האמנם "להחיות רוח שפלים"? - מתי קיבלת פעם עידוד מצוות הישיבה? | פורום אוצר התורה האמנם "להחיות רוח שפלים"? - מתי קיבלת פעם עידוד מצוות הישיבה? | פורום אוצר התורה

האמנם "להחיות רוח שפלים"? - מתי קיבלת פעם עידוד מצוות הישיבה?

מגנא ומצלא

משתמש ותיק
פרסם מאמר
הודעות
225
תודות
638
נקודות
116
כידוע כאשר עמד הסבא מסלבודקה להקים את ישיבתו, שאל את רבו רבי ישראל סלנטר על מה ישתית את יסודותיה.
השיב לו רבי ישראל במילות הפסוק: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים!" היינו שהעניין המרכזי בהקמת ישיבה
הוא לרומם ולעודד את רוחם של הבחורים.

מעודי תמהתי על עולם הישיבות שאנו מכירים כיום, היכן הוא אותו עידוד? האם מישהו יכול לומר שהמוטיב המרכזי
וחוויתו משנות הישיבה הקטנה והגדולה היה סביב עניין זה? הרי כולנו יודעים הייטב שבחור יכול להיות בישיבה שנים
ולא לקבל מעולם טפיחת שכם ועידוד אמיתי מצוות הרמי"ם, המשגיח, על אכו"כ מראשי הישיבה.

אני עוסק שנים רבות עם בחורי ישיבות מישיבות שונות ופגשתי רבים וטובים שנפשם עגומה עליהם, שעוברים את כל
משברי חיי הבחרות ללא משען אמיתי ואפילו עידוד כלשהו. למרבה הצער רבים מאד נשברו וסבלו, וגם אלו שהחזיקו מעמד
והצליחו לעבור את השנים מסתובבים עם תחושת החמצה. ואני לא מדבר על כאלו שנשברו ועזבו את עולם הישיבות
כאשר היה ניתן בהחלט להציל אותם עם מעט יחס ועזרה במצוקותיהם.

חלילה לי מלדבר סרה על גדולים וטובים שקטנם עבה ממתני, אך תורה היא וללמוד אנו צריכין. כיצד יתכן שמי שהקימו
ישיבות ומכהנים כראשי ישיבות חיים אי שם במרומי האולימפוס שקועים בהוויות אביי ורבא ומסירת שיעורים אך אינם שמים
על לב לרומם ולקרב בחורים שנמצאים בצל קורתם?

הכרתי ואני מכיר ראשי ישיבות חשובים מאד שכל חייהם התהלכו וראשם מגיע השמימה, אך לא עשו כמעט כלום למעם
בחורים שהיו צריכים מילה טובה ועידוד. הרי מי שמקים מקום תורה האחריות על כל בחור ובחור היא על שכמו. וכידוע
שרבי ירוחם ממיר היה כל ערב עובר בראשו על כל מאות הבחורים בישיבתו לפני שהלך לישון. שוו בנפשכם כמה עוצמה
וכח יכול לקבל בחור מתקשה משיחת עידוד אישית של ראש ישיבה. בבחי' כל הגדול מחבירו התיחסותו מרוממת מחברו...

האם מטרת פתיחת הישיבה הוא ללמד בחורים כיצד ללמוד אך להתעלם משאר הדברים החשובים כל כך? יחשוב כל אחד
על עצמו כמה פעמים אם בכלל קיבל שיחת חיזוק, מילה טובה, התעניינות על חייו ובעיותיו האישיות מראשי ישיבתו או מהמשגיח.

האם לא הגיע העת לעשות שינוי מהותי בצורת הדברים, במיוחד בתקופה זו בה אנו רואים בחורים רבים שאינם מוצאים את
דרכם בישיבות. הרי אפשר במעט יחס להציל ממש בחורים מרדת שחת. אני יכול להעיד על בחורים שהיו כבר עם רגל וחצי ברחוב
ששיחה אחת של אכפתיות וגילוי אמפתיה אמיתית של איש צוות, הצילה אותם והעלתה אותם על דרך המלך.
למה צריכים לחכות שבחורים אלו יישברו ויעזבו את הישיבה, ואז במקרה הטוב יגיעו לישיבה לנושרים כדי לקבל מילה טובה ויחס,
כאשר היה ניתן למנוע את הנפילה קודם על ידי אותו היחס ופחות ממנו?

האם יש עצה כדי לעשות שינוי מהותי בתחום?
 
מפאת חשיבות הדברים, אני מביא כאן את מה שפרסמתי בעבר במקום אחר...

כידוע כאשר עמד הסבא מסלבודקה להקים את ישיבתו, שאל את רבו רבי ישראל סלנטר על מה ישתית את יסודותיה.
השיב לו רבי ישראל במילות הפסוק: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים!" היינו שהעניין המרכזי בהקמת ישיבה
הוא לרומם ולעודד את רוחם של הבחורים.

מעודי תמהתי על עולם הישיבות שאנו מכירים כיום, היכן הוא אותו עידוד? האם מישהו יכול לומר שהמוטיב המרכזי
וחוויתו משנות הישיבה הקטנה והגדולה היה סביב עניין זה? הרי כולנו יודעים הייטב שבחור יכול להיות בישיבה שנים
ולא לקבל מעולם טפיחת שכם ועידוד אמיתי מצוות הרמי"ם, המשגיח, על אכו"כ מראשי הישיבה.

אני עוסק שנים רבות עם בחורי ישיבות מישיבות שונות ופגשתי רבים וטובים שנפשם עגומה עליהם, שעוברים את כל
משברי חיי הבחרות ללא משען אמיתי ואפילו עידוד כלשהו. למרבה הצער רבים מאד נשברו וסבלו, וגם אלו שהחזיקו מעמד
והצליחו לעבור את השנים מסתובבים עם תחושת החמצה. ואני לא מדבר על כאלו שנשברו ועזבו את עולם הישיבות
כאשר היה ניתן בהחלט להציל אותם עם מעט יחס ועזרה במצוקותיהם.

חלילה לי מלדבר סרה על גדולים וטובים שקטנם עבה ממתני, אך תורה היא וללמוד אנו צריכין. כיצד יתכן שמי שהקימו
ישיבות ומכהנים כראשי ישיבות חיים אי שם במרומי האולימפוס שקועים בהוויות אביי ורבא ומסירת שיעורים אך אינם שמים
על לב לרומם ולקרב בחורים שנמצאים בצל קורתם?

הכרתי ואני מכיר ראשי ישיבות חשובים מאד שכל חייהם התהלכו וראשם מגיע השמימה, אך לא עשו כמעט כלום למעם
בחורים שהיו צריכים מילה טובה ועידוד. הרי מי שמקים מקום תורה האחריות על כל בחור ובחור היא על שכמו. וכידוע
שרבי ירוחם ממיר היה כל ערב עובר בראשו על כל מאות הבחורים בישיבתו לפני שהלך לישון. שוו בנפשכם כמה עוצמה
וכח יכול לקבל בחור מתקשה משיחת עידוד אישית של ראש ישיבה. בבחי' כל הגדול מחבירו התיחסותו מרוממת מחברו...

האם מטרת פתיחת הישיבה הוא ללמד בחורים כיצד ללמוד אך להתעלם משאר הדברים החשובים כל כך? יחשוב כל אחד
על עצמו כמה פעמים אם בכלל קיבל שיחת חיזוק, מילה טובה, התעניינות על חייו ובעיותיו האישיות מראשי ישיבתו או מהמשגיח.

האם לא הגיע העת לעשות שינוי מהותי בצורת הדברים, במיוחד בתקופה זו בה אנו רואים בחורים רבים שאינם מוצאים את
דרכם בישיבות. הרי אפשר במעט יחס להציל ממש בחורים מרדת שחת. אני יכול להעיד על בחורים שהיו כבר עם רגל וחצי ברחוב
ששיחה אחת של אכפתיות וגילוי אמפתיה אמיתית של איש צוות, הצילה אותם והעלתה אותם על דרך המלך.
למה צריכים לחכות שבחורים אלו יישברו ויעזבו את הישיבה, ואז במקרה הטוב יגיעו לישיבה לנושרים כדי לקבל מילה טובה ויחס,
כאשר היה ניתן למנוע את הנפילה קודם על ידי אותו היחס ופחות ממנו?

האם יש עצה כדי לעשות שינוי מהותי בתחום?
א. אתם צודקים.
ב. מה שכתבת נכון בעיקר בישיבות הליטאיות.
ג. לא נראה לי שאפשר לשנות את זה.
 
כידוע כאשר עמד הסבא מסלבודקה להקים את ישיבתו, שאל את רבו רבי ישראל סלנטר על מה ישתית את יסודותיה.
השיב לו רבי ישראל במילות הפסוק: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים!" היינו שהעניין המרכזי בהקמת ישיבה
הוא לרומם ולעודד את רוחם של הבחורים.

מעודי תמהתי על עולם הישיבות שאנו מכירים כיום, היכן הוא אותו עידוד? האם מישהו יכול לומר שהמוטיב המרכזי
וחוויתו משנות הישיבה הקטנה והגדולה היה סביב עניין זה? הרי כולנו יודעים הייטב שבחור יכול להיות בישיבה שנים
ולא לקבל מעולם טפיחת שכם ועידוד אמיתי מצוות הרמי"ם, המשגיח, על אכו"כ מראשי הישיבה.

אני עוסק שנים רבות עם בחורי ישיבות מישיבות שונות ופגשתי רבים וטובים שנפשם עגומה עליהם, שעוברים את כל
משברי חיי הבחרות ללא משען אמיתי ואפילו עידוד כלשהו. למרבה הצער רבים מאד נשברו וסבלו, וגם אלו שהחזיקו מעמד
והצליחו לעבור את השנים מסתובבים עם תחושת החמצה. ואני לא מדבר על כאלו שנשברו ועזבו את עולם הישיבות
כאשר היה ניתן בהחלט להציל אותם עם מעט יחס ועזרה במצוקותיהם.

חלילה לי מלדבר סרה על גדולים וטובים שקטנם עבה ממתני, אך תורה היא וללמוד אנו צריכין. כיצד יתכן שמי שהקימו
ישיבות ומכהנים כראשי ישיבות חיים אי שם במרומי האולימפוס שקועים בהוויות אביי ורבא ומסירת שיעורים אך אינם שמים
על לב לרומם ולקרב בחורים שנמצאים בצל קורתם?

הכרתי ואני מכיר ראשי ישיבות חשובים מאד שכל חייהם התהלכו וראשם מגיע השמימה, אך לא עשו כמעט כלום למעם
בחורים שהיו צריכים מילה טובה ועידוד. הרי מי שמקים מקום תורה האחריות על כל בחור ובחור היא על שכמו. וכידוע
שרבי ירוחם ממיר היה כל ערב עובר בראשו על כל מאות הבחורים בישיבתו לפני שהלך לישון. שוו בנפשכם כמה עוצמה
וכח יכול לקבל בחור מתקשה משיחת עידוד אישית של ראש ישיבה. בבחי' כל הגדול מחבירו התיחסותו מרוממת מחברו...

האם מטרת פתיחת הישיבה הוא ללמד בחורים כיצד ללמוד אך להתעלם משאר הדברים החשובים כל כך? יחשוב כל אחד
על עצמו כמה פעמים אם בכלל קיבל שיחת חיזוק, מילה טובה, התעניינות על חייו ובעיותיו האישיות מראשי ישיבתו או מהמשגיח.

האם לא הגיע העת לעשות שינוי מהותי בצורת הדברים, במיוחד בתקופה זו בה אנו רואים בחורים רבים שאינם מוצאים את
דרכם בישיבות. הרי אפשר במעט יחס להציל ממש בחורים מרדת שחת. אני יכול להעיד על בחורים שהיו כבר עם רגל וחצי ברחוב
ששיחה אחת של אכפתיות וגילוי אמפתיה אמיתית של איש צוות, הצילה אותם והעלתה אותם על דרך המלך.
למה צריכים לחכות שבחורים אלו יישברו ויעזבו את הישיבה, ואז במקרה הטוב יגיעו לישיבה לנושרים כדי לקבל מילה טובה ויחס,
כאשר היה ניתן למנוע את הנפילה קודם על ידי אותו היחס ופחות ממנו?

האם יש עצה כדי לעשות שינוי מהותי בתחום?
אכן, הצדק עמך.
זה קיים בהרבה מאד ישיבות, ללא קשר בין המגזרים.
תודה על העלאת הנושא החשוב הזה.
ג. לא נראה לי שאפשר לשנות את זה.
כל דבר אפשר לשנות.
עם קצת יותר מודעות ורצון טוב - אפשר לעשות פלאים.
 
אני חושב ששני סיבות יש לדבר אין היום מחנכים ברמה המזכירה את ה'סבא מסלבודקה' ולכן זה המצב.
אכן דבריו של הסבא צריכים לעמוד למול עיניהם של המחנכים כתפקיד מרכזי בעבודתם.
סיבה נוספת היא בכך שהיום הישיבות הם ענקיות ברמות שלא היו פעם שיעור בן מאות בחורים אין סיכוי שמישהו מאנשי הצוות יוכל לתת לכל תלמיד את הנצרך והראוי לו, הלוואי שיכיר את שמו... במצב זה מאן דכר שמיה לגבי 'להחיות לב שפלים'.... הסיכוי לזה הוא רק בישיבות בהם מספר הבחורים מצומצם כך יש סיכוי לצוות לטפל ולרומם כל אחד באופן אישי.
אני יודע שהמשגיח הרב וולבה הגביל את כמות הבחורים בישיבת 'באר יעקב' באומרו כי יש גבול לכמה הוא יכול לטפל להכיר ולרוממם.
 
סיבה נוספת היא בכך שהיום הישיבות הם ענקיות ברמות שלא היו פעם שיעור בן מאות בחורים אין סיכוי שמישהו מאנשי הצוות יוכל לתת לכל תלמיד את הנצרך והראוי לו, הלוואי שיכיר את שמו... במצב זה מאן דכר שמיה לגבי 'להחיות לב שפלים'.... הסיכוי לזה הוא רק בישיבות בהם מספר הבחורים מצומצם כך יש סיכוי לצוות לטפל ולרומם כל אחד באופן אישי
אני חושב שהעניין הוא בגישה ולא בכמות הבחורים.
יש תפיסה לפיה ראשי הישיבה אינם אמורים "לרדת" אל הבחורים והם נותרים אי שם למעלה
ובחור שרוצה להיות "מקבל" עליו לעשות את המאמץ ולגשת וליצור קשר עם הצוות. בבחי' הרוצה את הרב יבא אליו...
אלא שזה שייך במקרה הטוב לסוג בחורים החזקים באפיים וכן כאלה שאין להם בעיה לעשות את זה.
אבל רוב הבחורים אינם יודעים, רוצים, יכולים וכו' לייצור את הקשר ויש ביניהם כאלו שלו היו מקבלים מילה אחת טובה
היו נהפכים מהקצה לקצה וחבל על דאבדין....
אני יודע שהמשגיח הרב וולבה הגביל את כמות הבחורים בישיבת 'באר יעקב' באומרו כי יש גבול לכמה הוא יכול לטפל להכיר ולרוממם.
כך נאה וכך יאה לתלמידו של מרנא רבי ירוחם ממיר אשר נשא על ליבו בכל עת את כל בחורי ישיבת מיר.
 
העסק קשה שבעתיים עבור מי שמטרתו בהקמת הישיבה [או בהיוו איש צוות בה] מלכתחילה, היתה הכבוד, שידוכי ילדיו, ההשפעה, הפראק, וכל כיו"ב, ולא הסיבה המרוממת הנ"ל.
 
העסק קשה שבעתיים עבור מי שמטרתו בהקמת הישיבה [או בהיוו איש צוות בה] מלכתחילה, היתה הכבוד, שידוכי ילדיו, ההשפעה, הפראק, וכל כיו"ב, ולא הסיבה המרוממת הנ"ל.
לא נראה לי שישנם כאלו שהקימו ישיבה במוצהר בגלל סיבות כאלו.
מה שכן, יכול להיות שברבות הימים, המטרה נשחקה ופינתה את מקומה לסיבות אחרות בתכלית.
 
חלילה...
הרי ידוע הסיפור על מי שאמר לגראי"ל שהוא ירש ירושה גדולה ורוצה להקים כולל
שאל אותו - מדוע?
השיב - להגדיל תורה ולהאדירה
אמר לו - שכולל חזו"א נמצאים במצוקה, וישמחו מאד בתרומה הזו, וזה ממש הגדלת התורה
אמר לו - אבל אני רוצה להיות ראש הכולל הזה
השיב לו - טוב, אז תגיד שזו הסיבה...
 
אני לא הבנתי את בניין היסוד על שמועה שאמרו בשם הסבא, ההיגיון אומר שיש שנזקקים לעידוד במידה כזו או אחרת ויש שמתפתחים טוב יותר כשאינם נתונים לשום מרות מלבד שלטון החברה (חברה תחרותית כמובן).

בהחלט יש בעיה בישיבות שחסר תקנים ושמקומו של המשגיח אינו ברור כה"צ ובכל ישיבה מהלך אחר בנושא השגחת הצוות והיחס לבחורים אבל זה לא מחמת שהישיבה לא מתייחסת לבחורים אלא כחלק מבעית עומק שעולם הישיבות לא באמת מסודר ואין ישיבות הרואות את שליחותם בפנייה לבינונים ולחלשים אלא כולם שואפים להיות פוניבז' וחברון ועי"ז באה תופעת הרשמים וכל כדומה.
 
ואין ישיבות הרואות את שליחותם בפנייה לבינונים ולחלשים
א. האם מילה טובה לבחור שייך רק בחלשים ובינונים?! בחור מעולה לא צריך עידוד? אדם גדול לא צריך עידוד? כל אחד צריך מילה טובה, יעוין באלפי סיפורים מגדולי ישראל בענין זה.
ב. נכון שכיון אין שייכות לזה בישיבות, אבל מהיכ"ת שהצוות צריך לעסוק בזה כל היום, אדרבה הרי בחור קלאסי שעובד על מידותיו כמו בישיבה, אומר מידי פעם מילה טובה לחבר [או לא חבר], וזה אולי משהו שצריך לעמוד עליו בישיבה,ולא חסר ישיבות שיש בהם אילן וכדו'.
 
אינני מבין את כוונת כבודו.
בישיבות קטנות, כל הבחורים עוברים הרבה הערות והארות מצד הצוות, אינני זוכר שבישיבה קטנה שבה למדתי לא היה יום אחד שלא קיבלתי טפיכת שכם מאחד הרבנים, או שסתם שאלני לשלומי (ולא תימא ישיבה קטנה במבחינת מספר הבחורים שבה דאדרבה הישיבה הנ"ל היתה אז למעלה ממאה ושבעים בחורים).
ובנוגע לישיבה גדולה דבריך מתמיהים, שנה הבאה יבואו לישיבת פוניבז' המעטירה למעלה מארבע מאות בחורים, ולישבת חברון המפוארת יבואו למעלה משלוש מאות וחמישים בחורים, וכל זה רק בשיעור א', היאך אתה רוצה שעשרה עד חמשה עשר אנשי צוות (וגם זה מסופקני אם ישנם) יוכלו להשתלט על שיעור ענק שכזה?!
וכל זה רק שיעור אחד, ואם רק נמשיך הלאה נבין שהישיבות הללו הם פחות או יותר אלף חמש מאות עד אלפיים בחורים (ואף למעלה מזה, אינני מעודכן במספרים המדוויקים) ואשר על כן צריך בערך מאה אנשי צוות, דבר לא שייך ולא קיים.
לעניות דעתי באמת 'אכשר דרא', ואדרבה צריך שהבחורים יתחילו לגדול מעצמם, ולא להיות מעודדים כל הזמן מאנשי צוות או אברכים מוסרי חבורות למינהם.
בחורים שיחיו יותר מידי עם 'טפיחת שכם' כפי שתיאר כבודו, כשיגיעו למשברי החיים יפלו בן רגע.
אם כי, אני מסכים באופן כללי עם דברי כבודו, אבל זה לא ניתן לשינוי באופן מציאותי מפאת הגודל האדיר של עולם הישיבות.
 
ובמיוחד, שבחורי ישיבת פוניבז' (גם שיעור א) נמצאים בכל הבתי כנסיות של בני ברק (צא וראה, שסדר ב' מתחיל בעוצמה בהרבה בתי כנסיות בבני ברק ולא רק בהיכל הישיבה ובאוהלה וכו' וכו')
כך שכיון שאינם מקובצים במקום אחד, אין שום דרך לדעת מי צריך עידוד ומי לא, ובכלל אין לאף איש צוות מושג היכן נמצא כל אחד, כך שגם אם ירצה לעודד איננו יכול.
 
חזור
חלק עליון