירה

את שני עבודות האלו האיר ומאיר בנו התנא האלוקי, המאיר את נתיבותינו מאז ועד היום, בפנימיות שני המאמרים שציטטנו לעיל.

כשהאדם צריך לעבוד את ה' עם העבודה של 'רצוא', צריך הוא לנסות בכל כוחו, לשבור את מגבלותיו העצמיים ואת מגבלות העולם – מתוך שאיפה אמיתית לא למוש מהעסק בתורה ומהדביקות בה', לא ביום ולא בלילה.

אבל כשנדרש מהאדם העבודה של ה'ושוב', עליו לבטל את רצונותיו ושאיפותיו לרצון הבורא – להסתפק במועט, לשוש ולשמוח במה שיש לו, גם אם זה רק לקרוא את שמע בשחרית ובערבית.