דיונים הלכתיים - בינה מלאכותית

[אוצר התורה]

האשכול מיועד לדיונים תורנים שנוצרו או נערכו מהותית - בבינה מלאכותית.

 

[הרב יהודה טאוב]

פתיחה
בדורנו התחדשה שאלה יסודית בהלכות שבת, והיא דין אמירה למכונה המגיבה לקול אדם.
והנה כל עוד למכונה לא היה שיקול דעת בכלל - היה נהוג לראות זאת כפעולה ישירה של האדם.
וזה בכלל דברי ר' יוחנן (בבא מציעא צ ע"ב): עקימת פיו הויא מעשה.


השאלה תהיה בקרוב כאשר המכונה תפעיל שיקול דעת.
לדוגמא: אדם יאמר 'אלסקה' (שם המכונה) כל כך קר כאן היום, והמכונה תבין את הדבר ותדליק את המזגן.
קשה לומר שזה יחשב אמירה כמעשה שכן זה כבר דומה לאמירה לגוי ואמירה לבהמה שאינו נחשב כמעשה
היות ויש להם שיקול דעת האם לעשות. ואין זה פעולה ישירה שלי.

השאלה האם זה יהיה אסור מדין ודבר דבר.
והאם יהיה מותר בדרך רמז.

הנה מצינו בגמרא ובפוסקים שהתירו רמז בשבת, וצריך להבין מהו גדר ההיתר ברמז, והאם שייך להתיר מטעם זה גם אמירה למכונה.

שורש היתר הרמז בשבת​

הנה איתא בגמרא (שבת קיג ע"ב) "ודבר דבר - שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול". ומבואר בראשונים שאיסור זה הוא מדברי קבלה, שנאמר (ישעיהו נח, יג) "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי... ודבר דבר".

והנה מצינו בפוסקים שהתירו רמז בשבת, וכמו שכתב המגן אברהם (סימן שז סק"א) שמותר לומר לחבירו "נראה שתלך למחר למקום פלוני", אף שמבין מדבריו שרוצה שילך שם היום. וצריך להבין מה טעם ההיתר, שהרי סוף סוף מכוון בדיבורו לעשיית מלאכה.

ונראה לבאר שיסוד ההיתר הוא משום שברמז אין כאן "דיבור" כלל, אלא הרהור בעלמא. שכן כאשר אדם אומר "חשוך כאן", אין בדבריו שום אמירה מפורשת של עשיית מלאכה, ואף אין הכרח שהשומע יבין את כוונתו. נמצא שאין כאן "דיבור של חול" אלא רמז והרהור גרידא.

החילוק בין רמז למכונה המגיבה לקול​

לפי זה נראה לחדש חילוק יסודי בין רמז לחברו לבין אמירה למכונה המגיבה לקול. שכן ברמז לחברו, כל עוד לא אמר בפירוש את המלאכה, אין כאן "דיבור" כלל אלא הרהור בעלמא. ואף שחברו מבין את כוונתו, מכל מקום אין הכרח בדבר, והבנתו באה מכח דעתו ולא מכח הדיבור.

אבל במכונה המגיבה לקול, הרי המכונה מתוכנתת להגיב באופן ישיר לדיבורו, ונמצא שדיבורו הוא הגורם הישיר למלאכה. ואין לך "עשות חפציך" גדול מזה, שהרי דיבורו עצמו יוצר את הפעולה האסורה.

עומק החילוק בין הרהור למעשה​

ונראה להעמיק בזה עוד, דהנה מצינו בגמרא (שבת קיג ע"ב) "הרהור מותר, דיבור אסור". וביאור החילוק, שהרהור הוא דבר הנשאר במחשבתו של האדם ואינו יוצא לפועל בעולם המעשה. לעומת זאת, דיבור הוא כבר התחלת המעשה, שהרי מוציא את מחשבתו אל הפועל.

ולפי זה מובן היטב החילוק בין רמז רגיל לאמירה למכונה: ברמז, אף שמוציא בשפתיו, מכל מקום אין בדבריו שום פעולה ישירה, והרי זה קרוב להרהור. אבל באמירה למכונה, הרי דיבורו פועל ישירות בעולם המעשה, ואין זה הרהור כלל אלא מעשה גמור של עשות חפציך.

מסקנה להלכה​

על כן נראה שיהיה אסור להפעיל מכונה על ידי דיבור בשבת, ואין זה דומה כלל להיתר הרמז. שכן ברמז אין כאן דיבור של מלאכה כלל, ואילו באמירה למכונה הרי דיבורו עצמו פועל את המלאכה.

נ.ב. כמובן שהדבר יהיה למעשה יצטרכו לדון רבות האם יהיה מותר שבות דשבות במקום מצווה על ידי מכונה זו.

 

[הרב יהודה טאוב]

דקדוק מפתיע בפסוק​

בפרשת ברד אנו קוראים על שתי קבוצות של עבדי פרעה:"הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים: וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה"

לכאורה, היינו מצפים שהתורה תכתוב בניגוד ל"ירא את דבר ה'" - "אשר לא ירא את דבר ה'". אך במקום זאת, התורה בוחרת בביטוי שונה לחלוטין: "אשר לא שם ליבו". מה מלמד אותנו שינוי לשון זה?

אין אדם שאינו ירא שמים​

מכאן למדים יסוד מופלא: אין בעולם אדם שאינו ירא שמים! ההבדל היחיד בין אדם לאדם הוא האם הוא שם לב - האם הוא מתבונן ומקשיב לקול הפנימי שבתוכו.

זוהי תובנה חשובה מאוד: הבעיה אינה חוסר יראת שמים, אלא חוסר תשומת לב. כל אדם, ללא יוצא מן הכלל, נושא בתוכו ניצוץ של יראת שמים. השאלה היא רק האם הוא עוצר להקשיב לו.

העומק במסילת ישרים​

רבי משה חיים לוצאטו, בספרו "מסילת ישרים", מרחיב את היריעה ומגלה לנו דבר מדהים: "מי ששם אורחותיו, כמעט קט החרטה תתחיל מאליה". כלומר, עצם ההתבוננות, גם בלי שום פעולה נוספת, כבר מתחילה לחולל שינוי בנפש האדם.

המתנה המופלאה: סיעתא דשמיא​

והנה מגיע החלק המרגש ביותר: המסילת ישרים מבטיח שכאשר אדם מתחיל להתבונן - הקב"ה כבר עוזר לו! אפילו אם עדיין לא מצא תשובות, עצם ההתבוננות כבר זיכתה אותו בסיעתא דשמיא מיוחדת.

היישום לחיינו​

מה המשמעות המעשית עבורנו?

1. כולנו מסוגלים: אין אף אחד שאין לו את היכולת להתקרב לה'. הכל כבר נמצא בתוכנו.
2. הצעד הראשון: לא צריך לחכות לרגע מיוחד או להארה גדולה. הצעד הראשון הוא פשוט - לשים לב.
3. כוח ההתבוננות: לפעמים אנחנו חושבים שצריך לעשות מעשים גדולים. אבל התורה מלמדת אותנו שעצם ההתבוננות היא כבר התחלה משמעותית.

מה עלינו לעשות?​

1. לעצור: לקחת כמה רגעים ביום להתבונן בחיינו ובמעשינו.
2. להקשיב: לתת מקום לקול הפנימי שבתוכנו.
3. לשים לב: להתחיל לראות את היד המכוונת בחיינו.

---

שאלה למחשבה: מתי בפעם האחרונה הרגשתם שעצם ההתבוננות במעשיכם הובילה לשינוי? איך זה השפיע עליכם?

 

[חכימא]

פתיחה
בדורנו התחדשה שאלה יסודית בהלכות שבת, והיא דין אמירה למכונה המגיבה לקול אדם.
והנה כל עוד למכונה לא היה שיקול דעת בכלל - היה נהוג לראות זאת כפעולה ישירה של האדם.
וזה בכלל דברי ר' יוחנן (בבא מציעא צ ע"ב): עקימת פיו הויא מעשה.


השאלה תהיה בקרוב כאשר המכונה תפעיל שיקול דעת.
לדוגמא: אדם יאמר 'אלסקה' (שם המכונה) כל כך קר כאן היום, והמכונה תבין את הדבר ותדליק את המזגן.
קשה לומר שזה יחשב אמירה כמעשה שכן זה כבר דומה לאמירה לגוי ואמירה לבהמה שאינו נחשב כמעשה
היות ויש להם שיקול דעת האם לעשות. ואין זה פעולה ישירה שלי.

השאלה האם זה יהיה אסור מדין ודבר דבר.
והאם יהיה מותר בדרך רמז.

הנה מצינו בגמרא ובפוסקים שהתירו רמז בשבת, וצריך להבין מהו גדר ההיתר ברמז, והאם שייך להתיר מטעם זה גם אמירה למכונה.

שורש היתר הרמז בשבת​

הנה איתא בגמרא (שבת קיג ע"ב) "ודבר דבר - שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול". ומבואר בראשונים שאיסור זה הוא מדברי קבלה, שנאמר (ישעיהו נח, יג) "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי... ודבר דבר".

והנה מצינו בפוסקים שהתירו רמז בשבת, וכמו שכתב המגן אברהם (סימן שז סק"א) שמותר לומר לחבירו "נראה שתלך למחר למקום פלוני", אף שמבין מדבריו שרוצה שילך שם היום. וצריך להבין מה טעם ההיתר, שהרי סוף סוף מכוון בדיבורו לעשיית מלאכה.

ונראה לבאר שיסוד ההיתר הוא משום שברמז אין כאן "דיבור" כלל, אלא הרהור בעלמא. שכן כאשר אדם אומר "חשוך כאן", אין בדבריו שום אמירה מפורשת של עשיית מלאכה, ואף אין הכרח שהשומע יבין את כוונתו. נמצא שאין כאן "דיבור של חול" אלא רמז והרהור גרידא.

החילוק בין רמז למכונה המגיבה לקול​

לפי זה נראה לחדש חילוק יסודי בין רמז לחברו לבין אמירה למכונה המגיבה לקול. שכן ברמז לחברו, כל עוד לא אמר בפירוש את המלאכה, אין כאן "דיבור" כלל אלא הרהור בעלמא. ואף שחברו מבין את כוונתו, מכל מקום אין הכרח בדבר, והבנתו באה מכח דעתו ולא מכח הדיבור.

אבל במכונה המגיבה לקול, הרי המכונה מתוכנתת להגיב באופן ישיר לדיבורו, ונמצא שדיבורו הוא הגורם הישיר למלאכה. ואין לך "עשות חפציך" גדול מזה, שהרי דיבורו עצמו יוצר את הפעולה האסורה.

עומק החילוק בין הרהור למעשה​

ונראה להעמיק בזה עוד, דהנה מצינו בגמרא (שבת קיג ע"ב) "הרהור מותר, דיבור אסור". וביאור החילוק, שהרהור הוא דבר הנשאר במחשבתו של האדם ואינו יוצא לפועל בעולם המעשה. לעומת זאת, דיבור הוא כבר התחלת המעשה, שהרי מוציא את מחשבתו אל הפועל.

ולפי זה מובן היטב החילוק בין רמז רגיל לאמירה למכונה: ברמז, אף שמוציא בשפתיו, מכל מקום אין בדבריו שום פעולה ישירה, והרי זה קרוב להרהור. אבל באמירה למכונה, הרי דיבורו פועל ישירות בעולם המעשה, ואין זה הרהור כלל אלא מעשה גמור של עשות חפציך.

מסקנה להלכה​

על כן נראה שיהיה אסור להפעיל מכונה על ידי דיבור בשבת, ואין זה דומה כלל להיתר הרמז. שכן ברמז אין כאן דיבור של מלאכה כלל, ואילו באמירה למכונה הרי דיבורו עצמו פועל את המלאכה.

נ.ב. כמובן שהדבר יהיה למעשה יצטרכו לדון רבות האם יהיה מותר שבות דשבות במקום מצווה על ידי מכונה זו.

ולי נראה שכיון שלמכונה אין שיקול דעת עצמי מוגדר הכל כמעשה של האומר ואסור מצד מלאכה ולא רק מצד דיבור.
אלא שאולי הוא בכלל גרמא ולא מעשה גמור.

 

[ספרים]

מה הנפק"מ כיצד הוא מפעיל את המכונה - ע"י אמירה כזו או אחרת. סוף כל סוף המכונה מתוכנתת להגיב בצורה מסויימת לאמירה שלו או לא להגיב כלל.

 

[הרב יהודה טאוב]

שאלה בדיני ברכת שהחיינו על פרי מחוץ לעונתו​

רקע​

• ברכת שהחיינו מברכים על פרי בתחילת עונתו, כשהוא מתחדש משנה לשנה
• לדוגמה: ענבים בחודש תמוז - זו תחילת עונתם

המקרה​

• אדם הגיע לחנות בט"ו בשבט ומצא אפרסמון
• העונה הטבעית של אפרסמון: חודש אב עד חשוון
• הסיבה שיש אפרסמון בשבט: שימור בקירור מתקדם

השאלה ההלכתית​

האם אדם שלא אכל אפרסמון עד כה יכול לברך שהחיינו בט"ו בשבט?

הצדדים לדיון​

צד א - לא לברך​

• מצד העולם - אין כאן התחדשות הפרי
• העונה הטבעית כבר חלפה
• הפרי קיים רק באופן מלאכותי (קירור)

צד ב - כן לברך​

• מצד האדם - זו הפעם הראשונה שהוא אוכל
• השמחה האישית קיימת למרות שאין התחדשות טבעית

מהות הספק​

האם ברכת שהחיינו על פירות תלויה ב:

1. התחדשות הטבעית של הפרי בעולם
2. או בחוויה האישית של האדם הטועם בפעם הראשונה

 

[מגנא ומצלא]

דפליג על אבי החזו"א,
וס"ל דהחלות חלה ע"י המעשה ולא ע"י הגמ"ד, אלא שהגמ"ד הינה תנאי לחלות הקניין.

הנודע ביהודה עוסק בנושא זה בכמה מקומות, אך הדיון המרכזי מופיע בשו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, חו"מ סימן כ"א. שם הוא דן בשאלה האם גמירות דעת לבדה יכולה ליצור קניין, או שמא הקניין חל רק על ידי המעשה, כאשר גמירות הדעת היא תנאי בלבד.

תוכן הדיון בשו"ת נודע ביהודה חו"מ סימן כ"א​

• הוא מתייחס לשיטות שמדגישות את גמירות הדעת כיסוד הקניין וטוען שהמעשה אינו יותר מאשר סימן להסכמה הפנימית של הצדדים.
• הוא דוחה גישה זו ומסביר כי המעשה הוא הגורם המחיל את הקניין, בעוד שגמירות הדעת היא תנאי להשלמתו.
• הוא מוכיח זאת מדיני קניינים שונים, כולל משיכה, כסף, ושטר, ומביא דוגמאות לכך שקניין לא חל אם אין מעשה, גם אם יש גמירות דעת ברורה.

 

[מגנא ומצלא]

אני גר בשכונה מתחרדת.
שאלתי, האם צריך להיזהר מתי שעוברים את הכביש שאני לא גורם לנהג חילוני (פלילי - כך היה מכנה ר' אריה שכטר ז"ל) לעצור,
או שזה בחינת הַלְעִיטֵהוּ לָרָשָע וְיָמוֹת

1. איסור לפני עיוור או מסייע לעבירה​

• יש דיון רחב בהלכה האם מותר לגרום ליהודי לחלל שבת, גם אם הוא כבר מחלל שבת ממילא.
• הגמרא (שבת ג.) מביאה את האיסור של לפני עיוור לא תיתן מכשול, כלומר, אסור לגרום לאדם אחר לחטוא.
• אך אם האדם היה עובר עבירה ממילא, יש דיון בפוסקים האם עדיין יש איסור מסייע לדבר עבירה.

2. מה המשמעות של גרימת עצירה לנהג בשבת?​

כאשר אתה חוצה את הכביש וגורם לנהג חילוני לעצור:

• אפשרות אחת: אתה מכריח אותו לעצור, דבר שעלול להגביר חילול שבת (עצירה, האצה, שינוי תפעול הרכב).
• אפשרות שנייה: הוא היה נוסע ממילא, ואתה לא מוסיף לחטא שלו (בדומה לדין "אינו נותן בידי עוברי עבירה דבר חדש").

3. שיטת "הלעיטהו לרשע וימות"​

• ביטוי זה בגמרא נאמר בהקשר של אדם רשע שממילא עושה עבירה, ואין חובה למנוע ממנו.
• אך לא כל הפוסקים מסכימים שניתן ליישם עיקרון זה בכל מצב, במיוחד אם יש בכך שנאה או חילול השם.

4. איך נכון לנהוג?​

בהתאם לדברי החזון איש (יו"ד ב' ט"ז) והגרש"ז אויערבך, במקרים של "לפני עיוור" או "מסייע" מול מחלל שבת, אם ניתן להימנע מלהכשיל, עדיף לנהוג כך.

לכן, אם אתה יכול לעבור את הכביש בלי לגרום לעצירתו של הנהג בשבת – זה ראוי מבחינה מוסרית והלכתית. לא מטעמי "לפני עיוור", כי הוא היה נוהג בכל מקרה, אלא מתוך מידת דרך ארץ ואולי אף מפני חשש חילול השם.

שיקול נוסף: קידוש השם​

אם נהג חילוני יראה שאתה נזהר מתוך התחשבות בו, זה עשוי לגרום לו להעריך את דרך התורה יותר, ואולי אף לשנות גישתו ליהדות.

לסיכום: ההכרעה היא שאין חיוב הלכתי מובהק להימנע מלחצות את הכביש, אבל ראוי להימנע אם אפשר, מתוך דרך ארץ והתחשבות, ואולי אף לקידוש השם.

 

[מגנא ומצלא]

בהיותי בישיב"ק היה לנו מנקה א"י, שהיה עוזר לטבחית גם בבישולים וכו'.
לאחר שהטבחית סיימה להכין את האוכל היא הייתה הולכת, והעוזר היה נשאר לבד במטבח.

ובאמת תמהתי: איך יתכן שנותנים לו להישאר לבד, ולא חוששים מבשר שנתעלם?

אשמח לתשובות ומקורות.

1. דין בשר שנתעלם מן העין​

הגמרא במסכת חולין (צה:) מביאה את החשש שמא החליפו את הבשר בכזה שאינו כשר. הראשונים מסבירים שהחשש הוא ריאלי – ייתכן שמישהו לקח את הבשר הכשר ושם במקומו בשר שאינו כשר.

הרמ"א (יו"ד סי' סג סעיף ב) פוסק לחומרא שאין לאכול בשר שנשאר ללא השגחה במקום שבו יש חשש שהוחלף.

2. האם צריך לחשוש במקרה של המנקה?​

ישנם מספר היתרים אפשריים במקרה שלך:

א. אין חשש ריאלי להחלפה​

• הפוסקים מסבירים שדין בשר שנתעלם מן העין חל כאשר יש חשש אמיתי שמישהו ייקח את הבשר ויחליפו.
• אם ברור שהמנקה אינו חשוד בכך, אין צורך לחשוש.
• הש"ך (יו"ד ס"ג ס"ק ז) מביא שהאיסור קיים רק במקום שיש חשש סביר להחלפה.

ב. יש היכרות אישית עם המנקה​

• הרמ"א (יו"ד סי' קיח ס"ב) פוסק שאם מכירים את האדם ויודעים שאינו חשוד להכשיל, אפשר להקל.
• אם הישיבה בחרה במנקה הזה לאורך זמן, יש להניח שאין עליו חשש רמאות.

ג. אין תועלת להחלפה​

• חשש "בשר שנתעלם מן העין" חזק יותר כאשר יש תועלת למישהו בהחלפה – לדוגמה, במסעדות שבהן ניתן להכניס בשר זול יותר.
• במקרה של הישיבה, לא ברור מה יהיה למנקה להרוויח מהחלפה כזו.

ד. הוא עובד תחת פיקוח כללי​

• אם המנקה יודע שהוא עשוי להיות מפוקח (למשל, אם יש מצלמות, או שהטבחית עשויה לחזור פתאום), אין לחשוש להחלפה.
• הפוסקים מביאים שאם יש "אימת המשגיח", אין איסור.

3. פוסקים נוספים על הקלה בבשר שנתעלם מן העין​

• החכמת אדם (שער איסור והיתר, כלל כ') כותב שבמקום שלא שכיח להחליף, אין לחשוש.
• החזון איש (יו"ד סי' ה ס"ק ג) מקל אם אין אפשרות ריאלית להחלפה.
• המשנה ברורה (ביאור הלכה, סי' תסז) מביא שאין לחשוש אם הבשר נמצא במקום שהכניסה אליו מוגבלת.

סיכום והכרעה​

אין צורך לחשוש לבשר שנתעלם במקרה שלך אם מתקיימים אחד מהתנאים הבאים:

1. המנקה אינו חשוד – אדם שעובד בישיבה ולא ניכר בו רצון להכשיל.
2. אין אינטרס להחליף – אין סיבה שירצה להכניס בשר לא כשר.
3. פיקוח כללי – הוא יודע שייתכן שייכנסו למטבח.
4. נמצא בסביבה יהודית – הפוסקים מקילים כשאין כאן "מרחב פרוץ".

לכן, אם אנשי הישיבה מכירים אותו וסומכים עליו, הם לא צריכים לחשוש.

 

[אוצר התורה]

הנודע ביהודה עוסק בנושא זה בכמה מקומות, אך הדיון המרכזי מופיע בשו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, חו"מ סימן כ"א. שם הוא דן בשאלה האם גמירות דעת לבדה יכולה ליצור קניין, או שמא הקניין חל רק על ידי המעשה, כאשר גמירות הדעת היא תנאי בלבד.

תוכן הדיון בשו"ת נודע ביהודה חו"מ סימן כ"א​

• הוא מתייחס לשיטות שמדגישות את גמירות הדעת כיסוד הקניין וטוען שהמעשה אינו יותר מאשר סימן להסכמה הפנימית של הצדדים.
• הוא דוחה גישה זו ומסביר כי המעשה הוא הגורם המחיל את הקניין, בעוד שגמירות הדעת היא תנאי להשלמתו.
• הוא מוכיח זאת מדיני קניינים שונים, כולל משיכה, כסף, ושטר, ומביא דוגמאות לכך שקניין לא חל אם אין מעשה, גם אם יש גמירות דעת ברורה.

בינה מלאכותית בפורום | פורום אוצר התורה

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

אגב. מבדיקה שערכתי הנודע ביהודה בסימן המוזכר (הן במהדו"ק והן במהדו"ת) מדבר בעניין אחר. עוד סיבה למה לא להסתמך על בינה מלאכותית בשאלות תורניות.


שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא - חושן משפט סימן כא
תשובה לכבוד הרב המופלא מוהר"ר דוד כהן נר"ו:
מכתבו קבלתי. וע"ד שאלתו במקום שנהגו מימי קדם לעשות שמאים להעריך בני העיר ואף לקרוביהם יען כי במקום ההוא רובם קרובים זל"ז וכן עתה נתאספו ונתרצו לעשות כן ואחר שהוציאו השמאים מן הקלפי קמו קצת לערער ע"ז, ע"כ תוכן השאלה: הנה אף אם לא היה מנהג כלל רק עתה מחדש היו רוצים לעשות כן ג"כ אותן האנשים שהיו במעמד ההוא והסכימו אין בידם לערער אף שלא קנו מידם כי דבר הנעשה במעמד ז' טובי העיר א"צ קנין ומתקיים בדברים. אבל אם המערער לא היה במעמד ההוא היה מקום לדון אם יכול לערער על מה שהסכימו זט"ה ואם כח ביד זט"ה לעשות דבר חדש במידי דאית ביה פסידא להאי ורווחא להאי. אבל כיון שיש שם מנהג אם המנהג הוא מנהג קבוע או שנהגו בו שלש פעמים שוב אין כח ביד יחידים לבטלו ובפרט בעסקי מס שהולכים אחר מנהג אפי' מנהג גרוע. והמערער לומר לבטל המנהג ורוצה לעשות שמאין מבני העיר שיעריכו הרחוקים ולא הקרובים דבריו בטלים כחרס הנשבר, ואנחנו לא נדע הפרש בין רחוקים לקרובים כי מה שמעריכים כולם נוגעים ומה שמכביד על הרחוקים יש בו רווחא לשמאין ולקרוביו ואם רוצים לבטל המנהג ולעשות שמאין על פי דין תורה לא משכחת שמאים מבני העיר כלל כי אם יביאו שמאים ממקום אחר שלא היה להם ושלא יהיה להם שום קרובים בעיר וזה אי אפשר, ומה שנהגו ברוב המקומות לעשות שמאין שיעריכו הרחוקים ולא הקרובים זה רק מצד המנהג שכן נהגו אבל בשאלתו דמעלתו שהמנהג שיעריכו בין קרובים ובין רחוקים ישארו במנהג ודברי המערער בטלים.
והנה אין דרכי בענינים כאלו להשיב חוץ למקומי אך הואיל ובהיות מעלתו פה ביקש ממני רשות לשאול ספיקות והבטחתיו להשיב לכן לא אמנע. ויען שביום זה קבע לישיבת הרבנים ב"ד מו"ש ולא היה פנאי לכולם לבוא צירפתי עמי שנים מרבנים הב"ד, הוא האחד המיוחד ראש ב"ד וחד דעמיה, ויצא במוסכם מאתנו כנ"ל. והיה שלום, דברינו אלה.
וכל זה כתבתי להלכה ולא למעשה כי פן ואולי הוא נגד רצון השררה דמקום ההוא או נגד רצון מנהיגי המדינה אשר העיר ההיא שם במדינה רק יוכלו בני הקהלה להראות מכתבנו לכבוד מנהיגי המדינה ובודאי הם כתורה יעשו.

שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - חושן משפט סימן כא
תשובה שלום וישע רב, להאי צורב, העוסק בחקי חורב, הוא כבוד אהובי תלמידי האלוף התורני המופלג כבוד מוהר"ר וואלף יצ"ו, בטריטש.
מכתבו קבלתי ועל דבר שני אחים שהיה להם שותפות ראובן ושמעון ומת ראובן ובא נכרי אחד עם ח"כ על המת והוכרח שמעון לשלם הסך ההוא מעזבון יתומים ועכשיו טוענים הב"ד לטובת היתומים שכל זמן שלא יברר שמעון בעדים ברורים שחוב זה לא היה חייב ראובן עבור השותפין מחוייב שמעון להחזיר להיתומים מחצית תשלומי החוב הנ"ל: הנה אם סחורות השותפים היה מונח ת"י שמעון או אף ברשות שניהם הא ודאי שאפילו היה ראובן חי ועומד וצווח שחוב זה לקח לצורך שותפין אם שמעון היה מכחישו היה שמעון פטור בשבועת היסת או בגלגול ע"י שבועת שותפים וא"כ היתומים לא עדיפי בטענת שמא שלהם מטענת ברי של אביהם ולית דין צריך בשש וכל דיינא דלא דאין הכי לאו דיינא הוא ויפה כתבת שהדבר מפורש בש"ע צ"ג סעיף י"ג ובאמת לא אאמין על שום בי דינא ששגו בזה אם לא שיש איזה אמתלא בדבר מה שלא הזכרת בדבריך: ואשר שאלת סתירת דברי הסמ"ע שהביא שם בס"ק ד' בשם הרמ"ה דצריך הודאה במקצת ולפי דעת הסמ"ע אין חילוק בין מינוהו ב"ד למינהו אבי יתומים דבס"ק ב' הביא בשם הרמ"ה דבמינהו אבי יתומים צריך לישבע במודה במקצת ולקמן הביא בשם הרמ"ה דצריך בכל שבועה על טענת שמא הודאה במקצת וא"כ אין חילוק וזה נגד הסוגיא דגיטין דף נ"ב, ע"כ דבריך.1 וטעית מאד וכן הוא הצעת הסוגיא שרש"י בשלהי כל הנשבעין פירש אפוטרופסין הנזכר שם במשנה היינו אפטרופוס שאדם ממנה בביתו, כי רש"י מיאן לפרש זה על אפוטרופוס של יתומים דא"כ איך סתמה המשנה סתם והרי באפוטרופוס של יתומים יש חילוק בין מינוהו ב"ד למינהו האב.
ואמנם הרמ"ה כתב דמשנה זו דכל הנשבעין מיירי במודה במקצת ובזה אין חילוק באמת בין אפוטרופוס לאפוטרופוס וכלהו בין מינוהו ב"ד ובין מינהו האב חייבים שבועה בהודאה והסוגיא בגיטין דמחלק היינו בלא הודאה, וזה שכתב הסמ"ע בס"ק ז' דהרמ"ה פירשו במודה במקצת היינו משנה דכל הנשבעין אבל הך דגיטין פירש הרמ"ה בלא הודאה. וגם דברי הש"ך בס"ק ג' שהשיג על הסמ"ע שכתב בשם הרמ"ה דצריך הודאה מדברי הטור בסימן ר"ץ בשם הרמ"ה תמוהים בעיני דשם באפוטרופוס שמינוהו ב"ד קאי ובזה מודה הרמ"ה דלא בעינן הודאה: ומה שתמוה לך בדברי הסמ"ע בס"ק ב' שכתב והמחבר אזיל לטעמיה דס"ל דשבועות שמא הללו א"צ להיות בהם מודה במקצת ובס"ק ל"ד כתב בשם המחבר דצריך מודה במקצת וכן כתב באמת המחבר בסימן ר"צ סעיף י"ט וצ"ע ע"כ דבריך. דע כי הסמ"ע מחלק בין הפרקים לדעת המחבר בין אפוטרופוס לשאר נשבעים בשמא דכל הנשבעים בשמא סובר הסמ"ע שדעת המחבר דא"צ הודאה אבל אפוטרופוס אפילו מינוהו ב"ד צריך הודאה, ודוק בלשון הסמ"ע כאן ס"ק ב' שכתב דבשבועת שמא הללו א"צ מודה במקצת ולא כתב סתם שבועת שמא ובס"ק זיי"ן כתב וכן כתב המחבר וכו' באפוטרופוס ובסי' ר"ץ ס"ק נ"ב כתב שתי כסף וכו' וע"ש סעיף א' דכתב המחבר וכו' וקאי שם גם אאפוטרופוס וכו' עיין שם. הרי שדקדק שקאי שם גם על אפוטרופוס אבל אי לאו הכי לא הוה קשיא ליה כלל, הרי דמחלק הסמ"ע לדעת המחבר בין אפוטרופוס לשאר נשבעים בשמא וא"כ לא סתרי דברי הסמ"ע אהדדי. אבל באמת לא ידעתי טעם לחלק בזה וגם למה הוצרך הסמ"ע לומר שהמחבר לשיטתו וכו' יותר עדיף הוה ליה למימר דלשיטתו במה שפסק בסי' ר"צ אזיל דמינוהו ב"ד צריך הודאה מכלל דמינהו האב פטור אפילו בהודאה, דברי הד"ש.2

 

[צריך עיון]

הנודע ביהודה עוסק בנושא זה בכמה מקומות, אך הדיון המרכזי מופיע בשו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, חו"מ סימן כ"א. שם הוא דן בשאלה האם גמירות דעת לבדה יכולה ליצור קניין, או שמא הקניין חל רק על ידי המעשה, כאשר גמירות הדעת היא תנאי בלבד.

תוכן הדיון בשו"ת נודע ביהודה חו"מ סימן כ"א​

• הוא מתייחס לשיטות שמדגישות את גמירות הדעת כיסוד הקניין וטוען שהמעשה אינו יותר מאשר סימן להסכמה הפנימית של הצדדים.
• הוא דוחה גישה זו ומסביר כי המעשה הוא הגורם המחיל את הקניין, בעוד שגמירות הדעת היא תנאי להשלמתו.
• הוא מוכיח זאת מדיני קניינים שונים, כולל משיכה, כסף, ושטר, ומביא דוגמאות לכך שקניין לא חל אם אין מעשה, גם אם יש גמירות דעת ברורה.

יש נדון במקום אחר בפורום אם צריך לעמוד בפני אשה ת''ח
האם דעתך לעמוד גם מפני הבינה המלאכותית?
ביהמ''ד כאן נועד למו''מ בין החכמים ולא בין המחשבים

נ.ב. הציון הזה הוא טעות. כך שהיא בגדר 'מגלה פנים בתורה'...

 

[חיים למוצאיהם]

המ"מ הנכון הוא נובי"ק בחו"מ כח

 

[מון בלאן.]

הערה: אין במאמר כדי לפסוק הלכה, עם מתעוררת שאלה מסוג זה יש לפנות לרב.
# נסיעה בפורים וקריאת המגילה: סוגיות הלכתיות

## הקדמה

חג הפורים מאופיין במצוות מרכזיות שעל כל יהודי לקיים, כאשר אחת החשובות שבהן היא קריאת מגילת אסתר. מצווה זו נלמדת מהפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח), ומהווה אחת מארבע המצוות העיקריות של החג, יחד עם משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים.

אולם, כאשר אדם נוסע מעירו לעיר אחרת בימי הפורים, מתעוררות שאלות הלכתיות מורכבות הנוגעות לזמן ולמקום שבו עליו לקיים את מצוות קריאת המגילה. מאמר זה יעסוק בסוגיות אלו תוך התייחסות למקורות הלכתיים ולפסיקות הרבניות המרכזיות בנושא.

## הבסיס ההלכתי: פרזים ומוקפים

הבסיס להבנת הסוגיה נמצא בחלוקה המקראית בין "פרזים" (תושבי ערים פתוחות) ל"מוקפים" (תושבי ערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון):

> "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב..." (אסתר ט, יט)

בעוד שתושבי ערים פרזות חוגגים את פורים בי"ד באדר, תושבי ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון חוגגים את פורים בט"ו באדר, המכונה "שושן פורים".

## מקרים שונים של נסיעה בפורים

### 1. בן כרך (עיר מוקפת חומה) שהלך לעיר פרזית

במשנה במגילה (דף יט, ע"א) נקבע:

> "בן כרך שהלך לעיר - קורא עמהן"

כלומר, אם תושב ירושלים (המוקפת חומה מימות יהושע) נמצא בי"ד באדר בתל אביב (עיר פרזית), עליו לקרוא את המגילה עם בני העיר ביום י"ד.

**האם הוא חייב לקרוא שוב בט"ו?**

לפי הירושלמי, אם הוא מתכוון לחזור לעירו המוקפת:
* אם עתיד לחזור בליל ט"ו - קורא גם בט"ו בעירו
* אם אינו עתיד לחזור בליל ט"ו - אינו קורא שוב

הרמב"ם (הלכות מגילה פרק א', הלכה י"א) פוסק:
> "בן כרך שהלך לעיר והיה בה ביום ארבעה עשר... קורא עמהן"

### 2. בן עיר (פרזית) שהלך לכרך

המשנה ממשיכה:

> "ובן עיר שהלך לכרך - אם עתיד לחזור למקומו, קורא כמקומו, ואם לאו, קורא עמהן"

כלומר, אם תושב תל אביב נמצא בירושלים בט"ו באדר:
* אם הוא מתכוון לחזור לתל אביב (ולא היה שם בי"ד) - עליו לקרוא ביום י"ד למרות שנמצא בירושלים
* אם אינו מתכוון לחזור - קורא עם בני ירושלים ביום ט"ו

### 3. סוגיית "עקר דירתו"

הגמרא (מגילה יט, ע"א) מבארת:

> "אמר רבא: לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל ארבעה עשר, אבל אין עתיד לחזור בליל ארבעה עשר - קורא עמהן"

כלומר, הכל תלוי במיקומו של האדם בליל הקריאה (לילה י"ד או ט"ו בהתאמה).

## דין "פרוז בן יומו" ו"מוקף בן יומו"

מושג חשוב בהלכות אלו הוא "פרוז בן יומו" או "מוקף בן יומו", המתייחס למיקומו של האדם בעלות השחר של היום הרלוונטי:

1. מי שנמצא בעיר פרזית בעלות השחר של י"ד באדר נחשב "פרוז בן יומו"
2. מי שנמצא בעיר מוקפת בעלות השחר של ט"ו באדר נחשב "מוקף בן יומו"

השולחן ערוך (אורח חיים תרפ"ח, ה') פוסק:
> "בן עיר שהלך לכרך, או בן כרך שהלך לעיר – אם היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאתה ונתעכב ולא חזר, קורא במקום שהוא שם כזמנם"

## מקרים מיוחדים

### 1. נמצא בדרך / במקום שאין בו מניין

אדם הנמצא בדרך או במקום שאין בו מניין יהודים בפורים, עליו לקרוא את המגילה ביום הקריאה של מקום מגוריו הקבוע. אם הוא "בן עיר" - יקרא בי"ד, ואם הוא "בן כרך" - יקרא בט"ו.

### 2. יצא מביתו לפני פורים ודעתו לחזור אחרי פורים

במקרה זה, הדין ייקבע לפי המקום שבו הוא נמצא בפועל בימי הפורים.

### 3. נמצא בספינה או ברכבת

לפי הפוסקים האחרונים, אדם הנמצא בספינה בים או ברכבת קורא לפי זמן קריאת המגילה של עירו הקבועה.

## פסיקות מעשיות להלכה

### לפי פסיקת השולחן ערוך והפוסקים האחרונים:

1. **עיקר הקובע הוא מיקומו של האדם בליל הקריאה (לילה י"ד או ט"ו):**
* מי שהיה בעיר פרזית בליל י"ד ועתיד להיות בעיר מוקפת בט"ו - קורא בשני הימים
* מי שהיה בעיר מוקפת בליל ט"ו ועתיד להיות בעיר פרזית בי"ד - קורא בשני הימים

2. **במקרה של ספק:**
המשנה ברורה מציין שבמקרה של ספק או מקרה מורכב, עדיף לשמוע את קריאת המגילה בשני הימים (י"ד וט"ו) בלי ברכה ביום השני.

3. **לגבי שאר מצוות הפורים:**
* משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים - יש לקיימן ביום הקריאה העיקרי לפי הכללים שהוזכרו לעיל.
* אמירת "על הניסים" בתפילה ובברכת המזון - אומרים ביום שבו קוראים את המגילה בברכה.

## סיכום

סוגיית קריאת המגילה למי שנוסע בפורים היא מורכבת ותלויה במספר גורמים:

1. מקום מגוריו הקבוע (עיר פרזית או מוקפת)
2. מיקומו בפועל בימי י"ד וט"ו באדר
3. כוונתו לחזור למקום מגוריו ומתי

בכל מקרה של ספק, מומלץ להתייעץ עם רב מוסמך. עיקרון מנחה חשוב הוא ש"ספק דרבנן לקולא", אך יחד עם זאת, במצוות קריאת מגילה שהיא "פרסומי ניסא", ראוי להחמיר ולקרוא בשני הימים במקרה של ספק, כאשר בקריאה השנייה אין מברכים.

כך, מתוך הקפדה על ההלכה, יוכל כל יהודי לקיים כהלכה את מצוות קריאת המגילה, גם כשהוא נמצא בדרכים, ולזכות לקיים "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור".

פורים שמח!!