שמיני האם בטומאת שרצים איכא דינא ד"ראוי לגר" (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו (יא כט)

בעבודה זרה סח: אמר רב ששת שהאיסור אכילה של עכבר יש בו חידוש, משום שמימאס מאיס ומיבדל בדילי אינשי מיניה, וכיון דחידוש הוא גם נטל"פ אסור. ופירשו התוס' וביתר ביאור בר"ן שם, דהחידוש הוא משום שדבר מוסרח אין בו איסור אכילה [כדחזינן בנבילה, דפליגי תנאי שם סז: באינה ראויה לגר האם אסורה באכילה, והיכא שהיא סרוחה מעיקרא לכו"ע אין בה איסור אכילה, ומנבילה ילפינן לשאר איסורי אכילה]. והנה נחלקו הפוסקים באיסור אכילה של שרצים מאוסים, איך הדין אם הסריחו, בסרחון אחר הנוסף על המאיסות שמחמת עצמם. דהמגיד משנה בהלכות מאכלות אסורות פ"ב הכ"א כתב שאם הבאישו אין חייבים על אכילתם, אמנם הפר"ח ביו"ד סי' ק"ג סק"א כתב דכיון שהם מאוסים מצד עצמם ואעפ"כ חייב רחמנא על אכילתם, א"כ גם אם אח"כ הבאישו חייבים עליהם, דגם זה בכלל החידוש, ואין חילוק בין סרחון שמחמת עצמם לסרחון דאתי להו מעלמא. ובדעת המגיד משנה צ"ל, דהתורה חידשה רק על מה שהם מאוסים מצד עצמם שיחשב כאילו הם ראוים לאכילה, אבל סרחון הבא עליהם ממקום אחר, בזה לא חידשה התורה.

ויש להקשות דלכאורה גמ' ערוכה היא, דבעבודה זרה שם פריך לרב ששת, אלא מעתה ליטמא לח ויבש. והיינו דכיון דחידוש הוא שחידשה התורה שמטמא אע"פ שמאוס, א"כ יטמא גם כשנוסף לו עוד טעם שאינו ראוי לאכילה מחמת שהוא יבש. הרי להדיא דגם במאיסות הבאה לו מעלמא אמרינן דחידוש הוא שחידשה התורה, ומדוע לא הסתייע מזה הפר"ח, ומה יענה המגיד משנה מגמ' זו.

הן אמת שיש מקום לומר דדין זה יהיה תלוי בפלוגתת רב ששת ורבא שם, דלרב ששת כיון דחידוש הוא ממילא גם נטל"פ שלו אסור, אבל לרבא מ"מ נטל"פ שלו מותר, ופי' הר"ן דחידוש התורה הוא רק לגבי גופייהו ולא לענין תערובתם. וא"כ י"ל דלרב ששת דחידוש התורה הוא גם בנטל"פ, הוא הדין במאיסות מצד אחר, ולכן פריך הגמ' על רב ששת דליטמא לח ויבש, וכל דברי המגיד משנה הם רק לרבא דאין לך בו אלא חידושו לגופו ולא לתערובתו, והוא הדין דאמרינן דאין לך בו אלא חידושו במאיסות שמצד עצמו ולא במאיסות אחרת. ולכאורה כן נראה כוונת החוות דעת שם סק"ג במה שהשיג על הפר"ח. אמנם אינו מוכרח דתלוי זה בזה, דיש לומר דדברי המגיד משנה הם גם אליבא דרב ששת, דבאמת חידוש התורה הוא רק במאיסות שמצד עצמו, ומ"מ גם בנטל"פ אסור, דהא הטעם שעכברא בשיכרא הוי נטל"פ היינו משום שטעמו של העכבר מאוס מצד עצמו, [וכמבואר בשו"ע יו"ד סי' ק"ד ס"א דעכברא דדברא שאינו פגום פשיטא לן שהוא משביח בנו"ט בשיכרא, ועי' פליתי שם], ועל זה כבר חידשה התורה לדונו כאילו אינו מאוס. וכן יש לומר דדברי הפר"ח הם גם אליבא דרבא, דרק על תערובתו אינו אוסר דלא גילתה התורה אלא בעינו ולא בתערובת, אבל בעינו אסור גם כאשר המאיסות היא מטעם אחר.
​

◆ ◆ ◆​

ונראה ליישב בעוד אופן, דיש לעיין לענין "טומאה", האם ג"כ הוי חידוש דעכבר מטמא, דהנה בנבילה גם לענין טומאה היכא דהויא סרוחה אינה מטמאה דבעינן ראוי לגר, אבל לענין שרצים י"ל דמעיקרא ליכא כלל דינא דראוי לגר לענין טומאה. והנה הדבר מבואר בגמ' לפי' התוס' הנ"ל, דבגמ' שם הקשו על הא דאמרינן דאיסור אכילת עכבר חידוש הוא, דא"כ יטמא גם כשהוא יבש, ופירשו התוס' דכיון דהוי חידוש שמטמא אע"פ שהוא פגום, יטמא גם כשהוא יבש, והטעם דהוי חידוש, משום דגלי קרא בנבילה דכשאינה ראויה לגר דהיינו שהסריחה אינה קרויה נבילה. מבואר דגם לענין טומאה הוי חידוש, דמצד עצמו היה ראוי להיות דינא דאינו ראוי לגר גם בטומאת שרצים.

אמנם בתוס' בבכורות כג: ד"ה ואידך, הקשו למה לי קרא בנבילה דסרוחה מעיקרא אינה מטמאה, הרי לענין איסור אכילה אי"צ קרא לסרוחה דמעיקרא, ותירצו "וי"ל דלענין איסור אכילה ודאי לא צריך קרא דמעיקרא עפרא הוא, אבל לענין טומאה הוה אמינא דמטמא אע"ג דלא חזיא לאכילה מידי דהוה אשרץ ושכבת זרע וזיבה", עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים, דהיאך הוכיחו משרץ דאיכא חילוק בין אכילה לטומאה, הלא שרץ אסור ג"כ באכילה, ואע"פ שאינו ראוי לאכילה חידשה תורה שגם בשרצים שאינן ראויים חשבינן להו כאילו הם ראויים לאכילה, א"כ ה"נ לגבי טומאה י"ל דבעצמותו איכא דינא דאין ראוי לגר גם בטומאת שרץ, אלא שחידשה תורה שגם שרצים שאינן ראויים כאילו הם ראויים. ומדבריהם מוכח דלענין טומאת שרצים באמת ליכא כלל לדינא דראוי לגר, וקשה מדברי הגמ' בע"ז הנ"ל.

ונראה לומר בדעת התוס' בבכורות, דבשרצים אי"צ לומר כלל דהוי "חידוש", אלא אם נימא דעכבר אינו ראוי לאכילה ואע"פ כן אמרה התורה שטמא, אז נאמר דטומאת שרצים אינה תלויה כלל בדבר הראוי לאכילה, אלא הוי כמו שכבת זרע וזיבה שאינם מידי דאכילה כלל ומ"מ אית בהו טומאה. דדוקא לענין איסורי אכילה דמסברא אינם שייכים אלא במידי דאכילה, אז אם מצינו שהתורה אסרה אותם אנו מוכרחים לומר דהוי "חידוש", אבל טומאה שייכא גם במידי דאינו אכילה כלל. ולפי"ז ביאור דברי הגמ' בע"ז הוא, דהמקשן פריך על הא גופא דאמרינן דעכבר אינו ראוי לאכילה, משום דהמקשן היה סבור דהחילוק בין לח ליבש הוא משום הא גופא דיבש אינו ראוי לאכילה, ועל כן פריך דבשלמא אם עכבר ראוי לאכילה, אז י"ל דטומאת שרצים היא מדין דבר הנאכל וילפינן מנבילה דבאינו ראוי לגר פקע הטומאה, ולכן יבש טהור. אבל להאמת דעכבר אינו ראוי לאכילה והא דיבש טהור הוא מטעמא אחרינא, א"כ אין טומאת שרצים משום מידי דאכילה כלל ולא שייך דינא דאינו ראוי לגר. והדבר מפורש בתוס' רי"ד שם, שכתב לפרש קו' הגמ', דבשלמא אי שרץ לח חזי לאכילה, שרץ יבש דלא חזי לאכילה לא מיקרי שרץ דומיא דנבילה, אלא אי אמרת דלח נמי לא חזי לאכילה, ליטמי לח ויבש כדם הנדה ובשר המת. ומשני, דגזירת מלך היא דיבש אינו מטמא, ולאו משום טעמא דבעינן דחזי לאכילה כנבילה, עכ"ד.
​

◆ ◆ ◆​

העולה מכל הנ"ל דזה ודאי דלהס"ד דעכבר ראוי לאכילה איכא דין אינו ראוי לגר בטומאת שרצים, אבל להאמת דעכבר אינו ראוי לאכילה, אז י"ל בב' אופנים, או דנשאר דבעצמותו איכא דין אינו ראוי לגר אלא שחידשה התורה בעכבר כמו שחידשה לענין איסור האכילה, או דבאמת מכח זה נימא דטומאת שרצים הוי כמו טומאות אחרות שאינן תלויות באכילה כלל. ומעתה מיושבים דברי התוס' בבכורות הנ"ל, דסבירא להו כפי' התורי"ד הנ"ל, וא"כ להמסקנא דשרץ אינו ראוי לאכילה, טומאת שרצים אינה מדין אכילה אלא כמו שנוהגת טומאה בדברים שהם עפרא בעלמא. אמנם מדברי התוס' בע"ז נראה דאם אמרינן דעכבר אינו ראוי לאכילה, הוי "חידוש", ולא דטומאת שרץ אינה תלויה כלל בשם אכילה, אלא דבאמת בעצמותו נוהג דין אין ראוי לגר גם בשרץ, רק כשם שחידשה התורה לענין אכילה דאסור, כך חידשה לענין טומאה.

והנה לכאורה ליכא נפק"מ בזה, שהרי סוף סוף חידשה התורה שמטמא אע"פ שהוא מוסרח. אמנם באמת איכא נפק"מ טובא, לפי מה שדקדק מו"ר רבינו הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל בכתביו לחולין פ' גיד הנשה מדברי הריטב"א שם והתורת הבית להרשב"א, דדוקא באותם שרצים שהם מוסרחים מעיקרא, אז אמרינן דכיון דחידוש הם אסורים גם בנטל"פ, אבל לגבי שאר שרצים שראוים לאכילה כגון עכברא דדברא דמבואר בגמ' שם שאינו מאוס, לא אמרינן דחידוש הוא. ומעתה נפק"מ לענין טומאה בעכברא דדברא שנמאס ונפסל מאכילת אדם, דלפי הנ"ל איכא ביה דין דכיון שאינו ראוי לגר אינו מטמא, ובעכברא דדברא ליכא חידוש. וזהו חידוש גדול, דגם בטומאת שרצים שייך דינא דאינו ראוי לגר, וצ"ע.

ואחרי כל הנ"ל יש ליישב הקושיא שהקשינו בתחילה על המ"מ, דמבואר בגמ' דכיון דחידוש הוא הו"ל לטמא גם כשהוא יבש, הרי דגם מאיסות הבאה מעלמא בכלל החידוש, דכל זה לפי' התוס' בע"ז הנ"ל, אבל לביאור התוס' רי"ד לק"מ, דקושית הגמ' לא היתה שיטמא יבש מצד החידוש, אלא שאם אינו ראוי לאכילה אזי טומאת שרצים אינה כלל משום שם "אוכל", וא"כ פשיטא שמטמא גם יבש, וכמו שנתבאר, וא"כ י"ל דהמ"מ מפרש בזה כהתורי"ד, [ולמשנ"ת זה הוא ג"כ שיטת התוס' בבכורות], ועי' בכ"ז.​