מאמר תורני בואו חשבון - בענין חשבון ל"ט מלאכות שבת

בואו חשבון
בענין חשבון ל"ט מלאכות שבת​

ביאורו של רבינו חננאל בכוונת 'ארבעים חסר אחת'
מלאכת ומלאכה שבתורה הן ס"א

א] במסכת שבת (מט:) הדור יתבי וקמיבעיא להו, הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי, אמר להו ר' חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן. אמר להו ר' יונתן בר' אלעזר כך אמר שמעון ברבי יוסי בן לקוניא כנגד מְלָאכָה מְלַאכְתּוֹ ומְלֶאכֶת שבתורה ארבעים חסר אחת. בעי רב יוסף וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ (בראשית לט, יא) ממנינא הוא או לא, א"ל אביי וליתי ספר תורה ולימני, מי לא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום, אמר ליה כי קא מספקא לי משום דכתיב (שמות לו, ז) וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם, ממנינא הוא, והא כמאן דאמר (סוטה לו:) לעשות צרכיו נכנס, או דילמא ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא, והאי והמלאכה היתה דים, הכי קאמר דשלים ליה עבידתא, תיקו.

ב] ובירושלמי שבת (פ"ז ה"ב) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, מניין לאבות מלאכות מן התורה, ר' שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: כנגד ארבעים חסר אחת מְלָאכָה שכתוב בתורה. בעון קומי רב אחא [שאלו התלמידים לפני רב אחא] כל הן דכתיב מלאכות שתים [כל מקום שנאמר מְלָאכוֹת, האם מונים אותם כשתים?]. אמר רבי שיין: אשגרת עיינה דרבי אחא בכל אורייתא, ולא אשכח כתיב דא מילתא [רב אחא עיין וחיפש בכל התורה כולה ולא מצא מקום שנאמר בו מְלָאכוֹת, ולכן לא חשש לענות תשובה לתלמידיו]. בעיא דא מלתא [וקשה, האם יתכן ששאלו את רב אחא על דבר כזה שלא כתוב בכלל בתורה, אלא ודאי זה מה שתלמידיו התכוונו לשאול אותו, האם] וַיָּבוֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ (בראשית לט, יא) מנהון [נמנה עם המלאכות, או דילמא], וַיְכַל אלקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה (בראשית ב, ב) מנהון [נמנה עם המלאכות]. תני רבי שמעון בן יוחאי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אלקיך לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה (דברים טז, ח) הרי זה בא להשלים ארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה.

ג] הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כו', וא"ר יונתן בן אלעזר כנגד מלאכת ומלאכה שבתורה, והן ס"א, כשתוציא ג' מלאכות הכתובין בויכולו השמים, וד' שכתוב בהן ועשית ויעשה ותעשה, ולְרֶגֶל הַמְּלָאכָה (בראשית לג, יד), וי"ג שכתב כל מלאכת עבודה, הרי כ"א, נשארו מ', ובכללם שֵׁשֶׁת יָמִים וכו' לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה (דברים טז, ח), ולמה זה, כי בפירוש אמרו בתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי שבת פ"ז ה"ב) שבא זה הכתוב להשלים ל"ט מלאכות בתורה, ויש מי שמוציא מכלל אלו מ' וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ (בראשית לט, יא) ונשארו ל"ט, ויש שמוציא וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם (שמות לו, ז), ולדברי הכל נשארים ל"ט מלאכות. [רבינו חננאל]

ד] פירש רבינו חננאל הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, מפרש בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) כנגד מלאכה ומלאכות שכתוב בתורה. והן ס"א, כשתוציא ג' מְלַאכְתּוֹ שבויכלו השמים, וד' שכתב בהן וְעָשִׂיתָ ויֵעָשֶׂה ותֵּעָשֶׂה, ולְרֶגֶל הַמְּלָאכָה (בראשית לג, יד), וי"ג שכתב בהן כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, הרי כ"א, נשארו מ', ובכלל הנשארים שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת עד לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה (דברים טז, ח), ולמה זה, כי בפירוש אמרו בתלמוד א"י שבא זה הכתוב להשלים ל"ט מלאכות בתורה, ויש שמוציא מכלל המ' וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ (בראשית לט, יא), ויש שמוציא וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם (שמות לו, ז), ונשארו ל"ט. ועתה אפרשם, ס"א מלאכות שכתב בתורה, ג' דויכלו השמים, ולְרֶגֶל הַמְּלָאכָה - ד', וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ - ה', בהחדש הזה לכם (בא יב, טז) - כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם - ו', ב' בעשרת דברות הראשונות וב' בדברות האחרונות, הרי י'. באלה המשפטים - בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ. בכי תשא - ה', ובויקהל משה - י"ח, ובאלה פקודי - ד', הרי ל"ח. בצו את אהרן (ז, כד) - יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה, בויהי ביום השמיני (יא, לב) - כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם, באשה כי תזריע (יג, נא) - [יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה [1] ], באחרי מות (טז, כט) - [וְ]כָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, הרי מ"ב. ובפרשת שור או כשב (פרשת אמור) - י"א, הרי נ"ג. בפנחס- ז' הרי ס', בראה אנכי (טז, ח) - לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה. הוצא מהן ג' דויכלו דלאו מלאכה היא, כי בדיבור ובמאמר נעשו. וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ - ראשונות ואחרונות (יתרו כ, ט; ואתחנן ה, יג). ושֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה דכי תשא (לא, טו). שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה דויקהל (לה, ב) [ודאמור [2] (כג, ג)], והם עשה ולא לאו, וי"ג [3] כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה שנאמרו במועדות, שאוכל נפש מותר בהן ובשבת אסור, הרי כ"א, נשארו מ', הוצא לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ (וישב לט, יא) שהוא לעשות צרכיו ולא מלאכה ממש, הרי ל"ט, נשארו כנגד מ' מלאכות חסר אחת. [ראב"ן סימן ש"נ - לגירסת פירוש 'אבן שלמה' - להג"ר שלמה זלמן עהרנרייך ז"ל אב"ד שמאלויא]

אין להכניס במניינם אלא מלאכה שאין כתוב בה לא אזהרה ולא עונש

ה] ובני המשכיל מהר"ר אברהם אמר ליישב וכו' אך שאל אותי שעמד למנין כאשר עיין בספר הקונקרדנסיוס בשרש 'לאך', ומצאם יותר הרבה, והשיבותיו וכו' ועל אשר שאלתני שמצאת יותר ממספר ארבעים, הנה מתוך פירוש רש"י שכתב בזה הלשון: "שכתובים בתורה [4], בכל התורה, והכי קאמר קרא (יתרו כ, י) לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, כמנין כל מלאכה שבתורה" ע"כ, מזה למדתי שאין להכניס במניינם אלא מלאכה שאין כתוב בה לא אזהרה ולא עונש, שעל אותן שאין בהם אזהרה ולא עונש עליהם הוא אומר שאמר הכתוב שלא תעשה אותם, דוק ותשכח שיהיו ארבעים ולא יותר [5], ובתוכם הני תרי דעלייהו בעי רב יוסף. ומצאתי סעד למה שכתבתי שאין למנות בכלל ארבעים אותן שנאמר בהן אזהרה או עונש, שכן במסכת יומא פרק יוה"כ דף ע"ו דמפרש רב חסדא חמשה ענוין דיוה"כ כנגד חמשה פסוקים דכתיב בהו עינוי, ומקשינן חמשה הוו ואנן שיתא תנן, וכתבו התוספות (ד"ה הני חמשה הוו) תימה לי דבקראי נמי כתיבי שיתא, תרי באחרי מות, ושלש באמור אל הכהנים, וחד בפינחס, ונראה לי דכי כל הנפש אשר לא תעונה (ויקרא כג, כט) לא קחשיב, דלא קחשיב אלא ציוויין תענו ועניתם, אבל האי דלא ציווי הוא לא קחשיב. עכ"ל, והנאני מאד. [תוי"ט שבת פ"ז מ"ב]

מלאכת ומלאכה שבתורה הן ס"ה
כל הפסוקים שכתוב מלאכה סתם אין לחשבם

ו] עיין תוי"ט שהקשה לו אחד [6] האיכא בתורה טפי, והשיב דאזהרות וצווים לא נחשב. ותמיהני על זה מהירושלמי (פ"ז ה"ב) דאיתא שם דמאי דכתיב גבי עצרת [7] לא תעשה מלאכה הוא, ובא להשלים מנין הל"ט, א"כ הלא גם אזהרה במספר. וראיתי ברמב"ן בשם הר"ח חשבון דאיכא ס"א וכו'. ודבריו דורשים ביאור מה שכתב שיש ס"א, באמת נמצא ס"ה [8] כמו שתראה מספרם בקונטריס שמובא בתוי"ט וכו'. ולכל הקושיות הנ"ל יש למצוא ע"י עמל וטורח ישוב דחוק. אך נפלאת בעיני מה שכתב הר"ח דג' שבויכלו אין לחשוב, מהא דאיתא בירושלמי פ"ז ה"ב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו, מנהון. ולולא דמסתפינא, הייתי מגיה בגמרא תחת תיבת מְלָאכָה - 'הַמְּלָאכָה', וכל הפסוקים שכתוב מלאכה סתם אין לחשבם, והם במספר עשרים, ועוד לנכות חמשה, ב' פעמים מְלַאכְתֶּךָ, וב' פעמים בִּמְלֶאכֶת, ופסוק מִמְּלַאכְתּוֹ, ובנכיון כ"ה נמצא ארבעים מכוון, ובנכיון ויבא הביתה או והמלאכה היתה דים הוי ל"ט. והגרל"ב [9] כתב דזכור ושמור בדבור אחד, על כן לא נחשב דברות השניות בפני עצמן, ותירוצו אין בו מועיל כי אם לשני פעמים מְלַאכְתֶּךָ ומְלָאכָה, והלא יש כ"ה יתרים. [יפה עינים שבת מט:]
​

ואלו הן ס"ה המלאכות הכתובות בתורה

א] בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה -

ב] - וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה (בראשית ב, ב)

ג] כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ (בראשית ב, ג)

ד] וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה (וישלח לג, יד)

ה] וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ (וישב לט, יא)

ו] כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם (בא יב, טז)

ז] שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ (יתרו כ, ט)

ח] וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת וכו' לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה (יתרו כ, י)

ט] אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ (משפטים כב, ז)

י] אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ (משפטים כב, י)

יא] בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה (תשא לא, ג)

יב] וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה (תשא לא, ה)

יג] וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת וכו' כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ (תשא לא, יד)

יד] שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה (תשא לא, טו)

טו] כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת (תשא לא, טו)

טז] שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה -

יז] - וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וכו' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת (ויקהל לה, ב)

יח] הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד (ויקהל לה, כא)

יט] לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ (ויקהל לה, כד)

כ] לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה (ויקהל לה, כט)

כא] בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה (ויקהל לה, לא)

כב] לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת (ויקהל לה, לג)

כג] לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם (ויקהל לה, לה)

כד] - עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה (ויקהל לה, לה)

כה] לַעֲשׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ (ויקהל לו, א)

כו] לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה (ויקהל לו, ב)

כז] לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ (ויקהל לו, ג)

כח] הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ -

כט] - אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ (ויקהל לו, ד)

ל] לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה (ויקהל לו, ה)

לא] אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ (ויקהל לו, ו)

לב] וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם -

לג] - לְכָל הַמְּלָאכָה (ויקהל לו, ז)

לד וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה (ויקהל לו, ח)

לה] כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה -

לו] - בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ (פקודי לח, כא)

לז] וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה (פקודי לט, מג)

לח] וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה (פקודי מ, לג)

לט] וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה (צו, ז, כד)

מ] כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם (שמיני יא, לב)

מא] אוֹ בְּכָל מְלֶאכֶת עוֹר (תזריע יג, מז)

מב] לְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה (תזריע יג, נא)

מג] בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ (אחרי טז, כט)

מד] שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה (אמור כג, ג)

מה] - כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא (אמור כג, ג)

מו] בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וכו' כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (אמור כג, ז)

מז] בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וכו' כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (אמור כג, ח) [פסח]

מח] כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשֹׂוּ (אמור כג, כא) [שבועות]

מט] כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (אמור כג, כה) [ראש השנה]

נ] וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא (אמור כג, כח)

נא] וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה וכו' וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא (אמור כג, ל)

נב] כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ (אמור כג, לא) [יום הכיפורים]

נג] בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וכו' כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (אמור כג, לה) [סוכות]

נד] עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (אמור כג, לו)

נה] לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד (במדבר ד, ג)

נו] בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וכו' כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (פינחס כח, יח)

נז] וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וכו' כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (פינחס כח, כה) [פסח]

נח] וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים וכו' כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (פינחס כח, כו)

נט] כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (פינחס כט, א) [ראש השנה]

ס] כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ (פינחס כט, ז) [יום הכיפורים]

סא] כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (פינחס כט, יב) [סוכות]

סב] בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת וכו' כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (פינחס כט, כט)

סג] שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ (ואתחנן ה, יג)

סד] וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת וכו' לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה (ואתחנן ה, יד)

סה] שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אלקיך לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה (ראה טז, ח)​

​

***​

ב' אופנים לחשבון ל"ט מלאכות
החילוק בין הבבלי לירושלמי

ז] על דבר החשבון בהל"ט מלאכות דשבת שכתבתי ביפה עינים שבת מט ע"ב, שהשבתי לחכם אחד ששאלני בענין זה. על דבר שהקשה כבוד תורתו על מה שכתבתי להגיה בגמרא 'הַמְּלָאכָה', ומלאכה לא נחשב, אם כן קשה מהירושלמי דאמר לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה משלים המנין. הנה בודאי לא נעלם ממני הירושלמי בתוך כדי דבור שהזכרתיו להקשות ממנו על הר"ח והתוי"ט, אך מיראת האריכות קצרתי שם, ואעתיק לו מה שכתבתי אצלי בפני אריה [10] על הירושלמי.

וזה לשוני שם [אחר שפלפלתי בדברי הר"ח ליישב החשבון שלו - שהשמטתי בהעתקה ביפה עינים וכתבתי בקצור שיש ליישב, והקשתי מהירושלמי]: ואין לומר דהירושלמי בתר דמסיק לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה הוא משלים המנין, אפשיטא דאין לחשוב מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, דמה ענין פסוק וַיְכַל שבפרשה ראשונה בתורה להפסוק לא תעשה מלאכה שהוא פסוק האחרון שבמלאכות, ועוד הלא פשטות האבעי' בהירושלמי הוא אם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ הוא מן המנין וכמ"ד מלאכתו ממש, או כמ"ד לעשות צרכיו נכנס ויהיה נמנה תחת זה וַיְכַל כו', ואם נמנה ויבא הביתה כו' האי ויכל כו' הוא כמאן דאמר דשלים עבידתא, וכבבבלי על פסוק והמלאכה היתה דים, ונבחר בירושלמי פסוק זה תחתיו, ואינו כולל שאר מְלַאכְתּוֹ שבויכלו, דהכא בויכל לא כתיב מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, וקאי אמלאכתו דשלים עבדתא, מה שאין כן בשארי מלאכתו בויכלו דכתיב מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, ומובן החלוק, ועולה לפי זה בקנה אחד האבעי' שם עם מה שאמרו בבבלי, ומה שייך לזה הפשיטות מקרא לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה איזה מהן שנחשוב אם הַבַּיְתָה כו' אם וַיְכַל כו', גם אם נאמר לפרש דקאי האבעי' על כל הג' מלאכתו שבויכלו, והם שני אבעיות, אחד אם לחשוב ויבא הביתה כו', והב' אם הג' מְלַאכְתּוֹ שבויכולו נחשבים, ג"כ אין מובן הפשיטות, שאם שייך קרא לא תעשה מלאכה לענין החשבון, אין לנכות כנגדו רק פסוק אחד, ויהיה נדחה מהחשבון פסוק הביתה כו', ומאין לנו לדחות כל הג' שבויכלו.

והנראה בעניות דעתי בפירוש הירושלמי דמשמע דהוי פשיטות להאבעי', דהנה יש ב' אופנים שיבא ויעלה חשבון ל"ט מלאכות, או שלא נחשוב תיבת מְלָאכָה שהם כ"ד, [ומה שכתב כבוד תורתו שהם כ"ה, לעניני היה טוב יותר, אבל לא נמצא יותר, והקונקורדנציה טעה בזה שהכניס פעם אחת 'המלאכה' בתוך מנין תיבת 'מלאכה', וכבודו נמשך אחריו] ועוד לנכות פסוק מִמְּלַאכְתּוֹ הרי כ"ה, ונשארו מ'. (ואם לא נחשוב בנכיון, הארבעה שכתוב בהם בְּכָל לְכָל, באמרנו שכשם שנחשוב "הַמְּלָאכָה, לַמְּלָאכָה", כן נחשב כשהשמוש נכתב אצל כָל - בְּכָל לְכָל, כאילו כתוב אצל תיבת מְלָאכָה, יש ד', ויש לנכות כנגדם ד', ב' בִּמְלֶאכֶת וב' מְלַאכְתֶּךָ) ועכ"פ יש למצוא החשבון.

ואופן השני שלא נחשוב מְלַאכְתּוֹ ולא הַמְּלָאכָה וְהַמְּלָאכָה לַמְּלָאכָה כו', רק מְלָאכָה ומְלֶאכֶת לבד, והם עולים מ"ג, ולנכות מהם ארבעה, יֵעָשֶׂה - ב' פעמים, תֵּעָשֶׂה - ב' פעמים, [ומ"ש (צו, ז, כד) יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה, אין לנכותו, כי המגרעת של יֵעָשֶׂה הוא משום דמשמעו שנעשה מאיליו המלאכה, ואין זה כי אם בשסמוך תיבת יֵעָשֶׂה לתיבת למְלָאכָה[11], מה שאין כן בקרא הנ"ל יֵעָשֶׂה דגבי חלב - יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה, קאי על החפץ שנעשה בו מלאכה על ידי אדם העושה ולא על המלאכה, וכן קרא[12] יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם (שמיני יא, לב), אין לנכותו מטעם זה], ונשארו ל"ט.

וזהו דפשיט בירושלמי כיון דמני רשב"י דלֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה הוא להשלים, על כרחך אין לומר אופן הראשון - שאין לחשוב מְלָאכָה סתם, רק אופן השני, א"כ מְלַאכְתּוֹ אין נחשב כלל, ונופל האבעי' אם מְלַאכְתּוֹ זה או זה מן המנין, דנפשט דכל 'מְלַאכְתּוֹ' אין לחשוב. זהו שביארתי בעניות דעתי ב'פני אריה' דברי הירושלמי.

ועל פי זה לולא דמסתפינא הייתי מגיה בבבלי הַמְּלָאכָה כו', וס"ל להבבלי כאופן הראשון, דאופן השני אין לומר להבבלי, דהלא אבעי' ליה אי מְלַאכְתּוֹ דויבא הביתה כו' מן המנין או וְהַמְּלָאכָה היתה דים, ע"כ ס"ל כאופן הראשון, והשתא לא קשה מהירושלמי, דמצינו חילוקים רבים ביניהם, ואין להקשות מתלמוד לתלמוד זה, וגם במקור דרש זה מצינו בבבלי פלוגתא דתנאי ואמוראי, רק מעיקרא היה קשה לנו בשלא היה לנו אופן אחר כי אם אחד, אבל עתה אתי שפיר. ופירוש ראב"ן לא ראיתי ואיננו פה, ומה שכתבתי בעניות דעתי נראה נכון. כזה השבתי להחכם השואל.

ככה אבקש מכל מעיין בספרי יפה עינים, שלצדק ישפטוני ולא ירשיעו בהשקף ראשון, ואם גם אחרי העיון יקשה בעיניהם, יוכלו לשלוח דברם אלי, ובעזר השם אשיב להם כיד ה' הטובה עלי.
​

הצעיר המחבר אריה ליב בללא"א הרב וכו' מו"ה שלום שכנא זצלה"ה חופ"ק בילסק​

[יפה עינים בסוף עירובין [13] ]

לא רצו החכמים למנות אלא דבר שהוא בשלימות

ח] אמנם כן אציג לפניך ותראה מספר המכוון ועל קו האמת, והן הבט נא ופקח עיניך להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם שאמרו "כנגד מְלָאכָה מְלַאכְתּוֹ ומְלַאכְתֶּךָ [14] שבתורה", ולא אמרו דרך כלל כנגד מנין מלאכות הכתובים בתורה, אלא שהיה רצונם לומר בזה להוציא מהמנין כל תיבות מְלֶאכֶת שכתוב בתורה, ולפי שאינם אלא שמות הנסמכים לדבר אחר, כגון מלאכת של העבודה, או של מחשבת, וכיוצא בזה מהדומים להם, שאין אלו בכלל המנין, ואין אנו מונין אלא אלו שכתוב בהן תיבת מְלָאכָה בשלימות, וכן תיבת מְלַאכְתּוֹ וכן תיבת מְלַאכְתֶּךָ, וא"כ אפילו אותן כתובים שכתוב בהן אות השימוש לפני תיבת מלאכה הן בכלל המנין, כגון הַמְּלָאכָה וְהַמְּלָאכָה לַמְּלָאכָה וכיוצא בהן, ומפני שיש בהן תיבת מלאכה בשלימות, ר"ל מלאכה שלו מלאכה שלך, וכדומה המלאכה וכו', וכן אותן שכתוב בהן מְלַאכְתּוֹ מְלַאכְתֶּךָ מבלתי אות השימוש שלפניהן אותן הן בכלל המנין, ולהוציא הכתוב איש איש מִמְּלַאכְתּוֹ שאינו בכלל המנין, והטעם שזהו כינוי וגם אות השימוש לפניו, ולא נכנס בכלל המנין אלא דוקא אותן שכתוב בהן תיבת מלאכה בשלימות, ואף שיש בהן אותיות השימוש לפניהן, וכן אותן הכינויים שאין בהם אות השימוש לפניהם, כמו מְלַאכְתּוֹ מְלַאכְתֶּךָ, אבל מִמְּלַאכְתּוֹ שהוא הכנוי וגם יש בו אות השימוש לפניו זה לא נכנס בכלל המנין, והטעם הוא מבואר שלא רצו החכמים למנות אלא דבר שהוא בשלימות, ואף אם הוא מהכנויים, הרי מ"מ הכינוי הוא בשלימות מלאכתו של זה או מלאכתך, אבל ממלאכתו אין זה בשלימות.

ועכשיו תמצא המספר מכוון ארבעים לא פחות ולא יותר ועם הני תרי קראי דבעי רב יוסף, שהן הכ"ד שכתוב בהן מְלָאכָה עם האזהרות והעונשין, ועשרה מהכתוב בהן הַמְּלָאכָה וְהַמְּלָאכָה לַמְּלָאכָה הרי ל"ד, ומְלַאכְתֶּךָ הם שתים הרי ל"ו, ומְלַאכְתּוֹ הן ארבעה, הרי ארבעים מכוון במספר. ומחמת ספיקא דרב יוסף בהני תרי קראי נקראו "ארבעים וחסר אחת", וזהו על דרך וקו האמת.

והנה מהקרובים אתה למד על הרחוקים, שאפילו דבר קרוב וקל כזה, אי אפשר לעמוד על האמת עד אם יהיו עיניו של המעיין משוטטות בים התלמוד הזה, וק"ו ובנו של הק"ו לדברים החמורים והשיטות שבהש"ס והפוסקים, שאי אפשר לעמוד ולהבינם על דרך הנכון והאמת ועם המקור והשורש מענינים שבתורה אם לא יהיה יגע בתלמוד הזה, אז יבין גם בתלמוד הבבלי ובדברי הפוסקים, ולהוציא דין אמת לאמתו, ומכ"ש להבין דברי הרמב"ם ז"ל על בורין אי אפשר לבוא עד תכונת ואמיתת דעתו מבלתי עיון הדק בתלמוד הזה ובסדרו, והרי תשובה ניצחת לאותן המתחכמין כיש מתעשרים[15], ואומרים די לנו בהבנת תלמוד הבבלי והפוסקים.
[מראה הפנים ירושלמי שבת פ"ז ה"ב]
​

---

[1] כך היא גירסת פירוש 'אבן שלמה', ובמקור כתוב: באשה כי תזריע ב', וזה ודאי טעות [למרות שיש באמת ב' מלאכות בתזריע] כי אם הראב"ן מחשב ב' מלאכות בפרשת תזריע לא מסתדר המשך החשבון.

[2] כך היא גירסת פירוש 'אבן שלמה', ונימוקו, כי בלי זה לא תמצא לחסר מנין כ"א, וגם כי אין סברא לחסר תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה דויקהל ולא לחסר תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה דאמור שהרי בשניהם יש את אותו סברא שהם עשה ולא לאו. אמנם רבינו חננאל בעצמו אינו מחסר את תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה דאמור ובמקום זה מחסר את לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה, ותמה על זה בפירוש 'אבן שלמה' ב' תמיהות, תמיהה אחת מה הסברא לחסר תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה דויקהל ולא לחסר תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה דאמור, ותמיהה שניה שהרי הראב"ן בא לפרש את רבינו חננאל ואיך לבסוף כותב אחרת ממנו, ונשאר בצריך עיון.

והנה בספר תוספות חדשים על המשניות מביא את הרדב"ז בתשובה כתב יד סי' ק"ס שמביא את דברי רבינו חננאל הללו, ולא נמצא בגירסתו הפסוק לרגל המלאכה, אבל בשו"ת הרדב"ז שיש בידי (ח"ח סי' לז) מביא את הפסוק ולרגל המלאכה וזה לשונו: דבר זה כתב רבינו חננאל ז"ל כי ג' במעשה בראשית לא הוו במנינא, וטעמיה משום בדבר ה' שמים נעשו, וד' שכתוב בהם לשון עשייה, ולרגל המלאכה וכו'. וכן בפתח עינים להרב חיד"א ז"ל מביא בשם הרדב"ז בתשובותיו כתב יד את דברי רבינו חננאל, וחזינן שהיה בגירסתו הפסוק ולרגל המלאכה.

[3] בפירוש 'אבן שלמה' מעיר דיש רק י"ב 'כל מלאכת עבודה' במועדות שמותר בהם אוכל נפש, ששה בפרשת אמור וששה בפרשת פינחס, ושאר 'מלאכה' שכתוב שם הוא בשבת ויום הכיפורים שבהם אוכל נפש ג"כ אסור, והם כן נמנין בל"ט מלאכות. ומיישב דיש י"ג עם הפסוק בפרשת בא (יב, טז) כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אפילו שלא כתוב שם 'מלאכת עבודה' מכל מקום הרי כתוב בפירוש בצדו אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם, על כרחך הוא אינו נמנה בכלל הל"ט מלאכות שאוכל נפש אסור בהם. אמנם הפסוק בפרשת ראה (טז, ח) וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אלקיך לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה משלים את מספר הל"ט מלאכות למרות שמותר בו אוכל נפש כמובא בירושלמי, כיון שלא כתוב בצדו היתר אוכל נפש וגם לא כתוב הלשון 'מלאכת עבודה' שכוונתו להתיר אוכל נפש, ולכן הוא משלים את מספר ל"ט מלאכות. עד כאן ביאורו הנפלא.

[4] ברש"י אצלינו הלשון: שבתורה, שכתובים בכל התורה.

[5] בפירוש 'מראה הפנים' על הירושלמי תמה על התוי"ט, וזה לשונו: עיקר היסוד של הבנין שלו נופל בדרך שרצה לדחוק בו ולמנות המספר בלא הכתובים של אזהרות, דהא ברייתא ערוכה היא הכא בריש הסוגיא, כדתני רשב"י וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה הרי זה בא להשלים ארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה, ואם היה רואה לזה בודאי היה חוזר בו מדרכו. אלא דמלבד כל אלה יש לתמוה ולהפליא עליו, במה שראה בהספר הנזכר ובשורש הנ"ל, וכתב דוק ותשכח שיהיו ארבעים ולא יותר עם הני תרי דבעי רב יוסף, והנה הרואה יראה שאין החשבון שלו מכוון כלל וכלל. והנני אציע לפניך ברמז ובקצרה שמתוך כך תעלה האמת והדרך הנכון בענין הזה. הכתובים שבתורה שנאמר בהן תיבת מְלָאכָה בלא האות השימוש ומבלתי הכנוי, הם כ"ד, ובתוכם יש מה שכתוב בהן אזהרות, והן תשעה, ומה שכתוב בהן עונש, והן ארבעה - תרי דפרשת כי תשא כָּל הָעוֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה וגו' (לא, יד), כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת (לא, טו), וחד דפרשת ויקהל (לה, ב) כָּל הָעוֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת, וחד דפרשת אמור (כג, ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. והכתובים עם אותיות השמוש שלפני תיבת מלאכה, כגון הַמְּלָאכָה וְהַמְּלָאכָה לַמְּלָאכָה בפתח תחת הלמ"ד או בחוריק תחתיו [לִמְלָאכָה], הן עשרה, והכתובים שכתוב בהן מְלֶאכֶת בנסמך לתיבה שאחריה, כגון מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה והדומין לזה, שלדעת התיו"ט הם נמנו בכלל המנין ומלבד אותן שכתוב בהן אזהרות, אלו הכתובים המה ג"כ עשרה, והכתובים שעם הכנויין כגון מְלַאכְתֶּךָ הן שתים, ומְלַאכְתּוֹ שהן גם כן מהכנויים ובלא אות השימוש לפניהם ארבעה, ואחד בלבד שהוא הכתוב אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ (ויקהל לו, ד) הוא עם הכנוי ועם אות השימוש שנקרא מ"ם המִן, הרי לפניך מספר כולם בכלל חמשים ואחת, וכשתחסר אותן שכתוב בהן אזהרות שבכ"ד הראשונים, ישארו בין הכל ארבעים ושתים, ואם תחסר מהן גם אותן שכתוב בהן עונש, לא תמצא כי אם שלשים ושמונה. והן עתה היכן ה'דוק ותשכח' שכתב התיו"ט? וזה אפילו לדעתו שמונה הוא המקראות שכתוב בהן שם הסמוך והכנויים, ומחסר העונשין והאזהרות, וכבר הודעתיך דבלאו הכי נסתרו דבריו מתלמוד ערוך בברייתא ערוכה דרשב"י שהובאה כאן. עכ"ל לעניינינו.

והנה מה שכתב ב'מראה הפנים': "והכתובים עם אותיות השמוש שלפני תיבת מלאכה, כגון הַמְּלָאכָה וְהַמְּלָאכָה לַמְּלָאכָה בפתח תחת הלמ"ד או בחוריק תחתיו [לִמְלָאכָה], הן עשרה", צ"ע שהרי כשתמנה תמצא שיש ז' פעמים הַמְּלָאכָה ופעם א' וְהַמְּלָאכָה וב' פעמים לַמְּלָאכָה ופעם א' לִמְלָאכָה, הרי ביחד אחד עשר, ואולי אינו מחשיב את הפסוק לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה (ויקהל לו, ה), כיון שמחשיב רק פסוקים שאינם 'סמוכים' לתיבה שאחריה, והפסוק 'למלאכה אשר צוה' נקרא סמוך. ובזה תבין גם את המשך החשבון שכתב: "והכתובים שכתוב בהן מְלֶאכֶת בנסמך לתיבה שאחריה, כגון מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה והדומין לזה, שלדעת התיו"ט הם נמנו בכלל המנין ומלבד אותן שכתוב בהן אזהרות, אלו הכתובים המה ג"כ עשרה", ולכאורה כשתמנה תמצא אחד עשר, אלא שאינו מחשיב ב' פעמים שכתוב בפרשת משפטים 'לא שלח ידו במלאכת רעהו' כי הם ג"כ נחשבים לאזהרה, ומחשיב את הפסוק לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה כיון שהוא סמוך, הרי ביחד עשרה.

ואם כנים אנחנו בזה, כאן מונח טעותו של בעל מראה הפנים, כי התוי"ט לא מנה את ב' הפעמים שכתוב בפרשת משפטים 'לא שלח ידו במלאכת רעהו' לאזהרה, וא"כ כאשר תחסר מס"ה המלאכות שבתורה את מספר האזהרות והעונשים שהם כ"ה, תמצא בדיוק ארבעים מלאכות.

ובקובץ הדרום (חוברת כ"ה עמוד 176) מיישב את מה שקשה על התוי"ט מהירושלמי שמנה את המלאכה בפרשת ראה למרות שהוא אזהרה, ומסביר שהתוי"ט מנה את הפסוק (ויקהל לו, ו) וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ בין מספר האזהרות, לפי שמכאן למדנו אזהרה להוצאה מרשות לרשות (שבת צו:), הרי שיש כ"ו מלאכות שהן אזהרות ועונשין, וא"כ כאשר תחסר מס"ה המלאכות שבתורה את מספר האזהרות והעונשים שהם כ"ו, תמצא ל"ט, ואיך אמרו בגמרא שיש ארבעים, לכן אמרו בירושלמי תני רבי שמעון בן יוחאי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אלקיך לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה (דברים טז, ח) הרי זה בא להשלים ארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה, אע"פ שהיא אזהרה, דעל כרחך לא כתבה זאת התורה אלא כדי להשלים מנין ארבעים, שהרי בשאר המועדות בפרשת ראה לא נזכר כלל איסור מלאכה, ומאי שנא בפסח שנכתב איסור מלאכה, וגם בפסח עצמו לא נכתב מלאכה ביו"ט ראשון, אלא ודאי בכוונה כתבה תורה את המלאכה האחרונה בתורה (שמפרשת ראה והלאה לא נזכר עוד מלאכה) בכדי להשלים מנין ארבעים, ומעתה מצאנו בס"ד באופן נפלא היכן הוא ה'דוק ותשכח' שכתב התיו"ט "שיהיו ארבעים ולא יותר, ובתוכם הני תרי דעלייהו בעי רב יוסף" וסרו קושיות בעל מראה הפנים. וראה לקמן אות ח' חשבונו של בעל מראה הפנים במספר ארבעים.

[6] הוא בנו ר' אברהם.

[7] חסר כאן כמה מילים, וכך צ"ל: "דמאי דכתיב גבי פסח וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת וכו' לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה, הוא בא להשלים מנין הל"ט" או שכך צ"ל: "דמאי דכתיב גבי פסח וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת וכו' לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה, מלאכה הוא, ובא להשלים מנין הל"ט.

[8] דהיינו שר"ח (לפי איך שפירשו ראב"ן) השמיט מן המנין ד' מלאכות, כי מנה מלאכה אחת בפרשת משפטים - 'בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ', ובאמת יש שתי מלאכות, כי כתוב עוד פעם 'במלאכת רעהו'. ובויקהל מנה י"ח מלאכות, ובאמת יש י"ט. ובפרשת תזריע מנה מלאכה אחת - 'יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה' ובאמת יש עוד מלאכה - אוֹ בְּכָל מְלֶאכֶת עוֹר. ובפרשת במדבר (ד, ג) לא מנה לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

[9] הגאון ר' לייב ברלין ז"ל.

[10] ר' אריה לייב יעלין ז"ל בעל היפה עינים, כתב פירוש על הירושלמי בשם 'פני אריה', בחיפושו אחרי תומכים להדפסתו, התוודע למוציאים לאור 'האחים ראם' בוילנא, הם הסכימו להדפיס את פירושו, נחתם חוזה, ואף שלח להם כמה מסכתות, אולם ברגע האחרון החליטו האחים ראם להדפיס את התלמוד הבבלי תחילה, ובקשו ממנו להכין פירוש על הבבלי, והוא ספרו יפה עינים, בשנת תרפ"ב הדפיסו את התלמוד הירושלמי, אך פירושו פני אריה לא נדפס בו, נראה שנשרף - כמו עוד מכתביו שנשארו בכתב יד - מפני מחסור בממון, ולבסוף האש אכלתם, וחבל על דאבדין. [מתוך ספר תולדות רבי אריה ליב יעלין]

ולפחות השאיר לנו השם לפליטה קטע קטן מתוך הספר פני אריה שציטט המחבר בעצמו בספרו יפה עינים כאן ובעוד כמה מקומות.

[11] והם הפסוקים וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם (בא יב, טז) שתיבת יֵעָשֶׂה קאי על המלאכה ולא על החפץ, (כי תיבת בָהֶם אינו מדבר על החפץ אלא על יום הראשון ויום השביעי), והפסוק שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה (תשא שם, טו).

[12] צ"ל: לתיבת מְלָאכָה - כי רבינו מונה דווקא מלאכה בלי אות השימוש, אבל הפסוק - לְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה (תזריע יג, נא) לא נמנה, כי מלבד זאת דקאי על החפץ, דהיינו העור שנעשה בו מלאכה על ידי אדם העושה, אינו נמנה גם בגלל שיש בו אות השימוש.

[13] רבינו קורא למאמר זה בשם: "מאמר עינים ברכות בחשבון" והוא על שם הכתוב (שה"ש ז, ה) עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן.

[14] כך גורס 'מראה הפנים' בגמרא. ולתוי"ט היה גירסא משובשת בגמרא מְלָאכָה מְלַאכְתָּן ומְלָאכוֹת, וכתב שצריך לגרוס מְלָאכָה מְלַאכְתּוֹ ומְלֶאכֶת, כי מְלָאכָה הוא שם העומד בפני עצמו, ומְלַאכְתּוֹ והוא הדין מלאכתך הוא שם עם כינוי, רק כיון שמלאכתו נכתב מוקדם בבראשית לכן מסתבר לגרוס מלאכתו, ומְלֶאכֶת הוא דוגמא לשם הנסמך בכל התורה. אבל בעל מראה הפנים טוען שמלאכת אינו נכלל במנין, לפי שאין בה שלימות, ולכן גורס מְלַאכְתֶּךָ.

[15] מעניין מהו הביטוי הזה.​

 

[פיתוחי חותם]

מאמר מחכים
יישר כח