מאמר תורני - דבר גוש | פורום אוצר התורה

הלכות תערובת - סברות המהרש"ל והש"ך בדבר גוש

מחלוקת הרמ"א והמהרש"ל

כתב הרמ"א סימן קה' סעיף ג' לגבי דבר איסור - אבל אם כבר מונח בכלי שני ואחר כך מניח ההיתר אצלו או עליו אינו אוסר "דכלי שני אינו אוסר".

ובש"ך מביא את המהרש"ל בספרו יש"ש דמחדש דכל מה שכלי שני אינו מבשל, זה רק במים שמתערבבים, אמנם דבר גוש לעולם הוא ככלי ראשון. [מפשטות דבריו משמע דאף בכלי שלישי והלאה, אולם במשנ"ב סימן שיח' נראה שכן יש קולא בכלי שלישי לענין שבת, עי"ש.]

סברת המהרש"ל

ונראה בכוונת דבריו, שהדופן של כלי שני מקררת את המים [עי' תוס' שבת מ':] וכשכל המים מתערבים, הכל מגיע לדפנות ומתקרר, משא"כ בגוש שאינו מתערב, א"כ חלקו האמצעי אינו נוגע בדפנות ולא מתקרר על ידם ונשאר בחומו של כלי ראשון.

הש"ך מצדד כמותו ודלא כהרמ"א בכמה מקומות שאינו סובר דין זה של דבר גוש.

ובסוף דבריו כתב הש"ך מסברא דיליה, דאורז צלול ודוחן כשהם נשפכים, אין להם דין גוש. לאחר מכן אף דוחק זאת במהרש"ל. שאף שמהרש"ל כתב להדיא שאורז ודוחן הם גוש, אין כוונתו לצלול. עי"ש.

מחלוקת מהרש"ל וש"ך בסברת דבר גוש

אלא שביד יהודה ועוד אחרונים מוציאים מזה מחלוקת בגדר וסברת גוש,
דלדברי המהרש"ל שאין הגוש מתערב והאמצע אינו נוגע בדפנות ולא מתקרר מהם, כך גם יהיה באורז צלול כיו שאינו זז ומתערב מעצמו, והאמצע לא יגיע לדופן. ולכן נחשב גוש והוי כלי ראשון.

ולעומת זאת להש"ך שמביא בתחילת דבריו את לשון האיסור והיתר, דדבר גוש א"צ לדפנות, א"כ אורז צלול שטבעו לישפך כן זקוק לדפנות, ולכן מקבל קור בכולו מהדופן.

נפ"מ נוספת שע"פ קושית הגר"א

עוד נפק"מ שיהיה לכאו' בין הצדדים, דהגר"א מביא ב' ראיות שגוש אינו מבשל. הוכחה ראשונה מריש כל הבשר, שהגמ' אומרת לגבי בשר וגבינה רותחים ששמם על השולחן, סו"ס כלי שני הוא ואינו מבשל. ומוכח דבשר רותח אף שמוגדר כגוש אינו מבשל לאחר שיצא מכלי ראשון.

יש מיישבים דבאמת לכו"ע אין בישול אלא רק מפליט ומבליע. [עי' פרי מגדים סימן צד' סעיף ז' במשבצות.] והגמ' בכל הבשר דברה לגבי איסור בישול.

ויש שמיישבים ע"פ תורת האשם, מובא בתורת החטאת כלל כג' אות ז' ד"ה הכל אסור. ומביא את זה הפתחי תשובה סימן צד' ס"ז ע"פ חת"ס בשם סולת למנחה. שכל דברי מהרש"ל הם רק בגוש יבש או לח קצת. אמנם אם הרוטב מקיפו מתחתיו ומכל צדדיו ולעתים אף על גביו, בזה גם להמהרש"ל אינו נחשב גוש כיון שהרוטב מצננו.

ולפי"ז מיישבים את הראיה מכל הבשר, שהרי לפי שיטת הר"ן בשר בחלב נאסר בבישול רק כשזה בדרך בישול, וצריך מים בשביל זה, וא"כ כשמעלים בשר וגבינה בלא מים או רוטב לעולם לא נגיע לבישול דאורייתא כיון דבכה"ג גם לפי המהרש"ל נהיה כלי שני כיון שהרוטב מצננו. וזו כוונת הגמ' שממ"נ אין כאן איסור בישול.

ואמר לי ת"ח אחד, שלכאו' דברי תורת האשם הם רק לפי הטעם שנראה בש"ך שהאוכל צריך לדפנות, דבכה"ג שיש רוטב, הוא מתקרר ומקרר את הגוש עמו.

אמנם לטעם המהרש"ל שהמים מתערבים. א"כ הגוש צריך לישאר כלי ראשון אף שיש עמו מים כיון שאמצעו של הגוש לא מגיע לדפנות להתקרר מהם.

וא"כ דברי תורת האשם הם רק לפי דברי בש"ך ולא לפי מש"כ המהרש"ל.

והוכיח את דבריו מהמשך דברי המהרש"ל שמבאר לגבי דגים עם רוטב מדוע הרוטב לא מעביר טעם הרי הוא עם גוש שהוא כלי ראשון, ומבאר שהרוטב עצמו מוגדר כבכלי שני ולכן אינו מעביר. מוכח מדברים אלו דהגוש עצמו נשאר ככלי ראשון אף שהוא עם רוטב, ודלא כדברי תורת האשם. [ולקמן נבאר שאין זה סתירה לומר את תורת האשם במהרש"ל.]

ראיה שניה של הגר"א

עוד מביא הגר"א ראיה מסוף פרק קמא במעשרות שמובא שם שמבשל תבלין הר"ז אכילת קבע לענין מעשר. אלא שמותר לשים תבלין על חמיטה שיצאה מהתנור דאי"ז מבושל. ומבאר הר"ש דחמיטה זה עוגה חמה. ולכאו' הרי עוגה חמה זה דבר גוש שיצא מכלי ראשון ויש כאן בישול, ומדוע אי"ז מוגדר כאכילת קבע. אע"כ אומר הגר"א דדבר גוש אינו מבשל בכלי שני, ולא עדיף מאינו גוש.
[ועי' ברמב"ם שם במעשרות דמפרש שזה כלי וא"כ אין ראיה, דכלי ריק אינו נחשב כגוש. ובאמת הפ"מ בהלכות פסח מביא צד דנחלקו בזה.]

ויש תירוץ רווח באחרונים, שגוש רק מפליט ומבליע, ואינו מבשל. וא"כ ירדו ב' הראיות של הגר"א, אלא דא"כ בשבת שרי ודלא כמג"א בשיח', ואכמ"ל.

יישוב לראיה השניה של הגר"א

ויש ליישב את הראיה ממעשרות, דלא סתם מיירי דווקא בעוגה דקה ולא רגילה, די"ל שמפני דקותה סמוכה בכולה לדפנות הכלי שני, ומתקררת כולה אף בלא שמתערבת. ולכן אין בה את את דיני גוש, ואינה מבשלת אחר שמתקררת. וזה שונה משאר גוש שהאמצע לא קשור לדופן לעולם. (וקצת יל"ע מה השיעור להיות סמוך לדופן האם עובי קליפה או נטילה, ויל"ע בכך.)
ולמעשה כך מיישב שם התפארת ישראל, עי"ש.

אלא דכל זה הוא רק לטעם המהרש"ל שענין גוש תלוי בעירוב ובמה שמגיע לדופן.

אמנם אי נימא דתלוי במאכל שצריך את הדפנות ונסמך עליהם, א"כ עוגה אינה צריכה דפנות ודינה כגוש אף אם היא דקה.

וא"כ אי"ז מיישב את הש"ך.

יתכן שאינם חולקים

ואחר העיון נראה שאפשר וצריך לדחות את כל הנאמר לעיל, ולומר שאין מחלוקת והש"ך גם מבוסס על הטעם שמהרש"ל אמר, ובפרט שהש"ך מביא אותו ואומר שגם למהרש"ל אורז צלול אינו כגוש.

והסברא בזה, דא"צ שאמצע הגוש יגיע ע"י העירוב לדפנות, אלא מספיק שיקבל קור מדבר שנגע בדפנות שמגיע עד אליו, דאם יש רוטב שמסתובב בין כל גרגירי האורז א"כ כולם מקבלים קור מהדפנות כאילו סמוכים אליהם, ואף אם הגרגירים המבושלים אינם זזים ממקומם. דסגי במה שהרוטב מביא את הקור שקיבל אל הגרגירים האמצעיים. וכי תימא דכל גרגיר לכשעצמו יחשב גוש באמצעו דלשם אין חודר הרוטב. א. אפשר לדון מאיזה שיעור נחשב גוש וכמו שהבאנו מהתפא"י לגבי חמיטה. ב. י"ל בלאו הכי דעד כמה שהאורז כן נחשב גוש, א"כ מבשל את המים ונותן להם ליכנס בכולו כבכלי ראשון וע"י כך מקררים הופכים אותו לכלי שני.

והא גופא נימא בתורת האשם שהמעיין בו בפנים רואה שאומר את דבריו דווקא במהרש"ל, והסברא כמו שביארנו שהמים חודרים לכל הגוש שהרי הוא כלי ראשון ובכך הופכים אותו לכלי שני ואינו מבשל.

וא"כ ברור לנו גם בדעת המהרש"ל שהרוטב מקרר את הגוש.

ומה שהוכיחו ממהרש"ל שבדגים עם רוטב עדיין נחשב הגוש ככלי ראשון, גם מתורת האשם לא נעלם מהרש"ל זה ומביאו במקום אחר. וחייבים לומר שמדובר במעט רוטב שאין בכוחו לשלוט בגוש ולקררו. ולהדיא כתב התורת האשם את דבריו ברוטב המקיפו מתחתיו מצידיו ולעיתים אף על גביו וא"כ צריך הרבה רוטב בכדי לקררו ולא מעט מים מתחתיו.

ולגבי מה שרצו לדייק שהש"ך והמהרש"ל חלקו בסברתם, ממה שהש"ך מביא את האיסור והיתר שאומר דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות, ומבשל לעולם כל זמן שהיד סולדת בו.
ולכאו' אין שום ראיה ממילים אלו דאת כל זה אפשר לומר גם אם סוברים את סברת המהרש"ל לפי איך שביארנו דההתערבות מביאה קור מהדפנות.

אלא שלפי"ז נפל הישוב שהבאנו לעיל מהסולת למנחה על הקושיא מבשר וגבינה. דאפשר לאוקמי התם במעט רוטב דהוי בישול ונשאר ככלי ראשון. וצ"ע.

הש"ך שמביא ראיה מזבוב ל"גוש"

הש"ך מביא את האיסור והיתר בכלל כז' דין ג' לגבי זבוב דאין שייך ליוצא מן הרותח להיות ככלי שני. ומדייק מזה הש"ך את הדין של גוש. (ברמ"א בהערותיו שם אומר שזה מצד עירוי.)

ולכאו' תימא על הש"ך מדוע לא למד כרמ"א שם, הרי הסעיף מתחיל בכך שהזבוב שנפל לקערה אינו אוסר את הרוטב שנשפך עמו כיון שהוא בכלי שני. וזה סתירה למה שמביא אח"כ מהמרדכי ואינו חולק עליו וע"כ כרמ"א שם.

ויש לומר דבתחילה מיירי עם רוטב ולכן נחשב הזבוב ככלי שני, דהרוטב מקררו מכל צד. ואח"כ איירי כשהזבוב נופל ראשון בלא רוטב ואינו מתקרר ולכן הוא ככלי שני.

וא"כ יש לנו הוכחה באיסור והיתר כדברי תורת האשם דגוש יחד עם רוטב אינו ככלי ראשון.