דוגמא אישית

[אור חדש]

"ויהי בדרך במלון, ויפגשהו ה׳, ויבקש המיתו״ למשה. לפי שלא מל את אליעזר בנו. ועל שנתרשל, נענש עונש מיתה (שמות פרק ד' פסוק כ"ד וברש"י שם).

מבהיל הרעיון. משה רבינו נועד להיות גואלם של ישראל. עוד בטרם נולד חזו האצטגנינים שעתיד להיולד מושיען של ישראל (סוטה יב ע״ב), ומרים אחותו התנבאה: ״עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל״ (מגילה י"ד. סוטה י"ג.).

מן השמים מנעוהו לינק מן המצריות, כי ״פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא?" (סוטה יב ע״ב), וסובבו שיגדל בבית פרעה כדי שילמד טכסיסי מלכות כראוי לגואלם של ישראל (ראב״ע שמות ב, ג). והיה נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשיגדל, והבינו שהוא אותו תינוק שחזו, ויעצו להרגו. והציע יתרו לבוחנו: לשים בקערה זהב וגחלת מאירה ולראות במה יבחר. שלח ידו לזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו לגחלת, והכניסה לפיו לצננה ונכותה לשונו, ונעשה כבד פה וכבד לשון (שמות רבה א, כו). הרי שמעותד היה מראש מקדם לגאולה.

הלך משה אחר צאן יתרו במדבר, והסנה בער באש בהר האלוקים. התקרב, והוטלה עליו השליחות. הצטנע, וסירב, ונאמר לו: ״משה, אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם״ (שמות רבה ג, ג).

והזמן דוחק, כבר התדרדרו למ״ט שערי טומאה, ואם יכנסו חלילה לשער החמישים לא תהיה להם תקומה, יטמעו כליל. קיבל רשות לשוב למדין ולהשיג את רשות יתרו, כי נשבע לו שלא ישוב למצרים בלי רשותו, ומצא שאישתו ילדה בן למזל טוב. אמר: אמול ואצא לדרך, סכנה היא. נטלם עימו, ובדרך הגיעו למלון. ואז במקום למול מיד, התעסק במלון תחילה. לא היה מה״זריזין מקדימין למצוות״ (יומא כח ע״ב), ״ולא נתלה למשה הצדיק עליה מלוא שעה״ (נדרים לא ע״ב), וכבר: ״ויבקש המיתו״!

ואלמלא נזדרזה ציפורה, ולקחה צור וכרתה את ערלת בנה, היה משה רבינו משלם בחייו: ״ותאמר [על בנה (רש״י)] כי חתן דמים אתה לי״, אתה היית גורם להיות החתן שלי נרצח עליך. הורג אישי אתה לי (שמות ד, כה וברש״י)!

לא מובן – הן ״כל היום כשר למילה, אלא "זריזין מקדימין למצוות״ (יומא כח ע״ב). על מה חרון האף הגדול הזה? אין כאן ביטול מצות עשה. ואפילו כן, ״מי ענשיתו אעשה״ (מנחות מא, ע״א), ואין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה (זבחים ז, ע״א)!

הרי לנו גלוי ש ״וסביביו נשערה מאוד״ (תהלים נ, ג), שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (יבמות קכא ע״ב, בבא קמא נ ע׳׳א) אבל מה יהא על ישראל?!

הלא אם אין משה גואלם אין אחר גואלם, וישקעו בשער החמישים משערי הטומאה, ולא יוכלו עוד לצאת ממצרים, ולא יקבלו את התורה, והעולם יהפוך לתוהו ובוהו!

בגמרא (יומא פו ע״א) אמרו, שהעבירה הנוראה ביותר, אשר אף לאחר התשובה רק המות יכפר עליה, היא עוון חילול השם. ושאלו: היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אני, אם אקנה בשר מן הטבח ולא אתן הכסף מיד. וכתב רש״י: וכשאני מאחר לפרוע, הוא אומר שאני גזלן ולומד הימני להיות מזלזל בגזל. רבי יוחנן אמר, כגון אני, אם אלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. ופירש רש״י: ואין הכל יודעין שנחלשת, בגרסתי, ולמדין הימני להיבטל מתלמוד תורה.

וכתב הרמב״ם (הלכות יסודי התורה פ״ה הי״א): יש דברים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינן עברות, הרי זה חילל את השם.

ומדברי רש״י מתבאר, שעיקר החומרה משום שלמדים ממעשיו, וכמו שכתב רש״י (שבת לג ע״א): ״חילול השם, אדם גדול שבני אדם למדים ממנו ואינו נזהר במעשיו, ונמצאו הקטנים מזלזלים בתורה על ידו ואומרים, זהו מבין שאין ממש בתורה ובמצוות. ונמצא השם מתחלל [דהינו] נעשה דבריו [של הקדוש ברוך הוא] חולין״.

וה״חפץ חיים״ זצ״ל היה בוכה בהגיעו לדברי ה״יראים״ (סימן שמ): ״את ה׳ אלוקיך תירא ותעבוד ותן כבוד לשמו ושמור מחללו, דכתיב: ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב, לב). ומקרא זה נוקב ויורד עד תהום, ואפרוש לאו זה ידוו כל הדויים. כי חילול השם ישנו בכמה דרכים ואין להם שיעור. שכל המבזה אפילו מצוה אחת ומקל בכבוד שמים, נקרא מחלל השם״.

ואספר מה ששמעתי ממרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א: שנינו (מנחות סח ע״ב) שרבי טרפון תמה בטעם החילוק שבין שתי הלכות, וישב לפניו רבי יהודה בר נחמיה וחילק ביניהם בטוב טעם ודעת.

״שתק רבי טרפון [קיבל דבריו]. צהבו פניו של רבי יהודה בר נחמיה. אמר לו רבי עקיבא: יהודה יהודה, צהבו פניך שהשבת את הזקן? תמהני אם תאריך ימים! אמר רבי יהודה בר אלעאי: פרוס הפסח היה. כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו, יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו״.

ומלשון הגמרא משמע שרבי טרפון לא הקפיד עליו. אדרבה, ודאי שמח שפשט שאלתו. ומדוע נענש בכזו חומרה, ועם ישראל הפסיד כזה אדם גדול, שמתרץ קושיית רבו, ולבטח יהיה מגדולי ומנהיגי הדור!?

אלא שמרן ה״חזון איש״ זצ״ל כתב (״אמונה ובטחון״ ד, ט), ״בין המפסידים היותר עיקרים, היות המלמד לרבים בלתי שלם במידותיו… וכאשר יתמיד החניך לעמוד לפני מחנך בלתי שלם, יתמיד לנחול מידות הרעות מן המחנך׳.

ולכן, דוקא משום שגדול בתורה הוא ועתיד להיות מגדולי הדור, אם יש בו מידה פחותה של מתכבד בקלון רבו, יחנך בה את תלמידיו ונזקו גדול מתועלתו, ומוטב שלא יאריך ימים!

ולעניננו, אם משה רבינו מנחיל התורה, ויתרשל חלילה במצוות, מוטב שלא ינחיל!

מוטב כך, מאשר לגאול את ישראל על ידי מנהיג שמתרשל במצוה!

ומשה רבנו למד את הלקח, ואמרו (מכות י ע״א) שכאשר נאמר לו להקצות שש ערי מקלט ״היה יודע שאין שלוש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלוש בארץ כנען, ואמר: מצוה שבאה לידי אקימנה״!

והתורה, כידוע, מלשון הוראה (זוהר ח׳׳ג נג, ב) – הוראה כאן לכל אב משפחה. ונפתח בסיפור מעשה: ה״חזון איש״ זצ״ל היה מתפלל כידוע במנין שבביתו. זכות גדולה היתה לבני המנין, להתפלל במחיצת רבם של ישראל. יום אחד הביא אברך את בנו, להתפלל עם ה״חזון איש״. בחזרת התפילה הרעיש הילד, והאב הנבוך גער בו לשמור על קדושת המקום והתפילה. הילד הנזוף השתתק, וה״חזון איש״ ראה. לאחר התפילה קרא לאב ואמר לו מבלי שהילד ישמע, כמובן: ״היום למד ממך הילד שני דברים. למד שאסור להרעיש בתפלה, ולמד שמותר לכעוס מה משני אלו, לדעתך, יאמץ?!״…

תלמוד ערוך הוא (ירושלמי מועד קטן פ״ב ה״ב): ״ילפי מקלקלתא, ולא ילפי מתקנתא״. לומדים מהדברים הרעים, ולא מהטובים…

הטבח לא היה לומד מרב את עשרת מלי דחסידותא שלו (תשובות הגאונים שע"ת קעח), שלא הביט לצדדים ואף לא לפניו, ולא שח שיחה בטלה מימיו, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ותפילין ולא את כל הפעמים בהן קנה ושילם על אתר – אלא רק את הפעם האחת בה איחר את התשלום, וכבר דן את רבן של ישראל כגזלן, וכבר אימץ את היתר הגזילה. רבי יוחנן, שלמד ולמד ולמד עד כלות כחותיו, עד שבעל כורחו נפל עליו נמנום (שבת קמה ע״ב), ידע שלא ילמדו ממנו ללמוד בהתמדה עצומה. מה ילמדו? לנמנם בבית המדרש!

ושמעתי מהמשגיח, רבי יחזקאל לעוינשטיין זצ״ל: השל״ה הקדוש כתב, שערב שבת הוא זמן תשובה. ״מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת״ (עבודה זרה ג ע״א), מי שהתעלה בערב שבת יוכל לקלוט כראוי את קדושת יום השבת. והנה עינינו הרואות שזה היום החלש ביותר בישיבה. הן מבחינת ההשתתפות בתפילה והן מבחינת הלימוד.

ומדוע? כי היו מתמידים שערכו ״משמר״ בליל שישי, ולמדו בשקידה כל הלילה, והתפללו כותיקין ופרשו לשינה קצרה. ומה למדו מהם? לא את ה״משמר״, אלא את הריפיון בבוקר ערב שבת!

וזה מחייב כל כך הורים ומלמדים –

גם אם ינחילו תורה כמשה רבינו, אבל יפגינו חלילה ריפיון מה, ולא באי קיום מצוה חלילה, אלא התרשלות ב״זריזים מקדימים״, וכבר ילמדו מהם. שאפשר לדעת – ולהתרשל וכבר מוטב, חלילה וחס, ״ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, ה׳ ישמור!

לא! הבה נזכה לבחינת ״משה זכה״, והראה דוגמה אישית מושלמת, ועל ידי כך ״וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו״ (אבות פ״ה מי״ח)!
[עפ"י ספר והגדת]

 

[סלבודקאי]

יישר כח!

 

[יודע רזי תורה]

יפה מאוד!