בעניין שותפות עם ישראל בעשיית רצון ה'

[גרינפלד]

הקדמה לספר 'משמרת הקדשים לרב קרפט זצ"ל:
כתב בספר המדות להמגיד מדובנא (שער השנאה פרק ב׳) שכל מלאכי מעלה נבדלים זה
מזה וכל אחד עומד על משמרת אחרת אין בהם שנים העומדים על משמרת אחת, ולכן אין
אחד מהם מתקנא בחבירו, כי אם ישמח בחלקו אשר חלק לו הבורא יתברך.

ומצאתי באבות דר׳ נתן (פי״ב ה׳) וז״ל, אף הקב״ה עשה שלום במרומיו, ואיזה שלום עשה
הקב״ה במרום, שלא קרא עשרה גבריאל עשרה מיכאל עשרה אוריאל עשרה רפאל כדרך
שבני אדם קורין עשרה ראובן עשרה שמעון עשרה יהודה, שאלמלי עשה כדרך שבני אדם
עושין, כיון שקרא לאחד מהן באין לפניו ומתקנאין זה בזה, אלא קרא גבריאל אחד מיכאל
אחד וכו׳, ע״כ. ויש לבאר לפי הנ״ל, דידוע ששמות המלאכים הוא לפי תפקידם וכמ״ש
רש״י בפרשת וישלח (לב, ל) ע״ש, וזהו כוונת חז״ל שלא קרא לב׳ מלאכים באותו השם היינו
שלא נתן הקב״ה תפקיד אחד לשני מלאכים כדי שלא יתקנאו זה בזה.

וממשיך שם בספר המדות, שכן הדברים בבני אדם שכל אחד ואחד אינו שוה לחבירו,
ואין הבדל בין העליונים ובין בני האדם אלא שהמלאכים יודעים זאת מה שאין כן בני האדם.

אמנם הביאור הוא שלכל אחד ניתן תפקיד מיוחד איזה חלק בעבודה לתפוס יותר, שאע״פ
שאת המצוות המחויבות כולם יוצאים ידי חובתם, אך באותן הדברים והמעלות שאין להם
שיעור, כל אחד שונה מחבירו. יש בעלי תורה ויש בעלי תפילה ויש גומלי חסדים וכדומה,
וכן בעלי התורה עצמם כל אחד מתייחד בדרך לימודו ובסברתו, בחריפותו או בבקיאותו,
ובמסכת והחלק שלו, וכל אחד עושה באופן אחר.

וגם לכל אדם ישנם נסיונות אחרים, לאחד נסיון העושר ולאחד העוני, האחד נמצא
בסביבת הטובים והאחר במקום מים הרעים וכדומה.

ונמצא שכל אחד עושה את העבודה המיוחדת שלו, וע״י זה נגמרת מלאכת שמים. ובספר
קול ששון (בפרק המדבר בענין האהבה) המשיל בזה משל לארבעה אנשים, אחד הניח לו אביו
פרדס גדול, והשני יש לו מעיין מים, והשלישי הוא חקלאי ובקי בהשקאת הכרם וזיבולו
ועידורו וכל מלאכתו, והרביעי יש לו מעות לעשות גדר ולקנות שוורים וכל צרכי הכרם,
קמו ונשתתפו ארבעתם זה בכרמו וזה במימיו וזה באומנותו וזה במעותיו, ובלי השותפות אין
כאן ריוח כלל ורק ע״י השותפות מוציא הפרדס פירות וחולקים בהם.

כך הענין הזה בפרדס של מלך מלכי המלכים הקב״ה שהם התורה והמצוה והעבודה,
שצריכה כמה מינים שתתקיים, יש בעלי תורה ויש בעלי מצוות ויש גומלי חסדים ויש מחזיק
תורה ויש עומדים בפרץ, יש בזה מה שאין בזה ואי אפשר שתתקיים באחד, אבל ע״י
שותפותינו והצטרפותינו יחד כולנו תגמר מלאכת שמים, ע״כ.

וכתב שם שלכל אחד מישראל נחשב לו שהוא עשה הכל וכמו במשכן כל אחד הביא
מה שנמצא אתו, יש אשר נמצא איתו כסף ויש זהב, יש תכלת ויש ארגמן או אבני שהם,
ובין כל ישראל נגמרה מלאכת המשכן בשלשה עשר דברים הצריכין לו, ולכאו״א מישראל
נחשב לו כאילו עשה כל המשכן מאחר שאם יחסר אחד המינים לא נקרא משכן ואינו ראוי
להשראת השכינה. וכן הוא בכל קיום התורה בישראל שכאו״א מביא את חלקו ורק עי״ז
מתקיימת העבודה בשלימות, ושורה השכינה בישראל.​

 

[גרינפלד]

וזה מתאים למה שהביאו מספר נפשות חסידיו:
בעניין הקושיה הידועה איך יכול כל אדם לקים תרי"ג מצוות, והרי יש מצוות שנוהגות רק בכהנים;
ותירצו בספרים שאם עם ישראל כולם כגוף אחד כי נשמתם אחת והם באחדות,
אזי כל מי שמיים מצוה עושה אותה בשם כל ישראל,
נמצא שכלל ישראל מקיימים כל המצוות.

ועל פי זה פירש ה"אהבת ישראל" את הפסוק "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל",
ואחרי שהקהיל אותם, "ויאמר אליהם זה הדבר אשר צוה ה'" אז היה יכול לצוותם את כל התורה והמצוות, כי יוכלו לקיימם כולם על ידי שהם באחדות.