האם רציעה היא מצווה?

[גרינפלד]

נחלקו האחרונים האם עבד עברי שאומר שאינו רוצה לצאת - חייב האדון לרוצעו,
מדברי המקנה (קידושין כ"ב א') נראה בפשטות שזהו חיוב, וס"ד שאפי' באינו אוהבו חייב האדון, וקמ"ל מדרשא שלא.
וע"ע בזה בדברי שאול לשואל ומשיב ובחתם סופר על התורה.

והחזו"א כתב שאין חיוב;
והקשה האבן ישראל, מרש"י קידושין כ"א ב' על הגמרא שהסיבה שעבד עברי כהן לא נרצע משום שזה מום ש"מה בכך והלא רציעה מצוה היא", עכ"ד.
ויתכן שכוונת רש"י למצווה קיומית, וגם זה סיבה לא להתחשב במה שפוסלו מעבודת בית המקדש לולי הפסוק "ושב אל משפחתו".

ועי' תוס' הרא"ש שבועות ד' ב' שלר"ת כוונת הגמרא קידושין כ"א ב' לרבות המרצע הגדול (שלכאורה הלא אפשר לרצוע בכל דבר) - הוא למצווה,
והיינו שלכתחילה צריך לרצוע במרצע ולא במחט, ורק כשאין מרצע - אפשר בכל דבר.
והנה לכתחילה ודיעבד בפשוטו שייך רק במצוות ולא בחלויות סתם; וע"כ שיש מצווה, מיהו יתכן שזה קיומית.

 

[מתוחכם]

מביאים ראיה שהיא מצווה מהא דאיתא בסוטה ח. שאין רוצעים שני עבדים כאחד משום שאין עושים מצוות חבילות חבילות.
ועוד, שאין מועילה בה שליחות.
ועוד, דיש אומרים שצריכה להיות בפני בית דין, כאמור: 'ונקרב בעל הבית אל האלהים'.
וכך כתב רש"י בקידושין כא: ד"ה ויעשה בעל מום: "ומה בכך והלא רציעה מצוה היא" (אם כי אפשר להסביר שהוא מתכוון שהתורה לקחה את זה בחשבון).
אך ז''ל החזו''א (אבן העזר סימן קמ"ח): "נראה דורצע אדוניו את אזנו רשות, ואם לא רצה רבו לרצעו אין כופין אותו".

 

[חיימקה פלונצ'ק]

מביאים ראיה שהיא מצווה מהא דאיתא בסוטה ח. שאין רוצעים שני עבדים כאחד משום שאין עושים מצוות חבילות חבילות.
ועוד, שאין מועילה בה שליחות.
ועוד, דיש אומרים שצריכה להיות בפני בית דין, כאמור: 'ונקרב בעל הבית אל האלהים'.
וכך כתב רש"י בקידושין כא: ד"ה ויעשה בעל מום: "ומה בכך והלא רציעה מצוה היא" (אם כי אפשר להסביר שהוא מתכוון שהתורה לקחה את זה בחשבון).
אך ז''ל החזו''א (אבן העזר סימן קמ"ח): "נראה דורצע אדוניו את אזנו רשות, ואם לא רצה רבו לרצעו אין כופין אותו".

אולי החזו"א לא שולל שזה מצווה קיומית בלבד

 

[גרינפלד]

אולי החזו"א לא שולל שזה מצווה קיומית בלבד

יישר כוח.