מאמר הלכתי גדרי מצוות

מאמרים בסדרה
גדרי מצוות
בגדר דיני ממונות
בסוגיות דנזיקין

גדרי המצוות​

הנה נודעו דברי בעל חובות הלבבות בהקדמה לספרו שחלוקים חובות האיברים מחובות הלבבות.

ואמנם בדרך כלל רגילים ללמוד זאת כדבר השייך למוסר, אלא דיש בזה נפק''מ גם למעשה. ואף שמצאנו חקירות רבות בגדרי מצוות כמו אם היא מצווה חיובית או קיומית וכדו', הרי בחקירות אלו הנפק''מ רק כיצד לקיים את המצווה באופנים מסוימים, משא''כ כאן הנפק''מ שאם לא מבין נכון את גדר המצווה אינו יוצא ידי חובה.

ולמשל בדין כוונה במצוות דגם לפי מה שקי''ל בדיעבד כמ''ד מצוות אין צריכות כוונה זה רק בחובות האיברים ולא בחובות הלבבות, דגם למ''ד מצוות אין צריכות כוונה זה רק כאשר ברור שאין סיבה אחרת מלבד המצווה לעשות את המעשה, אבל בחובות הלבבות מצד הגדרתם יש סיבות רבות למה יעסוק אדם לתקן את ליבו ואף גויים עושים כן בלא תורה כדי להסתדר בחברה.

וכמו''כ אם מקיים מצווה מחובות הלבבות וסבור שגדרה הוא חובת האיברים או להיפך לא קיים את המצווה, וכמ''ש בחידושי הגר''ח פ''ד מהלכות תפילה ה''א בדעת הרמב''ם שאם אינו חושב שעומד לפני מלך אינו יוצא ידי חובה משום שאין זה נקרא תפילה. ואמנם כבר הקשו גדולים טובא על דבריו, אבל פשוט שזה רק על מה שחידש שצריך כוונה להדיא בכל מילה אבל אם אינו מבין כלל שעוסק בתפילה כגון שסבור שיש מצווה לקרוא את המילים כקורא בתורה אינו יוצא ידי חובה אף שמכוון לקיים מצוות תפילה, כיוון שהמצווה היא לעמוד לפני בוראו ולפרש צרכיו ולא לומר את המילים, ולולא דמיסתפינא הייתי אומר שזו כוונת הגר''ח ולא הבינו דבריו.


בגדר מצוות שבין אדם לחבירו.

בשערי יושר (א-ז בד''ה ''ועפי''ז) כ' שבכל מצוות גמילות חסד מתקיימת מצווה בכל פעולה שהאדם עושה למען חברו, גם אם התוצאה עדיין לא נעשתה, ודלא כמו שמשמע בקוב''ש שגדר המצוות שבאל''ח הוא בתוצאה ולא בפעולה. ובביאור יסוד מח' י''ל דנחלקו בנ''ד אם מצוות שבין אדם לחבירו הן מחובות האיברים או מחובות הלבבות.

ואמנם נראה שנחלקו בזה כבר הראשונים. דבגמ' בסוגיא דחובות האב על בנו (קידושין כט.) מקשי' למולו מנלן, והנה פשוט שאין השאלה על עצם החיוב למול בן שמונה דזה אינו הדיון בברייתא, וגם דא''כ באמת אין ראיה מאברהם דהוא רק לאותה שעה. אלא ודאי השאלה מנלן דהחיוב מוטל על האב, וא''כ צ''ב מה דמקשי' בהמשך אשכחן מיד לדורות מנלן, כי בגמ' שם לעיל בדף כו. ילפינן קנין שטר מירמיה, וכן בברכות לא. ילפינן הלכות תפילה מחנה אף שהיו יחידים, ומשום שרק המצווה עצמה א''א ללמוד ממה שנצטווה היחיד שנהיה מצווים גם אנחנו אם לא שנצטווינו בעצמינו, אבל אחרי שידענו מן התורה עיקר המצווה ודאי פרטי ואופני המצווה יכולים ללמוד אם מצינו במקרא כיצד קיימו את המצווה דהוא רק גילוי מילתא, וא''כ למה לא נלמד גם כאן את הפרט הזה שקיום המצווה מוטל על האב מאברהם.

ועוד צ''ב דהו''ל להקשות כן מיד אחר דיליף חיוב האב, ולמה המתין להקשות עד אחר הלימוד דאותו ולא אותה. (אמנם עי' בשי' לא נודע למי שכתב דקאי אמ''ש אותו ולא אותה, אך ברש''י ד''ה ''אשכחן מיד'' כתב ''לאברהם נאמר כן'', רואים שלא סבר כך.).

ואפשר דעפ''י התוס' (שם בד''ה ''אותו ולא אותה'') מיושב- דהנה מה שהקשינו למה לא נלמד החיוב מאברהם יש לתרץ, דכיוון שיש פסוק מפורש דכאשר צווה אותו היה מקום לומר דווקא אותו ולא לדורות. אלא דלמ''ד דלא הוי מ''ע שהז''ג אינו קשה כיוון דנצרך ללמד אותו ולא אותה, אבל לפי מה שפוסקים להלכה שמל רק ביום א''כ הוי מ''ע שהז''ג ולא צריך את הפסוק כדי לפטור נשים והדק''ל.

ומעתה י''ל דזה כוונת התוס' במ''ש דקאי למ''ד דמלין גם בלילה. כי לכאורה הרי תירוץ התוס' אינו להלכה, אך עפ''י הנ''ל סברו התוס' דדברי הגמ' כאן הם רק בהו''א, אבל מה דמקשי' לדורות מנלן הוא לפי מה דקי''ל להלכה שמילה היא מ''ע שהז''ג,וא''כ אין צריך לפסוק דאותו ולא אותה ואפשר ללמוד ממנו דהוי רק לשעה. (אמנם לפי''ז צ''ב מה מתרץ ממ''ש צווה כיוון שלא נכתב אלא משום אותו, ולא לכתוב אותו ולא ליבעי צווה. ומ''מ אינו קשה כ''כ דמצינו פעמים שמקשה הגמ' למ''ד דלשי' א''צ לפסוק לדרשא אבל אינה שואלת למה הוצרך לפסוק. ועי' שם לעיל ה. ובתוס' עירובין לו. דלאביי מייתר הפסוק וכתב ואעפ''כ לא מקשינן כן בגמ'. עוד י''ל עפ''י מ''ש רש''י בהעלותך שבא ללמד שבחו שלא שינה).

אך בתוס' רי''ד שם וכ''ה בריטב''א שם כתבו דאף שאין מלין בלילה אין חשיב מ''ע שהז''ג, כי כיוון שהמצווה היא למול את בנו ולא את עצמו א''כ הגדרת המצווה אינה פעולת המילה בלבד אלא העיסוק במצווה, ומה שאין עושין פעולת המילה בלילה אין זה מצד האב דעליו מוטלת המצווה גם בלילה, אלא דמצד הבן א''א למול. מבואר בדברי התוס' רי''ד והריטב''א שסבר ודגדר המצווה למול בנו הוא מחובות הלבבות, ודלא כהתוס' שסברו שהוא מחובות האיברים.

ובאמת בקרבן נתנאל שם כ' להכריח דדעת הרא''ש כהתוס' רי''ד הנ''ל ולא כהתוס', מפני שהתוס' מעמידים הסוגיא כמ''ד דמלין גם בלילה ודלא כהלכתא. אך לפי מ''ש אין זה קשה כיוון דתירוץ התוס' איירי רק בהו''א ולמ''ד דמלין בלילה, אבל במסקנת הגמ' איירי למ''ד שאין מלין אלא ביום וכדקי''ל להלכה, וגם דלפי שי' הריטב''א והתוס' רי''ד צ''ב קושיות הנ''ל. ויותר מזה בתוס' רא''ש הקשה כקושית התוס' ותירץ דאיצטריך למ''ד דמלין גם בלילה, מבואר דהרא''ש בעצמו מתרץ כהתוס' ולא חש לקושיית הקרבן נתנאל.

למאמר הבא בסדרה: בגדר דיני ממונות

 

[אוצר התורה]

"המאמר כעת אושר לפרסום. הציבור מוזמן לעבור עליו".