סדרת מאמרים בעלי חיים לפי סדר האל"ף בי"ת/ חלק ד'

בעלי חיים לפי סדר האל"ף בי"ת​

חלק א' - אַדְנֵי הַשָּׂדֶה, אַיָּלָה
חלק ב' - אַרְיֵה, בַּת יַעֲנָה

חלק ג' - גָמָל, גראוי, דְּבוֹרִים, דָּגִים

חלק ד'

דוֹב

דוב אין לו מנוחה/ מזמין לו הקב"ה מזונותיו מאצבעותיו/ האם הדובים מניקים את ילדיהם/ הדוב אוכל הרבה יותר מכל החיות/ דור הפלגה נהפכו לדובים/ גנות מידת הכעס נלמד מהדוב

א] אין לו מנוחה כשהוא קשור הולך ובא תמיד סביבותיו. (רש"י קידושין עב., אוצר י"ד החיים אות קכ"ז)

ב] נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ (תהלים קמז, ט), זו לחמן של דובים, שאין לה שדים [1] להניק בניה, ומזמין הקב"ה מזונותיהם מן אצבען, עד שהן יכולין לאכול לחם. (ילקוט המכירי)

ג] נותן לבהמה לחמה זה הדוב שמוצץ מן ציפורני ידיו מתיקה כמו דבש. לפי שהדוב אינו יכול לרוץ כשרואה בהמה ורוצה לתופסה והיא בורחת והדוב אינו יכול לרוץ אחריה, נמצא שהיה מת ברעב, אלא שהקב"ה מזמן לו פרנסתו מוצץ אצבעותיו, לכך לבהמה לחמה בגימ' באצב"ע. והדוב היה אדם בימי דור הפלגה, לכך שונא לאדם וקולו עבה, לכך שער שבין אזניו טוב לקמיע מפני השד המשתנה, ומי שגרונו ניחר שותה מים מגרגרת הדוב. (פי' הסידור להרוקח)

ד] ונוכל להמשיל מדת הכעס אל הדוב אשר טבעו לאהוב ביותר אכילת הדבש ובלכתו לרדות אותו מן הכורת הדבורים עוקצין את עיניו והוא רץ אחריהן להרגן ואם תבא אחרת ועוקצת פניו מניח הראשונה ורץ אחר השניה וכל כך גובר בקרבו הכעס והאף כי אם תהיינה אלף דבורים יבקש להנקם מכלם ואינו יכול ותמיד מניח זו ורץ אחר זו ייגע לריק. (צמח צדיק לרבי יהודה אריה די מודינא פרק יא)

דוּכִיפַת

הדוכיפת ניקב את ההר בצוארו של עוג מלך הבשן/ סגולת לשון הדוכיפת

א] וְאֶת הַדּוּכִיפַת פירשוהו הגאונים תרנגולא ברא, ועוף הוא שיש בראשו בלורית, והתרגום אמר נַגַר טוּרָא, שנקב את האבן עד שנכנס בצואר עוג עד שהרגו משה רבינו, כי הביא הר גדול ורצה להשליכו על מחנה ישראל להרוג את כולן, וזה הענין אע"פ שאין הדעת מקבלתו, אמת הוא שעל ידי נס היה וכו'. וזה העוף אם יתלה לשונו האדם על לוח לבו מצד ימין נוצח את בעל דינו בדין, אפי' יהא בעל דינו מלך הרי זה נוצחו, וכן אם תתלה האשה את עינו השמאלית בצוארה, לא יאהב בעלה אשה אחרת זולתה לעולם, אפי' היא כעורה, הרי זו רואה יפה כחמה, וניסו חכמי יון והוא אמת. (מחברת הערוך לר"ש פרחון ערך דכף)

ב] הדוכיפת הוא נַגַר טוּרָא כתרגומו, והוא שנקב את האבן עד שנכנס בצוארו של עוג, ואם יתלה איש את לשונו על לבו מימינו יזכה וינצח בעל דינו אפי' את המלך, ואשה שתתלה עינה השמאלית על צוארה יאהבנה בעלה אפי' היא כעורה מאד ולא יאהב אחרת לעולם, וחכמי יון ניסו את הדבר הרבה וגם אנו והוא אמת. פרחו"ץ [2]. (פענח רזא שמיני)

זְאֵב

בן אדם שמשתנה לזאב/ אינו חוזר לקדמותו עד שיאכל דם אדם/ הזאב מתנפל על הראשון שהתחיל לזרוק עליו אבנים/ איזה מוסר השכל נלמד מהזאב/ כאשר הזאב נכשל במשימתו לוקח רגלו בשיניו ונושך אותו

א] זאב אחד יש שקורים לו לוף גארו, והוא בן אדם ומשתנה לזאב [3], ובשעה שמשתנה לזאב רגליו יוצאים מבין כתפיו, ובשעה שנכנס לבית והאדם ירא ממנו ייקח דשן הצבור באש וישליך אילך ואילך ולא יינזק. (פי' רבינו אפרים פ' ויחי)

ב] אותם בני אדם שמשתנים לזאב נבראו בששת ימי בראשית ואין חוזרים לקדמותם עד שאוכלים דם אדם. (שם פ' בראשית)

ג] הזאב אם יסקלוהו בני אדם באבנים יכווין הזאב לראשון שהחל לסקלו [4], ואם הזיקה לו האבן יכווין להמיתו, ואם לא יזיק לו לא ימיתהו, ואוכלים גם דגים. (מדרש תלפיות ענף בעלי חיים)

ד] תוכחה, צא ולמד מדה זו בזאב אשר אמרו עליו כי בלכתו אצל איזה בית או דירה לטרוף טרף אם רגלו לא תעמוד במישור ויכשל בלכתו עד כי ירגישו בו האנשים ויצטרך לשוב ולנוס לנפשו אחר כן לוקח רגלו בשיניו ונושך אותו כאלו ירצה לייסר אותו ולהוכיחו על הרעה אשר עשה למען ילמד ליראה פעם אחרת ללכת באורח ישרה כרצונו ומזה נראה שכל עוד שיהיה החוטא עצמנו ובשרנו ואוהבנו יותר ראוי לנו להוכיחו כדכתיב נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא. (צמח צדיק לרבי יהודה אריה די מודינא פרק טז)

זְבוּב

הזבובים בעת הקור נדבקים לכתלים/ מה התועלת של הבריאה מהזבובים/ בבית המקדש היה נס בתוך נס/ כיצד מבטלים את קליפת זבוב/ האם אפשר להחיות זבובים מתים

א] כן דרך הארבה והזבוב החסיל והילק בעת הקור נדבקים בכתלים וכשיבא חום הן נודדים משם והולכים להם. (רש"י נחום ג, יז)

ב] בזמן שאין זבובים האויר מתעפש ויהיה דבר וחסד אלוקי הוא שמעיפוש האויר נולדים הזבובים ולא יהיה דבר, ובבית המקדש היה נס בתוך נס שאפי' שלא נראה זבוב בבית המטבחיים לא היה מתעפש האויר. (פי' ר' אברהם אזולאי אבות פ"ה מ"ה)

ג] קליפת זבוב מתבטלת בתורה. (מדבר קדמות להחיד"א מערכת פ' אות ה')

ד] זבובים שנפלו למים ומתו אם תשימם בשמש ותשליך אפר מקלה עליהם חוזרים לחיותם. (מדרש תלפיות ענף בעלי חיים)
​

---

[1] וזה לשון הרד"ל בפי' לפרקי דר"א פרק כ"א אות נ"ב: במכירי מסיים בו במאמר: נותן לבהמה לחמה זו לחמן של דובים שאין להם שדים להניק בניהם ומזמין להם הקב"ה מזונותם מן אצבעם עד שהן יכולים לאכול לחם עכ"ל, ומשמע שהיה לפניו זה בפר"א, והא דדובים לפי מה שנודע במיני הדובים שאצלינו ודאי הן מניקים ילדיהם כשאר חיות בשדיהם, ואפשר ט"ס הוא וצ"ל שאין להם דים להניק, ר"ל אין די להם להניק ילדיהם, שצריכין מזון הרבה כמ"ש במגלה יא. וב"ח שאוכלין ושותין כדוב משמע שהדוב מיוחד בזה בחיות שאוכל הרבה מכולן.

[2] לכאורה צ"ל פרחו"ן, והוא ר"ש פרחון הנ"ל, וכן בפענח רזא דפוס משנת שס"ז נראה "פרחון".

[3] וקרהו אסון, למה אמר, והלא ארז"ל לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, והיאך אמרו יעקב ויהודה כך וכו'. ד"א כי בנימין היה זאב יטרף וטורף בני אדם לעתים וכשבא לו העת שנהפך לזאב שנאמר בנימין זאב יטרף ובעוד שהיה אצל אביו נשען על הרופא ובאותו זכות לא היה נהפך לזאב שכך אמר ועזב את אביו ומת כלומר כשיפרד מאביו יהפך לזאב לעוברי דרכים והיה כל מוצאו יהרגהו. (רבינו אפרים ויגש)

[4] דרך מליצה, זה רמוז בפרק שירה זאב אומר על כל דבר פשע וכו' אשר יאמר כי הוא זה, אשר יאמר כי הוא זה - הראשון שהחל לסקול אותי.​

 

[געגועים]

זְאֵב​

ת"ח אחד העיר את תשומת לבי לדרשות חת"ס (ח"א דף צא ע"א): הזאב עורפו קשה, כי יש לו עצם אחד הסוגר בעד חוליות צוארו, ואינו יכול להפוך עצמו.

וראה בחלק ה' בשם מדרש לקח טוב לגבי הדבר אחר שמחזר כל גופו ואינו מחזר צוארו, ובשם היעב"ץ שאינו יכול להסתכל בשמים