סיפורי חיזוק גבורה שבחסד

[שלמה ו.]

שני חתנים למדו באחת הישיבות בבני ברק. הם היו מוכִּרים לגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל, ולמזלם הטוב, גם נודע לו כי מצבם קשה מבחינה כספית. כיון שרחמיו היו מרובין, ומעשיו היו מרובין כמו רחמיו, יצא לסייע להם. מיוזמתו, ללא שביקשוהו, החליט ר' בן ציון לצאת ולאסוף כספים עבורם בבני ברק, וכמו כן פנה לשומעי לקחו בתל אביב ובשאר מקומות ואמר כי 'עומדים לו על הלב' שני חתנים הזקוקים לעזרה. בסיום השיעורים היה אומר בקול: "יש בידי שקית שאפשר להכניס לתוכה כספי צדקה לחתן אחד , ושקית שניה לחתן שני - להכנסת כלה לחופה". כיון שהנותנים הכירו את ר' בן ציון ידעו בוודאות כי כל לירה תגיע ליעודה, והכסף יועיל לחתנים ולכלות, ויעמוד לנותנים בזה ובבא. עם ישראל קדושים נתבעים ונותנים.

באותה תקופה שבין האירוסין לחתונה של אותם שני חתנים, היו לו בבית שתי מגירות, באחת שם את הכסף עבור חתן א' ובשניה הכסף בעבור חתן ב'. ומדוע עמדו הכספים במגירות מיוחדות? כדי שחלילה וחס לא יתערבו כספים אלו עם המעות שלו - 'שמא יתערבו לו מעות במעות', כפי שקרה לאיש הא-לוקים רבי חנינא בן תרדיון, שהמעות של פורים התחלפו במעותיו.

כשבוע וחצי לפני החתונה של אחד מהם, כאשר רבי בן ציון כבר התכונן להעביר את הכספים, הוא גילה שבעבור החתן הראשון נאסף כסף רב. אבל משום מה לחתן השני נאסף מעט. כאב לו. ואף על פי שרבי בן ציון לא ביטל רגע מתורה והיה משקדני הדור, היה סבור כי עליו להקדיש זמן מסוים נוסף, וערך סיבוב התרמה מיוחד עבור חתן ב' . למרות הכל, עדיין הפער בין חתן א' לחתן ב' היה משמעותי. או - אז החליט להוסיף מכספו שלו. החלטה זו הייתה 'מסירות נפש' כפשוטה, לא כזו הנאמרת כמטבע לשון שחוקה, כפי שנהוג היום לקרוא לכל מאמץ קל 'מסירות נפש', במקרה דנן אכן ההחלטה היתה כרוכה במסירות נפש, כי העברת הכסף לחתן, היתה מאלצת את משפחת ר' בן ציון להצטמצם באותו חודש באוכל ובדברים בסיסיים לילדים ולהורים. הרבנית שאלה את בעלה: "הכיצד? הלא אין לנו במה להאכיל את הקטנים וכיצד ניתן מכספנו לחתנים?!", אלא שבכל זאת ר' בן ציון התחנן בפניה ואמר לה, כי במקרה נדיר שכזה - "אין לנו ברירה, וניאלץ לתת מכספנו לחתן". וכך עשו. ועדיין הפער בין המגירות היה ניכר [כי מה כבר יכול היה להוסיף כשצמצם את פת לחמו], אבל יותר לא הייתה לו אפשרות.

יום החתונה של שניהם התקרב. רבי בן ציון ניגש אל שני החתנים ונתן להם את כספם. החתנים היו חברים טובים באותה ישיבה, וסיפרו את הדבר זה לזה. ה'רכילות' התרכלה ביניהם, ותיכף נודע לחתן ב' שחתן א' קיבל כסף רב יותר... אולי היתה זו טיפשות אולי רכילות, בכל מקרה 'מעשה שהיה כך היה', ובתוך כמה שעות כבר ידע חתן ב' מה קיבל חתן א'. 'והחושך כיסה ארץ'... חושך של טיפשות של צעיר החושב שחכמתו נכונה ופקחותו אמת, וכל העולם לפניו כקליפת השום, והוא החליט להכיר רעה תחת טובה. זה לא יאומן... אבל עמד אותו חתן ופרסם שאסור עוד לתרום לר' בן ציון פלמן, כיון שר' בן ציון, כביכול, לוקח מן התרומות אחוזי רווח לצרכיו האישיים...

הפרסום הכאיב מאד לר' בן ציון. לבו נצבט בקרבו. לאחר שעשה מה שעשה במאמץ עליון - הוא מדבר עליו סרה. אבל כדרכו, שתק והבליג. אלא שקשה היה לו לעמוד מול צערה של הרבנית. כאשר נודע לה שהחתן אמר לכמה מבני משפחתו, כי "ר' בן ציון איבד את הישרות בממון... ומי יודע אם מותר לתת לו כספי צדקה", הצטערה עד עומק נשמתה, ומה יכולים לומר לאשה שכל כך צודקת וכואבת את טיפות הדמים שלהם - תרתי משמע?!. אמר הרב לזוגתו הרבנית: "פייגא, דעי לך שכאשר עושים צדקה באמת, צדקה שבצדקות - חסד שבחסד, בשלמות, לשמה, לא צריך לצפות לתודה, אלא אדרבה, יש להתכונן שיזרקו עלינו אבנים ויטענו טענות. כך מנסה הקב"ה את האדם, אך צריך לעמוד גם בניסיון הזה ולהמשיך הלאה". הרבנית שמעה, הזילה דמעה שהוציאה את הכאב החוצה, והניחה את הענין בצד... החיים המשיכו במסלולם... כי לאחר ימים בודדים, כאשר נודע לר' בן ציון על אברך שנפל לחובות ובתו לפני חתונתה, דפק קלות על השולחן בסוף השיעור וקרא לציבור: "יש כלה נזקקת במיוחד שראוי לתת לה צדקה, ולמי שיש מעשר כספים וכדומה, שיתן...". ואיש לא ידע ולא היה יכול לדעת, על הניסיונות שהרב עבר זמן קצר קודם לכן, בחירופיו של אותו חתן שפרסם מה שפרסם.

הרבנית ע"ה היתה שומרת בשתיקה על סיפוריה אודות בעלה הגדול והחיים שלהם בצוותא. היא התחמקה ואמרה פעם שיש לה כל כך הרבה מה לומר אבל הזמן כל כך קצר , ובוודאי יהיה לה די זמן לספר ליד שולחן בית דין של מעלה. אבל את הסיפור הזה לא יכלה להטמין בקרבה, וערב אחד אחרי הסתלקות בעלה הגדול, נזכרה מאותם ימים של מסירות הנפש שלהם בבחינת 'גבורה שבחסד'. היא סיפרה על כך בלחישה לבנה שליט"א, כמי שאומרת, 'כזה ראה וקדש', לא לצפות לתודה, אלא אדרבה להתכונן שיזרקו אבנים ואף על פי כן לגמול חסדים...