פסח, חודש ניסן ביעור חמץ על ידי שממאסו

[נדיב לב]

ראיתי בעבר מי שהסתפק אם אפשר לבער חמץ ע"י שמאכיל חיה שדרכה להקיא מאכלה (כ"כ בעה"ט לבאר מה שנקרא הקאת בתורה).
וצדדי הספק בשונה מחיה שאין דרכה להקיא וממילא נמצא שביער החמץ, אבל בחיה זו שדרכה להקיא לא חשיב ביעור. או נימא דסו"ס כשהאכיל אותה בזה הרי ביער את החמץ ומה שהקיאה אחר כך אין זה חסרון בביעור.

ולכאורה זה תלוי במה שיש לדון האם חובת ביעור דווקא על ידי ביעורו ממש מהעולם או אף ע"י מיאוסו בכה"ג נתבטל החמץ.
ובפשטות במקרה הנ"ל, החמץ נמאס ולא גרע מחמץ שנפסל מאכילת כלב שחז"ל לא חייבו לבערו וכמו שנפסק בשו"ע או"ח סימן תמב סעיף ב וז"ל: הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמא שנסרחה, אינו חייב לבער.

ובעצם הענין דנו האחרונים בהשלכת חמץ לפח אשפה אם נתקיים בו דין ביעור (בשו"ת חלקת יעקב סימן קצו ובשו"ת קנין תורה כתבו שבזרק לאשפה ונמאס הרי זה כביעור) ובמקרה שנמאס ממש לית מאן דפליג.
(והנה לצד שחשיב ביעור יד צד דחשיב כביעור בשריפה, לפמש"כ הרש"ש בריש פ"ב בפסחים שאכילת אדם הוי כביעור שריפה ע"י עצים ולומד זאת מלשון דקרא).