סדרת מאמרים גלגל חוזר בעולם/ ליקוט גלגולים על ספר שופטים/ ח"ג

בס"ד
ליקוט משפטי גלגוליא מכבשי דרחמנא
על ספר שופטים
מאת הולך כרגיל מגלה סוד
המקובל האלוקי הרב מנחם עזריה מפאנו ז"ל
מתוך ספרו
גלגולי נשמות
בתוספת הערות מנאי הצעיר באלפי ישראל
כננס על גבי ענק שבענקים
@געגועים
​

מאמרים קודמים בסדרה

[חלק א']​

[חלק ב']​

תיקונו של יהונתן בן גרשום בחסיד אחד

וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַּשֶה (יח, ל)

יהונתן בן גרשום הוא אותו חסיד הנזכר בילקוט שמעוני [1] (רות רמז תר"א פסוק הזאת נעמי) מעשה בחסיד אחד שקבל עליו שלא יקבל משום אדם כלום, והיה לו בגד אחד וסדין אחד, וכל הלילה היה צועק ובוכה ומתחנן ולא זז ממית עצמו עד שנצרך לישב באשפה ובלו בגדים שעליו. פעם אחת נגלה עליו אליהו ז"ל בדמות ערבי ועמד כנגדו, אמר לו רצונך שאלוה לך שני כספים ותהא נושא ונותן בהן ותחיה, אמר לו הן, ונטל שני כספים והלך וקנה חפצים ונשתכר בהם, וכן ליום שני וביום שלישי, ולא יצאת השנה עד שהעשיר, ושכח עונת חסידותו ושמוש תפלתו. אמר לו הקב"ה לאליהו חסיד אחר היה לי בעולמי ועכבתו עלי, הלך כנגדו ומצאו במלאכה גדולה, אמר לו אני הוא שנתתי לך שני כספים, חפש אחריהם ותנם לי, שאני מבקש שתחזירם לי, חפש אחריהם ונתנם לו, ולא יצא משם עד שירד מנכסיו ונכנס אותו ממון לטמיון, וחזר על האשפה והיה יושב ובוכה. חזר עליו אליהו ז"ל אמר ליה מה ההוא סבא עביד, אמר לו ווי ליה לההוא גברא דאתהפוך עלוהי גלגלא ואתנחתא מנכסי, אמר לו נשבע אתה אם אנא מחזרנא לך אותם שני כספים, שאתה משמר עונת חסידותך ושמוש תפלתך, אמר לו הן, ונתן לו שני כספים ונשא ונתן בהם והעשיר.

הוא היה שבואל [2] המוזכר בבבא בתרא (קי.) והוא יהונתן בן גרשום בן מנשה, וכי בן מנשה הוא, והלא בן משה [3] כו' (שם קט:), לכן נו"ן דמנשה תלויה [4] משה כתיב (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב), ומתוך שעשה מעשה מנשה דאתי מיהודה תלה הקלקלה במקולקל (ב"ב קט:) [5] ונעשה כומר לעכו"ם כדי שלא יצטרך לבריות קאמר [6], וכיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר שמו ממונה על האוצרות, וכי שבואל שמו והלא יהונתן שמו, אמר רבי יונתן [7] מלמד ששב לאל בכל לבו (ב"ב קי.).

ובמדרש ילקוט שמעוני שופטים [8] (רמז ע"ג) כיון שמת דוד עמד שלמה והחליף כל הסנקליטין של אביו והסירו וחזר לקלקולו הראשון, הדא הוא דכתיב (מ"א יג, יא) וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל, אמרין, הוא היה שהחזיק עצמו לע"ז ואותו היום חזר בתשובה ושרתה עליו רוח הקדש, הדא הוא דכתיב (שם כ) וַיְהִי דְּבַר יְיָ אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ.

הנה מכל אלה ראה כי שב אז בתשובה, לכן נתגלגל עתה בחסיד הזה בעניות, ועכ"ז היה כוונתו כבראשונה, ולא היה רוצה לקבל הנאה משום אדם כלום, כבראשונה שהשכיר עצמו לע"ז כדי שלא להצריך לבריות, ופה היה חסיד.

וכבר ידעת מ"ש רבותינו ז"ל (ב"ק קג:) על מעשה בחסיד אחד סתם, הוא רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה בר אלעאי [9], והתם בראשונה שהחמיץ שהיה עני וכשהיה עשיר היה כשר וחסיד, לכן דוד שמהו נגיד על האוצרות, וכשהסירו שלמה חזר לסורו, וכאן היה ירא שמים וכשר בהיותו עני, כי מכיר ערכו, והיה מקבל יסורין מאהבה לתיקונו, ואליהו ז"ל רצה לתהות בקנקנו אם בעוד עשרו עליו ישאר חסיד כאשר היה בפעם ראשונה, העשירו ולא עמד, עד שהחזירו לעניותו, וראה ברמז מה חייו, ובעניות עתה היה חסיד, לכן העשירו באחרונה ועמד בחסידותו מכל וכל, וזה תיקונו בכל מכל כל, ודעו וראו כי בתחלה היה צדיק בהיותו עשיר, ופה בהיותו עני.

רבי אביתר ורבי יונתן תקנו את אביו של הפילגש/ רבי חנינא בן גמליאל תיקן את בעלה של הפילגש

וַיִּקַּח לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה (יט, א)

פילגש בגבעה, בגיטין פרק קמא (ו:) רבי אביתר דאסכים מריה על ידיה, דכתיב ותזנה עליו פילגשו, רבי אביתר אמר זבוב מצא לה, רבי יונתן אמר נימא מצא לה, ואשכחיה רבי אביתר לאליהו א"ל מאי קא עביד הקב"ה, א"ל עסיק בפילגש בגבעה, ומאי קאמר, אמר ליה, אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר, א"ל חס ושלום ומי איכא ספיקא קמי שמיא, א"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים, זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד, אמר רב יהודה זבוב בקערה ונימא באותו מקום, זבוב מאיסותא ונימא סכנתא, איכא דאמרי אידי ואידי בקערה זבוב אונסא ונימא פשיעותא [10].

והענין, רבי אביתר ורבי יונתן הנזכרים, הם בסוד אביו של פילגש בגבעה, והם הם תיקונו אשר באו הכין לגלות פשיעותא.

עוד בגיטין שם, אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה וכו', עוד אמרו לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו וכו' והאכילוהו דבר גדול אבר מן החי, ומנו רבי חנינא בן גמליאל [11].

והענין, רבי חנינא בן גמליאל הוא תיקן איש הפילגש בגבעה, עתה ניצול, כי הגמרא בעי, האכילוהו ס"ד, השתא בהמתן של צדיקים, אלא בקשו להאכילו, כי בקשו הואיל ובא לתקן על מעשיו הראשונות דהטיל אז אימה יתירה, ועתה נכשל פעם אחרת בדבר, אלא ודאי הכיר בדבר ונזהר שלא לאכול, ואמרו שנאבד מהם מאשתו או ממשרתיו אבר מן השחוטה, ומפני אימתו נתנו אבר מן החי שלא יבין.

אביי היה האיש הזקן שקיבל את הפילגש תחת צל קורתו, ורב אחא בר יעקב היה בעל הפילגש, והתנין הוא פילגש בגבעה/ מי היו התלמידים שניזוקו מהתנין/ התשובה לשאלת האשה: בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה מפני מת בחצי ימיו

וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתָם הַבַּיְתָה לָלוּן (שם, טו)

רב אחא בר יעקב פרק קמא דקידושין (כט:) שדריה לרב יעקב בריה קמיה דאביי, כי אתא חזייה דלא הוה מחדדן שמעתיה, א"ל אנא עדיפא מינך תוב את דאיזיל אנא לגביה, שמע אביי דהוה קאתי, הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי, דכי הוו עיילו תרין אפילו ביממא הוו מיתזקי, אמר להו לא ליתיב אינש הכא אושפיזא אפשר דאתרחש ניסא, על בת בההוא בי רבנן, אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותיה, כל כריעה דכרע נתר חד רישיה, אמר להו למחר, אי לא איתרחיש ניסא סכינתון [12].

והענין, כי יש דברים בגו, אביי היה האיש הזקן דקבלה תחת צל קורתו, ורב אחא היה בעל פילגש, והתנין הוא פילגש בגבעה, והואיל ובביתו אתרמי מלתא, לכן עתה בי רבנן דאביי הוה מזיק להנקם ולהפרע מאת אשר עשו נבלה ההיא, והזיקה תלמידים הרבה בימים אלו, והם אנשי העיר דגבעה בגלגול אותן דעשו נבלה ההיא. ואביי הבין כל זה, והוא לא היה יכול לתקן, הואיל והקלקול הראשון בביתו הוה, כי אנשי גבעה לא היו רוצים להכניס אורחים, דכתיב ואין איש מאסף אותם הביתה, ועתה בבא רב אחא דהוה בעל הפילגש בגבעה, אמר אביי אי לאו דאשפיז אותו לביתי אז, לא אתרע מלתא, וכוונת האיש הלזה אז, ברחוב נלין [13], ולכן אמר יבא בעל השור ויעמוד על שורו (ע"פ סנהדרין יט.), והכריז לא ליתיב ליה אושפיזא, אפשר דהוא יש לו קירבה ושייכות בפילגשו, ויזיל וילין שם [14] ויתרחיש לו ניסא. וכן הוה, כל כריעה וכריעה גרש ונתור חד רישיה דתנינא, וגרשו משם, דנפרעין מן המסובב כמו מן הסבה [15], כי עתה כלם נענשו ונתקנו, כי פחד גדול היה לרב אחא, וכמעט שנטה למות נפשו, ובהיותו תנינא דשבעה רישא, להורות על כמה אלפים ורבבות שנפלו מישראל בדבר ההוא, וכל הנהו תלמידים דאתזקו מינה הן היו בגלגול דאותן שהתעללו בה כל הלילה, ושמור זה והבן.

וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (שם, כט)

פילגש בגבעה, איתא בשבת פרק קמא (יג.) מעשה בתלמיד אחד שמת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו וכו' [16], הנה תלמיד אחד גימטריא פלגש בגבעה עם שני תיבות, והיא מתה אז בעבורו, והיא נוטלת תפיליו עתה, כמו שהוא נוטל אז אבריה והיה הולך בכל גבול ישראל.​

---

[1] ומקורו במדרש רות זוטא.

[2] כיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר מינהו על האוצרות שנאמר (דהי"א כו, כד) וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן מֹשֶׁה נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת, וכי שבואל שמו והלא יהונתן שמו, א''ר יוחנן ששב לאל בכל לבו.

[3] וכי בן מנשה הוא והלא בן משה הוא אלא מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה.

[4] ויהונתן בן גרשון בן מנשה נון תלויה אם זכה בן משה ואם לאו בן מנשה.

[5] מתוך שעשה מעשה מנשה דאתי מיהודה תלאו הכתוב ביהודה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל.

[6] אמר להן כך מקובלני מבית אבי אבא לעולם ישכיר אדם עצמו לע''ז ואל יצטרך לבריות והוא סבר לע''ז ממש ולא היא אלא ע''ז עבודה שזרה לו.

[7] בגמרא הגירסא ר' יוחנן.

[8] ומקורו בירושלמי הנ"ל.

[9] אולי כוונתו שהחסיד שאליהו הנביא ניסהו הוא רבי יהודה בר אלעאי שהיה עני ולא רצה לקבל הנאה משום אדם כמסופר בנדרים (מט:). וז"ל: דביתהו [אשתו] דרבי יהודה, נפקת נקטת עמרא [יצאה מביתה והביאה צמר], עבדה גלימא דהוטבי [עשתה מהצמר גלימה חשובה]. כד נפקת לשוקא [כאשר היתה היא יוצאת לשוק] מיכסיא ביה [היתה מתלבשת בו]. וכד נפיק [וכאשר היה יוצא] רבי יהודה לצלויי [להתפלל] הוה מיכסי ומצלי [היה מתלבש בו ומתפלל]. וכד מיכסי ביה [וכשהיה רבי יהודה מתלבש בו], הוה מברך, ברוך שעטני מעיל, משום שהיתה הגלימה חשובה אצלו כמו מעיל העשוי ממשי. זימנא חדא [פעם אחת] גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא [תענית ציבור]. ודרכם היה להתאסף בכל תענית למקום הנשיא. רבי יהודה לא אתא [לא בא] לבי תעניתא. אמרין ליה [אמרו לו] לרבן שמעון בן גמליאל, שהסיבה שרבי יהודה לא בא, משום דלא אית ליה כסויא [שאין לו בגד להתכסות בו]. שדר ליה [שלח לו] רבן שמעון בן גמליאל גלימא כדי שיהיה לו מה ללבוש, ולא קביל. דלי ציפתא [הגביה רבי יהודה את המחצלת שהיה יושב עליה] לעיני השליח שהביא לו את הגלימא, ואמר ליה לשלוחא: חזי מאי איכא [ראה כמה עושר יש לי!] שנעשה לו נס ונתמלא כל אותו מקום בזהובים. מיהו, אמר רבי יהודה, לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא [איני רוצה ליהנות ולקבל את שכרי בעולם הזה].

והכוונה שיונתן בן גרשם החמיץ כאשר היה עני, וכשנעשה עשיר היה כשר וחסיד, וכשניטל עשרו חזר לסורו, ולכן ירד שוב בגלגול, ועתה היה להיפך שכאשר היה עני היה חסיד, ואליהו ניסהו אם יעמוד בנסיון העושר כמו שעמד בגלגולו הקודם בהיותו יונתן, ולא עמד בנסיון, וחזר להיות עני כמסופר בנדרים, ואח"כ בא אליהו והעשירו ועמד בחסידותו מכל וכל. ובזה מובן מה שאמרו בסנהדרין (כ.) יראת ה' היא תתהלל זה דורו של ר' יהודה ברבי אילעאי, אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה. היינו שאמרו תלמידיו עליו על רבי יהודה שהוא עצמו לומד מתוך עוני, ולמדו ממנו ג"כ ללמוד מתוך העוני והדחק. אמנם בכת"י ליכא המילים הללו, אבל הדרש ידרש.

[10] אביי מוכיח שרבי אביתר אדם גדול הוא: ועוד, הא - הרי - רבי אביתר הוא זה, דאסכים מריה על ידיה - שהסכים הקדוש ברוך הוא עמו בפירושו על המעשה של "פילגש בגבעה" בספר שופטים. דכתיב "ותזנה עליו פילגשו". ופירשו זאת החכמים לשתי משמעויות שונות. רבי אביתר פירש, שהמילה "זנות" נגזרה מלשון "מזון". ולכן הוא אמר, שכוונת הפסוק, שזבוב מצא לה בקערת האוכל שהגישה לו. ורבי יונתן פירש, שהכוונה ל"זנות" ממש. ולכן הוא אמר, שכוונת הפסוק, נימא מצא לה. באותו זמן אשכחיה - מצאו [כלומר פגשו] - רבי אביתר לאליהו הנביא. אמר ליה - שאל אותו - מאי קא עביד - מה עושה - הקדוש ברוך הוא [כעת]? אמר ליה - ענה לו אליהו: עסיק - עוסק בתורה, בעניין פילגש בגבעה. שאל אותו: ומאי קאמר? איך הוא מפרש את הפסוק הזה? אמר ליה: הקדוש ברוך הוא אומר כך: אביתר בני, כך הוא אומר [כלומר, מפרש עניין זה]. יונתן בני, כך הוא אומר. אמר לו רבי אביתר בפליאה: חס ושלום, ומי איכא ספיקא - וכי יש ספק - קמי שמיא - לפני שוכן מרומים? אמר לו אליהו: אין כאן ספק, אלא, אלו ואלו, דברי אלהים חיים הן. ושניהם זכו לכוין אל האמת. בתחילה זבוב מצא בקערה ולא הקפיד - ולא כעס. אולם אחר כך, נימא מצא לה, והקפיד! אמר רב יהודה: לפי רבי אביתר שאמר זבוב, הוא כעס עליה משום מאיסותא - מיאוס וגועל. ולפי רבי יונתן שאמר נימא, הוא כעס עליה בגלל סכנתא - הסכנה שבדבר. איכא דאמרי - יש אומרים: אידי ואידי - גם זה וגם זה - בקערה מצאם. זבוב, משום אונסא - נפל לקערה שלא באשמתה. ונימא, משום פשיעותא - השערה נפלה לקערה באשמתה, מפני שלא השגיחה. ובכך מוכח שרבי אביתר אדם גדול הוא!

[11] אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו. שהרי במעשה של פילגש בגבעה, הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה בסופו של המעשה כמה רבבות מישראל. וכן אמר רבי אבהו: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי, אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו והאכילהו עבדיו דבר גדול - כלומר, אבר מן החי [שנתלש מבהמה חיה ללא ששחטוה]. ומנו - ומי הוא אותו גדול? רבי חנינא בן גמליאל. ושואלת הגמרא: האכילוהו סלקא דעתך - האם הינך מעלה על דעתך שהאכילוהו ממש? השתא - עכשיו, שאנו יודעים שאפילו בהמתן של צדיקים, אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם שתאכל דבר אסור. צדיקים עצמן, לא כל שכן הוא שהקדוש ברוך הוא מצילם מתקלות. ואם כן, איך יתכן שרבי חנינא בן גמליאל נכשל? ומתרצת הגמרא: אלא, ביקשו להאכילו - סברו להאכילו - דבר גדול. ומאי ניהו - ומהו? אבר מן החי [ששחטו עבורו בהמה ואבד להם אבר אחד. ומפני שפחדו שמא ירגיש, ויכעס, חתכו אבר כזה מבהמה חיה, והניחו במקום זה שנאבד, כדי שלא ירגיש].

[12] כי הא, כמו המעשה דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב, שדריה אבוה לקמיה דאביי, בתחילה שלחו אביו, רב אחא, ללמוד תורה מפי אביי, וכי אתא, כאשר בא רב יעקב לביתו, חזייה דלא הוה מחדדין שמעתיה, ראה אביו שלא היה תלמודו ברור בידו, ואז אמר ליה: אנא עדיפנא מינך. תוב את, דאיזיל אנא. אני ממולח יותר ממך. לפיכך שב אתה בבית ואני אלך ללמוד מפי אביי. שמע אביי דקא הוה אתי, שרב אחא מגיע ללמוד אצלו, הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי, היה מזיק שהיה רגיל להיות בבית המדרש שבו למדו תלמידיו של אביי, וכוחו של אותו מזיק היה גדול עד כדי כך, דכי הוו עיילי בתריין, אפילו ביממא הוו מיתזקי, כאשר היו נכנסים שני תלמידים אפילו ביום היו ניזוקים ממנו. וכאשר בא רב אחא, אמר להו אביי לתלמידיו: לא ליתיב ליה אינש אושפיזא, אפשר דמתרחש ניסא! לא יארח אף אדם את רב אחא בביתו, ובעל כרחו יצטרך ללון בבית המדרש, ומחמת חסידותו של רב אחא יתכן שייעשה נס ויהרוג את המזיק. ובאמת כך היה. על, נכנס רב אחא לבית המדרש, בת ולן בההוא בי רבנן, באותו בית מדרש. ונגלה לפניו אותו מזיק. ואידמי ליה כתנינא דשבע רישוותיה, נדמה לפניו כצורת תנין בעל שבעה ראשים. התפלל רב אחא שיהרג אותו מזיק, וכל כריעה דכרע בתפילתו, נתר חד רישיה, נשר ראש אחד מן המזיק, עד שנשרו כל ראשיו ומת. אמר להו רב אחא לתלמידי אביי למחר: אי לא איתרחיש ניסא, סכינתין! לולא שהתרחש לי נס, סיכנתם אותי.

[13] איני מבין כוונתו, כי להיפך בעל הפילגש לא רצה ללון ברחוב ולא הבין למה אין מאספים אותו הביתה.

[14] וזה נרמז במה שאמר בעל הפילגש לזקן: וְאֶת בֵּית יְיָ אֲנִי הֹלֵךְ וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה, היות ואין איש מאסף אותי הביתה על כרחי אצטרך ללון בבית המדרש.

[15] כך היא הגירסא בסדר הדורות, ובספרים שלנו כתיב להיפך: מן הסבה כמו מן המסובב.

[16] תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד, ששנה הרבה, וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה. ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת את תפיליו, ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ואמרה להם ליושבי בית המדרש: כתיב בתורה "כי הוא חייך ואורך ימיך". בעלי ששנה הרבה, וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה - מפני מה מת בחצי ימיו?! ולא היה אדם מחזירה דבר. ואמר אליהו: פעם אחת נתארחתי אצלה, והיתה מסיחה כל אותו מאורע. וכו' ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו! משום שלא נשא בעלך פנים לתורה.

והנה פנחס הוא אליהו, ולכן דוקא הוא הסביר לאשה סיבת מיתתו, כי גם שם בפילגש בגבעה כתיב (כ, כח) וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם.

ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא

וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ (יט, ל) בגימטריא מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה.

הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ (יט, כד) בגימטריא מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו.

אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר (יט, כב) בגימטריא והיתה אשתו נוטלת את תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.​

הערות ותגובות והוספות יתקבלו ברצון ובברכה​

 

[אוצר התורה]

"המאמר כעת אושר לפרסום. הציבור מוזמן לעבור עליו".