מאמר תורני דבר גוש בשבת

דבר גוש בשבת



דברי המגן אברהם​

כתב המג"א בסימן שי"ח ס"ק מ"ה דהא דאסור לטוח שמן ושום על צלי, זה לאו דוקא כנגד המדורה, אלא כל שהיד סולדת בו אפי' בכלי שני, אסור. דכיון דדבר גוש הוא יש בזה בישול.

דעת הט"ז​

לכאו' כך היה נראה גם בדברי הט"ז שם שכתב שהוא הדין כשמעבירו מהאש כל זמן שהיד סולדת בו אסור לטוח עליו שום. כיון שנחשב עדיין כלי ראשון.

ויש לדחות דדברי הט"ז איירי כשהגוש על שיפוד ולא הונח עדיין בכלי שני, דבזה נחשב עדיין כלי ראשון, אמנם כשהונח בכלי שני יתכן שאין מחמירים בדבר גוש. דכיון שנסמך על הכלי השני אינו מבשל יותר, דהכלי השני מקררו.

וכמו שכתב הט"ז ביו"ד סימן צ"ד ס"ק י"ד להקל כשיטת הרמ"א בדבר גוש. והחמיר רק בגוש בצירוף דוחקא דסכינא, אבל בלא דוחקא דסכינא אין בישול בגוש.



וכך רואים בשעה"צ שכותב שכשזה בשיפוד הרי זה מבשל ע"פ המג"א והט"ז.

ואחר שהונח בכלי השני מזכיר השעה"צ רק את המג"א שמחמיר בזה, כיון בזה שרק המג"א החמיר בזה ולא הט"ז.

גם הרמ"א מחלק כך​

ואף הרמ"א ס"ל לחילוק שהבאנו בט"ז, וכמו שכתב הדרכי משה ביו"ד סימן ק"ה ס"ק ד' לגבי דגים שעלו בקערה דבדרך עירוי מבליע ומפליט, וכל הנידון שם רק מטעם נ"ט בר נ"ט.

והיה מקום לחלק שהרמ"א החמיר רק בעירוי דהיינו כשמגיע ישר מהכלי ראשון. אולם אם מחזיקו בשיפוד, כבר לא יבליע ויפליט. אמנם מלשונו ביו"ד נראה דרק כשמגיע בפועל לכלי השני מפסיק להבליע ולהפליט, וא"כ כשמחזיקו בשיפוד עדיין מבליע ומפליט.

סברת החילוק​

והסברא בזה נראה דכיון שעדיין לא הונח בכלי השני שמקרר אותו שפיר נחשב כלי ראשון, אף שיצא כבר מהכלי הראשון. ולכל הפחות גם אם אינו מבשל מבליע ומפליט.

ועי' בזה בתוס' בשבת דף מ: ד"ה שמע מינה, שמחלק בין כלי ראשון לכלי שני, ודבריו סותרים לכאו' האם הבישול מחמת דפנות הכלי הראשון, או שמפסיק לבשל רק כשיש את דפנות הכלי השני שמקררות אותו.

ובזה י"ל דאף להרמ"א מחמירים בזה כל עוד לא בא לכלי השני.

ורק דנחלקו הפוסקים האם כלי שני מקרר דבר גוש או לא.

בשבת אפשר יותר להקל​

בפשטות מי שמחמיר ביו"ד לעניין איסור והיתר לאסור גוש בכלי שני, מחמיר גם לעניין שבת דנחשב בישול.

אולם הפרי מגדים מחלק שיתכן שגוש מבליע ומפליט, ואינו מבשל

וא"כ יש סיבה להקל יותר בשבת, דבשבת האיסור הוא לבשל ולא להבליע ולהפליט.

[וכדמוכח מכל הבשר לגבי בישול בשר וחלב, דאין איסור בישול בשר וחלב בכלי שני. חזינן דהיכא דבעינן בישול ממש אין איסור בדבר גוש, ועי' בגר"א ביו"ד בזה]

ולכן פוסק הפרי מגדים שבדיעבד אפשר לסמוך על שיטת הרמ"א ביו"ד, שאין בישול בדבר גוש.

[ונראה בביאור הכרעתו דאף שהדרכי משה עצמו כותב שאינו מבליע ומפליט, מ"מ לנו יש יותר סיבה להחמיר שמבליע ומפליט מכח החולקים על הרמ"א ולקבל דבריהם רק לענין הבלעה והפלטה. אבל לענין בישול לסמוך על דעת הרמ"א]



וכך מסיק המשנ"ב שבדיעבד אין לאסור "כשמונח" בכלי השני. [לכאו' בא לאפוקי מנעוץ בשיפוד דלכו"ע חמור יותר מגוש הנמצא בכלי שני וכל הנידון אם רק מבליע ומפליט או אף מבשל, וא"כ בזה אפי' בדיעבד מחמירים.]

שבת חמור יותר​

עד השתא חזינן דשבת קייל יותר מבשר בחלב דבשבת בעי' בישול ממש ולא רק הבלעה והפלטה.

בחת"ס לעומת זאת מחלק הפוך, דאף שבבשר וחלב מוכח דאין בישול ממש בכלי שני, כל זה הוא רק שם דבעינן בישול במים. ובכלי שני לא חשיב כבישול במים כיון שהגוש היבש הוא המבשל, והוי כצליה דבבשר בחלב אין חייבים ע"ז.

משא"כ לעניין שבת שאין חילוק בין בישול לצליה ושתיהם אסורים, יש איסור גמור בדבר גוש בכלי שני, מדין צליה.

וביתר ביאור, לדבריו הסיבה של ההבלעה וההפלטה בבשר בחלב, זה מחמת שיש בישול. ורק דאין זה בישול האסור בבשר בחלב דנחשב צליה כיון שגוש הבשר הוא הדבר הרותח ולא החלב. והגוש הוא דבר יבש, ודבר יבש שעושה בישול בלא כח המים המעורבים בו [שהרי המים בכלי שני ונתקררו] נחשב צליה ולא בישול. ולכן בבשר וחלב א"א לאסור מדאורייתא. וכל הנידון הוא רק מדרבנן במה שיש בליעות.

אמנם בשבת שגם צליה אסורה שפיר יש צליה ולא רק הבלעה והפלטה.

צירופים​

למעשה הבאנו לעיל שהמשנ"ב החמיר בזה לכתחילה, ובדיעבד לא אסר את המאכל כשכבר מונח בכלי שני.

ומצינו בפוסקים שהקילו כשיש עוד צירופים.

האגרות משה [או"ח ד' ע"ד] התיר לשים מלח על בשר רותח בכלי שני, בצירוף הא דמלח אפי' בכ"ר אינו מתבשל.

וכן התיר לשים על גוש קטשופ שכבר עבר בישול, דשייך להנידון האם יש בישול אחר בישול בלח.

ובשם הגרש"ז מובא להקל כששמים גוש על פירורי אוכל ואינו מתכוון לבשלם. [ולכאו' צריך ליזהר שלא יגע בשעה ששם את הגוש בכלי, דחמיר יותר כדלעיל, וכל ההיתר הוא רק לאחר שהגוש כבר מונח בכלי השני.]

עם מלפפון חמוץ​

ועי' בספרי זמנינו לגבי אכילת קוגל עם מלפפון חמוץ, אם ליזהר שלא יגעו זה בזה, דלכאו' לכתחילה יש לאסור ע"פ המשנ"ב לעיל. [ויש עוד לדון מצד קלי הבישול ואין כאן מקומו.]

מצד שני כיון שאין כוונתו לבשל, וגם מתקלקל המלפפון קצת בבישולו, יש מקום לאלו שאינם חוששים לכך, ומצרפים את שיטת הרמ"א ביו"ד.

ויתכן שתלוי איזו שיטה תפסו לעיקר, דבאגרות משה הנ"ל כתב דאף שהש"ך והמג"א מסיקים דלא כרמ"א אלא כמהרש"ל, אי"ז ספק השקול ורק דלחומרא חוששים לדעת המחמירים, ולכן יותר מיקל על ידי צירופים.

ויתכן שהשיטות האחרות נטו יותר לפסוק כחולקים על הרמ"א, ולכן רק בדיעבד מקילים בזה לא לאסור המאכל. ופחות הסתמכו על צירופים.