סדרת מאמרים בעלי חיים לפי סדר האל"ף בי"ת/ חלק א'

ליקוט מעניין על בעלי חיים לפי סדר האל"ף בי"ת/ חלק א'​

לכל בעל חי יש שייכות לאחד מכ"ב האותיות/ למי אין מוח בעצמותיו/ האם בעלי חיים חולמים/ אין חיה רעה מושלת באדם עד שיטעם טעם בשר אדם

א] כל הבעלי חיים יש להם אותיות מכ"ב אותיות, דאדם המדבר יש לו כל הכ"ב אותיות, והבע"ח י"ל לכל אחד אותיות מיוחדים, כמו שמצינו קריאת הגבר קרא תרנגולא, דקריאת התרנגול נקרא קרא מפני שמוציא אותיות ק"ר כידוע, וכן הברת עוף רחם שרקרק, וכן נקרא צפצוף עופות על שם שנשמע מהם כמו ציף ציף ונמסר להם אותיות צ"ף. ושמעתי מרבינו הקדוש זצוק"ל שאמר בשם רב קדוש א' שהברת הארבה ס"ס. (פרי צדיק בא אות ב'). שמענו מרבינו הק' מאיזביצא זצ"ל בשם רב אחד על מכת הארבה ששורש בריאת הארבה מאות ס' לכן גם קול הברת פריחתם הוא "סא". (פרי צדיק תבוא אות ו')

ב] כל בעלי החיים יש מוח בעצמותם החלולים, לבד מהאריה שאין מוח בעצמותיו, ולכן הם קשים מאוד, ואם יכה אדם מעצם אחד אל עצם שני יצא מהם אש. (מדרש תלפיות ענף בעלי חיים)

ג] ראיתי בספר פתרון חלומות [1] בהקדמתו שהוכיח בראיות שבעלי חיים אינם חולמים לפי שהחלום שישים מהנבואה, וחכמי המחקר מאומות העולם הם האומרים שחולמים, ומביאים ראיה מהכלב שנובח בעת השינה, ואין זו ראיה, כי הרגלו בהקיץ לנבוח מביאו שנובח בעת השינה. (מדרש תלפיות ענף בעלי חיים)

ד] אומרים שאחר חלוק הלשונות ברא הש"י בריות משונות, בגלילות סיטיאה יש אנשים שאין להם אלא עין אחת במצח, באינדיאנה יש שאין להם פה לאכול ולשתות, בהרי אינדיאנה יש מין אדם שיש לו זנב ואין להם מנהג אדם, ויש שיש לו גוף סוס וראש איל ויש במצחו קרן שמאיר מאוד וגו'. (סדר הדורות עמוד 30)

ה] וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל כל חיה שטעמה טעם בשר אדם, מתגרה באנשים לעולם. (רש"י יחזקאל יט, ג)

ו] אמרו רז"ל שאין חיה רעה מושלת באדם ומתגרה בבריות עד שיטעום טעם אדם, ומצאתי בספרי הטבעיים שיש חיה אחת שקורין היאנא והיא חזקה מאד והיא יכולה לחיות כמה ימים בלא לחם ומזון וכשהיא טועמת בשר אדם יכולה לכלות כל המדינה. (מטבע שטבעו חכמים)

אַדְנֵי הַשָּׂדֶה

מי הוא בר נש דטור/ איך צדים את החיה הזו/ מה הקשר בין אדני השדה לדודאים

א] כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ. אבני השדה. מין אדם הן. וחית השדה. הוא שנקרא גרוש"ה בלע"ז, וזו היא חית השדה ממש, ובלשון משנה תורת כהנים נקראים אדני השדה. (רש"י איוב ה כג)

ב] אַדְנֵי הַשָּׂדֶה חַיָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מְטַמְּאוֹת בְּאֹהֶל כְּאָדָם. אדני השדה חיה, ייסי ערקי, בר נש דטור הוא, והוא חיי מן טיבורייה, איפסק טיבורייה לא חיי. רבי חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בן חנינה, טעמא דרבי יוסי, וכל אשר יגע על פני השדה, בגדל על פני השדה. (ירושלמי כלאים פ"ח ה"ד)

ג] ירושלמי אמר רבי חמא ברבי עוקבא בשם רבי יוסי ברבי חנינא טעמא דרבי יוסי וכל אשר יגע על פני השדה, בגדל מן השדה, כלומר מין אדם הוא, א"ר בר נש דטור הוא והוא חיי מטיבורא פסק טיבורא לא חייה. ושמעתי בשם הר' מאיר ברבי קלונימוס מאשפירא שהיא חיה ששמה יָדוֹע, והיא ידעוני דקרא, ומעצם שלה עושין כמין כשפים, וכמין חבל גדול יוצא משורש שבארץ שבו גדל אותה החיה ששמה ידוע, כעין אותם קישואין ודלועים, אלא היָדוֹע צורתו כצורת אדם בכל דבר בצורת פנים וגוף וידים ורגלים, ומטיבורו מחובר לחבל היוצא מן השורש, ואין כל בריה רשאי ליקרב כמלא החבל, שטורפת והורגת כמלא החבל, ורועה כל סביבותיה, וכשבאין לצודה אין אדם רשאי לקרב אצלה, אלא גוררין אותה אל החבל עד שהוא נפסק והיא מיד מתה [2]. (הר"ש משאנץ כלאים פ"ח מ"ה)

ד] אבני השדה לשון תורה כי עם אבני השדה בריתך (איוב ה כג). ירושלמי אמר ר' יוסי בר נש דטור הוא והוא חיי מטיבורא פסק טיבורא לא חיי. וה"ר מאיר בר קלונימוס משפיר"א היה אומר דחיה היא ששמה יָדוֹע, והוא ידעוני דקרא, ועצם שלה עושה כשפים, וכמין חבל גדול יוצא משרש הארץ שבו גדל אותה חיה ששמה יָדוֹע, כעין שרש הקישואים והדלועים שיוצאים כמין שריגים גדולים, והיָדוֹע מחובר בטיבורו באותו חבל, וצורתו כצורת אדם בפנים וגוף וידים ורגלים, וכמלא החבל רועה סביבותיה, ואין כל בריה רשאה לקרב אליה, כי היא הורגת וטורפת הכל, וכשרוצים לקחתה מורים בחיצים בחבל עד שנפסק והיא מתה מיד. (הרא"ש כלאים פ"ח מ"ה)

ה] אדני השדה מין חיה הגדלה בשדות וכמין חבל יוצא מן הארץ שגדלה בו אותה חיה, ושמה יָדוֹע והוא ידעוני הכתוב בתורה, ומחובר בטבורו באותו חבל היוצא מן הארץ, וצורתו צורת אדם בפרצוף וידיים ורגלים, ואין כל בריה רשאה לקרב אליו כי הוא הורג וטורף כל הקרב אליו, וכשרוצים לצוד אותו מורים בחיצים בחבל עד שנפסק וצועק בקול מר ומיד מת, ואליו רמז איוב (איוב ה כג) כי עם אבני השדה בריתך. (הרע"ב כלאים פ"ח מ"ה)

ו] שלא לשאול ידעוני. והענין הזה הוא שמשים המכשף עצם חיה ששמה יָדוֹע לתוך פיו, ואותו העצם מדבר על ידי כשפיו. וזאת החיה ששמה יָדוֹע, ראיתי בספר מן הגאונים שהיא גדלה בחבל גדול שיוצא מן הארץ כעין חבל הקשואין והדלועין, וצורתו כצורת אדם בכל דבר בפנים וגוף וידים ורגלים, ומטבורו מחובר לחבל, ואין כל בריה יכולה לקרב אליה כמלוא החבל, לפי שהיא רועה סביבותיה כמלוא החבל וטורפת כל מה שיכולה להשיג, וכשבאין לצודה מורין בחצים אל החבל עד שנפסק והיא מתה מיד. ובירושלמי דכלאים אמרו זכרונם לברכה בפירוש כי עם אבני השדה בריתך, בר נש דטור הוא והוא חיי מן טבוריה אי פסיק טבוריה לא חיי. (החינוך עשה תקי"ד)

ז] הדודאים הם עצמם אדני השדה[3], וכשמצא אותם ראובן כמו שאמר הכתוב וימצא דודאים בשדה וגו', שמזלה שאינן מזומנים תמיד בכל מקום, אלא פעמים שימצאו כעין המציאה שבאה בהסיח הדעת וכו' גם ידע שהקוצצם ימות, לכן עשה חכמה נפלאה ובא מאחורי הדודאים לפי שאינו יכול לנוע ממקומו לראות מי אחוריו וזרק בצוארו חבל קשור בעניבה וחיזקו יפה ולקח ראש החבל השני וקשרו קשר אמיץ בראש חמור אחד ונמצא שאדני השדה והחמור קשורים בחבל אחד ורכב על סוס גבור ואז הכה החמור מכה רבה ותכף ברח למרחוק והוא רוכב על הסוס ומכח ההכאה החמור רץ מרוצה גדולה ונעקר אדני השדה וצעק כדרכו ומת החמור ואז שב ראובן למקומו ומצא החמור מת ואדני השדה מושלכים בארץ והביא אותם ללאה אמו. (מקור ברוך כי תשא, מובא בס' נפלאים מעשיך מערכת ה')

אַיָלָה

האילה שבעה מכך שהיא מחלקת אוכל לשאר החיות/ מה עושה האילה כאשר העולם צריך לגשם

א] מַהִי אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר אֶלָּא זוֹהִי חַיָּה אַחַת רַחֲמָנִית שֶׁאֵין בְּכָל חַיּוֹת הָעוֹלָם רַחֲמָנִית כְּמוֹתָהּ. מִשּׁוּם שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁדְּחוּקָה לָהּ הַשָּׁעָה וּצְרִיכָה לְמָזוֹן לָהּ וּלְכָל הַחַיּוֹת, הִיא הוֹלֶכֶת לְמֵרָחוֹק לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, וּמְבִיאָה וּמוֹבִילָה מָזוֹן, וְלֹא רוֹצָה לֶאֱכֹל עַד שֶׁתָּבֹא וְתַחֲזֹר לִמְקוֹמָהּ. מַדּוּעַ, כְּדֵי שֶׁיִּתְאַסְּפוּ אֶצְלָהּ שְׁאָר הַחַיּוֹת וּתְחַלֵּק לָהֶן מֵאוֹתוֹ מָזוֹן. וְכַאֲשֶׁר מַגִּיעָה, מִתְאַסְּפוֹת אֶצְלָהּ כָּל שְׁאָר הַחַיּוֹת, וְהִיא עוֹמֶדֶת בָּאֶמְצַע וּמְחַלֶּקֶת לְכָל אַחַת וְאַחַת. וְסִימָן לַדָּבָר וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְגוֹ'. וּמִמַּה שֶּׁמְּחַלֶּקֶת לָהֶן הִיא שְׂבֵעָה, כְּאִלּוּ אָכְלָה יוֹתֵר אֹכֶל מִכֻּלָּן וכו' וּבְשָׁעָה שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ לְמָטָר, מִתְאַסְּפוֹת אֶצְלָהּ כָּל שְׁאָר הַחַיּוֹת, וְהִיא עוֹלָה לְרֹאשׁ הַר גָּבוֹהַּ, וּמַכְנִיסָה רֹאשָׁהּ בֵּין בִּרְכֶּיהָ, וּבוֹכָה בְּכִיָּה אַחַר בְּכִיָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ קוֹלָהּ וּמִתְמַלֵּא רַחֲמִים וְחָס עַל הָעוֹלָם. (זוהר פנחס רמט)

ב] אמרו רבותינו (שוח"ט מזמור כ"ב) האילה הזאת חסידה שבחיות, וכשהחיות צמאות למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום, ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והקב''ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים. (רש"י תהילים מב, ב)​

---

[1] להחכם ר' שלמה ב"ר יעקב אלמולי,
וזה לשונו: הפילוסוף בן סינא כתב שהחלומות אינם סבה אלקית, וראייתו הגדולה שאנו רואים קצת בע"ח בלתי מדברים שחולמין, כמו הכלבים שנראה אותם נובחים בשינה, והנביחה ההיא היא ראיה על החלום וכו', ואם היו סבה אלקית היה מן הנמנע שיראו לבעל חלום בלתי מדבר, ולדעתנו זאת אינה ראיה כלל, כי זה לא יקרא חלום, אלא שמרוב רגילותם לנבוח בהקיץ הוא טבע שני להם, ולכן עושים כן בעת השינה וכו', ואין ספק שהתינוקות אינם חולמים, כמו שכתב הוא עצמו כן, כמו שיתבאר, אלא שנראה באמת שהם נבואה קטנה והשפעה אלקית.

[2] ובפיהמ"ש להרמב"ם (כלאים פ"ח מ"ה): אדני השדה הם חיות הדומות לבני אדם, ואומרים המספרים חדושי העולם שהוא מדבר דברים רבים שאינם מובנים ודיבורו דומה לדבור אדם ושמו אל נאנס בלשון ערב, ומגידים מעניניו בספרים דברים רבים.

ובתפארת ישראל (יכין אות לב ובועז אות א) בר נש דטור, נ"ל דר"ל וואלדמענש הנקרא אוראנגאוטאנג, והוא מין קוף גדול בקומה וצורת אדם ממש, רק שזרועותיו ארוכים ומגיעין עד ברכיו, ומלמדין אותו לחטוב עצים ולשאוב מים וגם ללבוש בגדים כבן אדם ממש ולהסב על השולחן ולאכול בכף ובסכין ובמזלג, ובזמנינו אינו מצוי רק ביערות גדולות שבאמצעי' אפריקא, אולם כפי הנראה היה מצוי גם בסביבות א"י בהרי לבנון ששם גם בזמנינו יש שם יערות גדולות מארזי לבנון המפורסמים, להכי נקרא בר נש דטור. ורבותי פירשו שהוא חיה בצורת אדם ומחובר לארץ בחבל שיוצא מטיבורו ומסוכן מאד (ועי' במעשה טוביה) וכשנפסק החבל מיד מת. ואולם הגם שאין לתמוה שאינו בנמצא בספרי הטבע, כי כמו כן נמצא בתחתית ארץ עצמות מכמה ברואים שנאבד זכרם כעת כמאמוט וכדומה, ואולי לרוב הסתכנותם ביערום הקדמונים מהארץ. וגם אין לתמוה היאך דבר חי יגדל מהקרקע, י"ל דהרי מצינו דוגמתו (חולין פ"ט מ"ו) בעכבר שגדל מארץ. ועי' מ"ש בס"ד בפירושינו שם. אבל יש לתמוה מאין לוקחת פרנסתה באכילה ושתייה והרי אין לנו שום בע"ח בת קיום שא"צ אכילה, והוא כדי להשלים ע"י האכילה מה שנשחק מהיסודות שהגוף מורכב מהם שישחקו את עצמן כל רגע, ורק עי"ז יושלם החסרון, ודוחק לומר שלוקחת פרנסתה מיניקת טבורה מהארץ, דהרי לא ברא הקב"ה שום דבר בעולם לבטלה וא"כ ל"ל פה ועינים ובמ"ע, ואף שהשמעטטערלינג חי ואינו אוכל, כי נברא בלי פה, אבל באמת הרי אינו בן קיום ורק יום א' הוא חי ואחר שהזדווגו והניחה הנקיבה ביצה ימותו שניהן. ואם סמיכתן על הירושלמי שאמר שחיותו בטבורו, אולי באמת כך הוא, אבל חבל הדבק בארץ מאן דכר שמיה.

[3] דודאים בגימטריא כאדם (בעל הטורים). והם על צורת בן אדם, כי יש להם דמות ראש וידים. (אבן עזרא). בשעה שחותכים הדודאים מן הארץ כל השומע קולם מיד מת ולוקחים חמור זקן ומרעיבין אותו וחופרים סביבות הדודאים ובורחים האנשים מרחוק כדי שלא ישמעו הקול והחמור בשעת רעבון מוציא הדודאים וכששומע החמור הקול מיד מת. (מושב זקנים ויחי). ובמדרש הגלוי אמרו כי ראובן יצא לרעות חמורו של אביו וקשרו בשורש אחד של דודאים והלך לו וכשחזר מצא החמור מת שעקר שורש הדודאים שהעוקרם מת ולקח הדודאים והביאם לאמו וזהו יששכר חמור גרם. (צרור המור). ופירש בחיי ז"ל אילן במדבר דמות אדם מנדראגיל"ש בלע"ז ויש לו חבל מטבורו לארץ והתולשו הוא מת בא ראובן וקשר חמורו עליו חזר מצא החמור מת והאילן תלוש אמר יש ממש בזה לקח מפריו והביא לאמו הועיל לה להריון ונתנה לרחל ממנו ונתעברה. (חמדת ימים לר"ש שבזי). ונקרא דודאים יברוח כי מטבעו מי שעוקר אותו בורחת ופורחת נשמתו. (ילקוט אור האפלה). וראיתי בספר ערוך הגדול רפואות ללשונותם למשפחותם, שהדודאים הנקראים מאנדראגורא בלשון יוני ורומי, שאין אדם רשאי לעוקרם מפני שהעוקרם מת, אלא קושרין חבל ראשו אחד בשרש וראש השני קושרין בצואר הכלב, והכלב עוקרן ומת. עכ"ל. דע וראה איך הגיעו ידיעות רז"ל בכל פרטי הנמצאים. (רב פעלים אות ג')​

 

[י"ג מידות]

[]אַיָלָה

האילה שבעה מכך שהיא מחלקת אוכל לשאר החיות/ מה עושה האילה כאשר העולם צריך לגשם

א] מַהִי אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר אֶלָּא זוֹהִי חַיָּה אַחַת רַחֲמָנִית שֶׁאֵין בְּכָל חַיּוֹת הָעוֹלָם רַחֲמָנִית כְּמוֹתָהּ. מִשּׁוּם שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁדְּחוּקָה לָהּ הַשָּׁעָה וּצְרִיכָה לְמָזוֹן לָהּ וּלְכָל הַחַיּוֹת, הִיא הוֹלֶכֶת לְמֵרָחוֹק לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, וּמְבִיאָה וּמוֹבִילָה מָזוֹן, וְלֹא רוֹצָה לֶאֱכֹל עַד שֶׁתָּבֹא וְתַחֲזֹר לִמְקוֹמָהּ. מַדּוּעַ, כְּדֵי שֶׁיִּתְאַסְּפוּ אֶצְלָהּ שְׁאָר הַחַיּוֹת וּתְחַלֵּק לָהֶן מֵאוֹתוֹ מָזוֹן. וְכַאֲשֶׁר מַגִּיעָה, מִתְאַסְּפוֹת אֶצְלָהּ כָּל שְׁאָר הַחַיּוֹת, וְהִיא עוֹמֶדֶת בָּאֶמְצַע וּמְחַלֶּקֶת לְכָל אַחַת וְאַחַת. וְסִימָן לַדָּבָר וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְגוֹ'. וּמִמַּה שֶּׁמְּחַלֶּקֶת לָהֶן הִיא שְׂבֵעָה, כְּאִלּוּ אָכְלָה יוֹתֵר אֹכֶל מִכֻּלָּן וכו' וּבְשָׁעָה שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ לְמָטָר, מִתְאַסְּפוֹת אֶצְלָהּ כָּל שְׁאָר הַחַיּוֹת, וְהִיא עוֹלָה לְרֹאשׁ הַר גָּבוֹהַּ, וּמַכְנִיסָה רֹאשָׁהּ בֵּין בִּרְכֶּיהָ, וּבוֹכָה בְּכִיָּה אַחַר בְּכִיָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ קוֹלָהּ וּמִתְמַלֵּא רַחֲמִים וְחָס עַל הָעוֹלָם. (זוהר פנחס רמט)

ב] אמרו רבותינו (שוח"ט מזמור כ"ב) האילה הזאת חסידה שבחיות, וכשהחיות צמאות למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום, ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והקב''ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים. (רש"י תהילים מב, ב)[/]

אפשר להוסיף שאילה פרנסתה מנחשים.

 

[י"ג מידות]

אפשר להוסיף שאילה פרנסתה מנחשים.

"חולל אילות תשמור אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה"
ב"ב טז ע"ב

 

[י"ג מידות]

רבי אלימלך בידרמן שליט״א סיפר כי קיבל מכתב מאת אחד מגדולי הדור שהסביר בו בטוב טעם מדוע דווקא הנחש מציל את האיילה:
כאמור, האויב המר ביותר של הנחש הוא האיל. כאשר האיילה כורעת ללדת מזהה הנחש הזדמנות חד פעמית לנקום באויב המר שלו. אין הוא מכיש אותה מתוך טוב לב או מחמת מידות טובות, אלא הוא מנצל את ההזדמנות להיפרע ממנה.
מכיש הנחש את האיילה וממשיך בזחילתו, בטוח שהרגה.
אבל ׳יושב בשמים ישחק׳, והוא מראה לכל עד כמה מעשה נקמה זה אינו אלא חסד גמור עם האיילה, להציל את חייה ואת חיי ולדה...
גם האיילה באותו רגע בוודאי רואה בכל המאורע טרגדיה נוראה, כשהיא מוכשת על ידי האויב שלה כשאין היא יכולה להתגונן, אבל האמת היא שבאותו רגע ניצלו חייה.
כך על האדם להתייחס לכל המאורעות שחולפים עליו. אין לנו כלים לראות את ההיקף, אך זאת אנו יודעים:
שהכל מדויק ומכוון, ולטובתנו.