מאמר תורני בדין דמפיהם ולא מפי כתבם בכותב אדם עדותו בפנקס:

ביאור הריטב"א דהוי פסול דמפ"כ ממש | מח' ר"ה ור"י ע"פ דעת הריטב"א:

דברי רש"י בסוגיא וקושי בדבריו​

בסוגיא (כתובות דף כ ע"א) ביאר רש"י דהא דכותב אדם עדותו על השטר, ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים, מיירי שיכול אדם לכתוב עדותו על פיסת קלף, כדי שבשעה שיצטרכו לעדותו יוכל להיעזר בקלף, ונקרא בלשון הראשונים כותב אדם עדותו בפנקס.[א]
ונח' בגמ', עד כמה יכול העד להיעזר בפנקס, דר' הונא סבר דצריך שהעד יזכור את עדותו מעליו, וביאר רש"י בזה , דצריך שיזכור קצת מעדותו מעליו, אבל שאר פרטי העדות יכול להיעזר בפנקס.
ור' יוחנן סבר, דאי"צ שיזכור מעצמו, וביאר רש"י דמעצמו אי"צ שיזכור אבל לאחר שהביט בפנקס צריך להזכר משאר הפרטים, ומובן מדבריו דאם נזכר רק מעיקר העדות ומשלים את שאר הפרטים ע"י הקלף, לא מהני אלא צריך להזכר מכל פרטי העדות.
ובטעמא דר' הונא ור' יוחנן, ביאר רש"י דלר"ה, אם לא יזכור מעצמו קצת מעדותו, ולר"י גם לא יזכר מכל עדותו ע"י השטר, איכא ביה פסול הדין "דמפיהם ולא מפי כתבם".
והנה נמצא מדברי רש"י דלר"ה צריך לזכור מעט מעדותו ללא השטר, ולדעת ר' יוחנן צריך העד להזכר מכל עדותו אבל לאחר שהביט בפנקס, וקשה, דמהיכי תיתי דהא דכתיב בגמ' "עדותו" דר"ה אינה כדר' יוחנן דהא בגמ' לא נזכר כלום משוני זה.
וביותר קשה, דבשלמא, לדעת ר' יוחנן שפיר קאמר דכל העדות הכתובה בגמ' הינו עדות אחת, אבל לדעת ר' הונא מהיכי תיתי לומר דאין כוונתו דעדותו היא כל העדות אלא איכא חלק שצריך להזכר מעצמו [ב]. וא"ת משום דבח"ב דהעדות מפ"כ ליכא דהינו שיכול לאומרה מפי כתב, א"כ מאי קסבר ר' יוחנן, ועוד דלא מצינו שיכול אדם לומר מחצית העדות מפיו ומחצית מפי כתבו.
ובעיקר מה שקשה, דהנה הכא מיירי שהעד מעיד את כל עדותו בפיו וא"כ מה לי שראה זאת בשטר והא וודאי שהעד ראה את מה שהעיד, וב"ד שומעים אותה מפיו א"כ מה אכפת לי שיש שטר שסייעו

דברי הריטב"א בדעת רש"י וקושי בדבריו:​

והנה ביאר הריטב"א דבמקום שהעד לא זוכר עדותו ואפי' לא מקצתה איכא ביה פסול דמפ"כ כיון דכשמקריא מה שכתוב בשטר "הרי"ז כאילו הפנקס מעיד" (לש"ק דהריטב"א)
והנה שוב קשה, דביאור זה ניחא לדעת ר' יוחנן, דאם לא נזכר העד מעדותו נמצא שהעיד הפנקס, אבל לדעת ר' הונא קשה, דהא כשהעד נזכר מעדותו שוב מעיד רק מזכרונו, וא"כ מה לי שהפנקס סייע לעד להזכר וממ"נ אי איכא פסול בזה שנזכר ע"י הפנקס א"כ אמאי גבי שאר עדותו יכול לקרוא מהפנקס ואינו צריך להזכר ככל ואמאי ליכא פסול ד"הרי"ז כאילו הפנקס מעיד".
ונתבאר (מפ' מורינו ר' ישראל לקס שליט"א) דעד תכליתו שיביא לב"ד את מה שראה, דהיינו כשעד מעיד ראיתי כך וכך מביא העד הישר ממקום המעשה אל ב"ד, וא"כ כשעד שוכח באמצע, ולא נזכר מעצמו איננו מביא את דבריו ממקום המעשה, אלא מהפנקס שמביא ממקום המעשה[ג].
והנה ביאור זה היטיב לבאר אמאי איכא חיסרון דמפ"כ, אך הוסיף קושי במה נח' ר"ה ור"י דבסברא מובן מה נח' דר"ה סבר שצריך העיד להביא הישר ממקום אשר שראה ולא מפנקס, אך ר' יוחנן סבר שצריך שיבוא ממנו ולא מהפנקס. ואם נזכר מעצמו נמצא שבא מזיכרון העד.
אך עכ"פ קשה במה מצאו לחלוק דמהו שורש המח' ביניהם ועוד נותר לנו תמוה. הוא דברי ר"ה דפרטי העדות אפשר שיביא מפ"כ דנמצא דנח' ר"ה ור"י בשאר פרטי העדות, ומהיכי תיתי שנח' בזה.
וביותר שכתב הבית יעקב, דלדעת ר' הונא, מקצת עדותו צריך לזכור ללא הפנקס, ושאר הפרטים אפי' ע"י הפנקס אי"צ להזכר, דאי צריך להזכר אף משאר הפרטים נמצא שיש בזה חיסרון דמפ"כ, וא"כ צריך העד לזכור אותם לבדו. כדעת ר"ה, ושוב קשה מהיכי תיתי דנח' ר"ה ור"י בשאר פרטי העדות.

ביאור מחודש בדברי הריטב"א: ​

ועל כך נראה לבאר, דנח' ר"ה ור"י למי דיברה תורה כשאמרה "על פי שנים עדים יקום דבר" דר"ה סבר דהחיוב הוא לעדים שלא יעידו מפי הכתב, ור' יוחנן סבר דהוא חיוב לב"ד שלא ישמעו עדות מפי כתב.
ולכך לדעת ר' הונא כיון דהדין נאמר לעד, א"כ נאמר בדין דמפ"כ, דהעד צריך להעיד הישר מהמקום שראה ולא כששטר מעורב באמצע דהינו דבהגדת העדות צריך שיעיד ללא שום התערבות באמצע.
ועפי"ז מובן דשאר פרטי העדות אינם פרטים הקשורים לעדות העד (כגון סכום ההלוואה). אלא דברים שאינם קשורים לעדותו אלא שע"י מבררים ב"ד אי אמרו בעדים אמת, כגון מקום וזמן, שהעד אינו מחויב להעיד, דהעד מעיד על מעשה העדות, דהינו מה שראה, ולא היכן ראה ומתי ראה, וא"כ, אלו דינים שב"ד צריכים להוציא מפי העדים ובהם אי"צ שיעיד העד א"כ שרי במפ"כ. דדין מפ"כ נאמר רק במה שמחויב העד לומר, ובזה אין העד מחוייב כלל.
ונמצא במש"כ רש"י מקצת עדותו הינו עיקר העדות ומ"ש העד אי"צ לזכור הם התשובות לדו"ח של ב"ד.
אבל ר' יוחנן סבר דהוי דין בב"ד שאין ב"ד יכולים לקבל עדותו מפי כתב ועל פי ביאור הריטב"א, נראה דב"ד צריכים לשמוע עדות מפי אדם ולא שפה העד ישומש לפי השטר, ולכך כשנזכרים העדים מעדותם הרי הם עדים מפיהם. אע"פ שהשטר סייע[ד] מ"מ נמצא שהעדים מעידים מפיהם.
אך מ"מ צריך שיעיד העד על כל מה שאומר בב"ד, דכל מה שב"ד צריכים לשמוע מהעדים צריך להיות מפיהם. ולא שפיהם יהיה פי כתבם. וע"כ צריך העד להזכר מכל עדותו[ה].

נ"א בדעת ר"ה:​

וא"כ מתורץ שפיר כל הקושיות הנ"ל דמה שכתב רש"י עדות דר"ה אינה כעדות דר' יוחנן מובן משום דלא משמע כן אלא נמצא ע"פ חשבון (ולא מהכרח דא"כ לר"ה אמאי צריכה לשטר אלא מסברא) וכך מובן אמאי לדעת ר"ה ליכא חיסרון דמפ"כ בשאר פרטי העדות, דאי"ז הגדת עדות.
אך עכ"פ קשה, דלדעת ר"ה נמצא דיכול אדם לכתוב את פרטי הדו"ח על שטר, דהינו שעיקר עדותו, יעיד בפני ב"ד, ושאר הפרטים שאינם קשורים להגדה יכתוב על שטר ושיאירם בב"ד, ולא מצינו כזה בכל הש"ס.
ואפשר לבאר, דמ"ש הבית יעקב, אינו לדעת הריטב"א וסבר הריטב"א שצריך העד להזכר ע"פ הכתב משאר פרטי העדות דעיקר הנדון צריך לזכור לבדו ושאר הפרטים צריך להזכר לאחר שראה בכתב.
ועפי"ז סבר ר"ה דמה שהעד מחוייב לומר צריך הגדרת מפ"כ שלו ומה שב"ד צריכים לשמוע צריך הגדרת מפ"כ שלהם. וע"כ עיקר העדות אסור לשטר לסייע ושאר פרטים צריך העד להזכר ע"פ הכתב (ועי' כמה גרסאות בריטב"א ונמצא דתלוי בגרסאות שם)

---

[א] והרמב"ם סבר דמיירי בשטר ממש ולכך הבין מסוגייא זו דשטר הוא מדברי סופרים (עי' בפ"ב מה' עדות ה"ד) ור' אחא הבין דמיירי באדם הרוצה לכתוב שטר לאחר זמן רב משאירע המעשה וע"ז כתיב דדיקא אם זוכר מהמעשה
[ב] והנה רש"י הוצרך לבאר כן משום דאי "עדותו" הינו כל העדות א"כ למה נצרך העד לפנקס, אך הנה אם לא תואם ביאורו בדברי הגמ' א"כ שיבאר כר' אחא גאון בלשון הגמ' מובן שפיר או כרמב"ם
[ג] וביאר ע"י משל דה"עין רואה" הנמצא בימינו, שאם לא הביא הישר ממה שנתפס בעין רואה אלא הוציא זאת מהזיכרון דהעין רואה, אי"ז ממקום הנראה, וק"ל.
[ד] וע"פ ה"עין רואה" הנ"ל נ"ב דצריך שיראו את הנראה על המקום שנראו בעין הרואה אך אם אינו עולה שם אין ב"ד יכולים לקבל עדותם.
[ה] ונראה סיוע לדברי ר' יוחנן דרש"י על הפרשה כתב שכתוב "על פי" וכו' נלמד שאסור שיעמוד מתורגמן בין העד לבין ב"ד, ואי מפ"כ נאמר לעדים, צריך שיהיה לשון ולא שיאמר מתורגמן במקום העדים נמצא דהוי דין בב"ד, וכמו שמצינו שפסקו כר' יוחנן, וע"כ נקטו לשון כזה משום דפסקו כוותיה.