מאמר תורני בדין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

הטעם בדין זה | ביאור חקירת הגרא"ו בכח דהגדה ראשונה מול השנייה | הנתבאר עפי"ז בנידון דהוסיף על דיבורו הראשון | בסוגיא דחזרה במס' ב"מ


ביאור הריטב"א בדין דכיון שהגיד וקושי בדברי הרמב"ם ע"פ הנ"ל:​

בסוגיא בדין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, כללא דדינא הוא דכל עד לאחר שהעיד בב"ד שוב אינו יכול לחזור בו.
ובביאור דין זה כתב הריטב"א. (כתובות דף י"ז ע"ב ד"ה אמר להו. בסו"ד) דהטעם שא"א לחזור מהגדתו זה הוא משום דכתיב "ע"פ שנים עדים יקום דבר", והנה אם יחזור בו העד, שוב לא יכול לקום דבר מעדותו דבכל פעם שירצה למנוע מב"ד לפסוק יוסיף או יחסר כרצונו. וא"כ נמצא דב"ד אינם יכולים לפסוק דין כיון דבכל רגע ורגע משנה העד את עדותו ולעולם לא יבאו לחלק של פסק הדין ועי"ז נמצא דהדין דע"פ שנים עדים יקום דבר אינו מתקיים.
והנה ע"פ ביאור זה נמצא, דכל אופן שבאמירתו בב"ד נמצא שחוזר מדיבורו הראשון א"א לאומרה בב"ד, ולכך דווקא תוך כדי דיבור לא מיקרי חזרה דכדיבור אחד הוי ולכך ליכא ביה חיסרון דכיון שהגיד אבל לאחר כדי דיבור אינו יכול לחזור בו.
אך הנה מצינו דהרמב"ם לא סבר כן, דהנה הרמב"ם (הלכות עדות, פ"ג ה"ה) כתב, וזל"ק "כל עד שנחקרה עדותן בב"ד וכו', אינו יכול לחזור בו" ע"כ ל"ק.
ומדויק מלשון הרמב"ם, דדווקא עד שכבר נחקרה עדותו בב"ד, דהיינו שנתקבלה עדותו בב"ד, דווקא בכה"ג איכא פסול חזרה, אבל טרם שנחקרה עדותו יכול לחזור בו.
ולפי הנתבאר בדברי הריטב"א, קשה. דנמצא שבשעה שמעיד העד את עדותו השנייה א"א להקים דין מעדותו כיון שחוזר בו ממה שהעיד והא כל עוד שלא נחקרה עדותו בב"ד יכול העד לחזור בו,
אלא וודאי דהרמב"ם לא סבר כדעת הריטב"א, וא"כ שוב יל"ע מהי דעת הרמב"ם.

קושי בחקירות הגרא"ו בדין דכיון שהגיד:​

הנה הסתפק הגרא"ו (קובה"ע סי' עח אות ב') בהא שאין העד יכול לחזור בו, אי משום דההגדה השנייה היא הגדה פסולה, ולכך א"א לקבלה, או משום דבהגדה הראשונה טמון כח שאין בהגדה השנייה, ולכך א"א לשנות את מה שהעיד העד בהגדתו הראשונה.
ולכאורה ספק זה הוא ספק תמוה ביותר, דהא בפשטות נראה דודאי הביאור שאת ההגדה השנייה פסלה התורה , דכיון שרצתה התורה שיתקיים דבר מה מעדותו לכך פסלה התורה את אמירתו השנייה, אך מהיכי תיתי שניתנה להגדה הראשונה כח יותר מן השני, והוא כדי שנקבלו יותר מן השני. (ואף תמוה לומר שנתקבל כח רק בשביל שהגדה השנייה לא תועיל ומה הוא הכח הלזה )
ועוד יל"ע בספק הנ"ל, דהגרא"ו הוסיף בספק זה, דבזה תלוי הספק אם העדים יכולים להוסיף על דיבורים הראשון, דאי אמרי' שבהגדה הראשונה טמון כח יותר מההגדה השנייה, א"כ כיון שההגדה הראשונה קיימת ואינה נסתרת ממה שהוסיף שוב לא שייך ביה כיון שהגיד,
אך אי נימא דההגדה השנייה הגדה פסולה הוי, שוב אפי' להוסיף אינו יכול כיון דאי"ז הגדה כשירה וכל דיבור שיאמר בדיני עדות הוא דיבור פסול,
ושוב קשה אמאי נדחוק סברות אלו, והא הסברא הישרה אומרת, דכל החיסרון שיחזור בו ממה שהגיד, דהא מקרא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, משמע דהחסרון הוא דווקא שחוזר בו ממה שהגיד, אך כשמוסיף אין שום חיסרון, וא"כ אמאי נדחוק סברות הקשות בביאור, והא אין שום טעם לומר שהעד אינו יכול להוסיף על אמירתו הראשונה.
אלא וודאי דכוונת הגרא"ו דמה שמוסיף באמירתו על דבריו הראשונים, מבטלים את משמעות ההגדה הראשונה, (כגון בסוגיין שבאמירתו "אבל אנוסים הינו" מבטל מכל תוכן את כח השטר).
וא"כ צ"ב אמאי נאמר שיכול להוסיף על ההגדה הראשונה, והא ע"פ מה שביאר בריטב"א, הוי ההוספה כמו כל חזרה, כיון שאם יכול להוסיף, שוב לא יקום דבר מהגדתו הראשונה, ומה הועילו בדין דכיון שהגיד.
ותו אם מתבטלת משמעות ההגדה הראשונה אמאי אי"ז נקרא שחוזר מהגדתו הראשונה והא כיון שבהגדה הראשונה אין שום משמעות נמצא שעקרה והוי כמו כל חזרה

הקדמה בירור מי מצווה בדין דכיון שהגיד:​

ולכך טרם מה שנראה לבאר, יש להקדים, הנה בכל עדות איכא ביה ג' שלבים, א. הגדת העדות, דהיינו שהעד מגיע לב"ד ומעיד את מה שראה, ב. חקירת העדות, שב"ד חוקרים ומבררים אימתי היה המעשה ובודקים האם העד דובר אמת ,ואם דבריו מכונים עם עדות חבירו ג. קבלת העדות, שב"ד מקבלים את דברי העד כעדות אמיתית.
והנה יש לחקור, האם הדין דכיון שהגיד הוא דין לעד שלא יחזור ממה שהעיד או שהוא דין לב"ד שלא יקבלו עדות שסותרת את הראשונה.
והחילוק בזה אי הדין נאמר לעד שלא יחזור בו, א"כ מיד לאחר שסיים להעיד עדותו שוב אינו יכול לחזור ממה שאמר, אך אם החיסרון בב"ד א"כ, כל עוד לא קיבלו ב"ד את עדותו עדיין אין חיסרון דכיון שהגיד, כיון דלעיני ב"ד כל עוד לא נתקבלה עדותו כלום הוי[א].

ביאור שיטת הרמב"ם:​

ועפי"ז נראה דהרמב"ם סבר דהחיסרון דחזרה דכיון שהגיד הוא בב"ד.
ועל כן נראה לייסד ביאור מחודש בטעם דכיון שהגיד דכיון שנתקבלה עדותו הראשונה שוב אינו יכול לחזור, כיון דבהגדה הראשונה, נתווסף כח שמהגדת עדות נהפכה לעדות שנתקבלה בב"ד.
וא"ת דמה שמוסיף העד הוא חלק מעדותו הראשונה, וא"כ אף בזה יש כח של עדות שנתקבלה, שוב אי"ז נכון, דממ"נ, אי באמירתו השנייה לא סתר את מה שאמר בהגדה הראשונה, א"כ יש בזה דין עדות, ואף אם אין בזה דין עדות, מאומה לא מונע מב"ד לחקור את ההגדה השנייה ולקבלה, ואם ההגדה השנייה סתרה את השנייה. א"כ, אי"ז חלק מהגדה ראשונה ושוב א"א לקבלה.
ונראה ע"פ ביאור הנ"ל דמה שביאר הריטב"א, אזלי' דווקא כדעת הרמב"ם, דהא מביאור הריטב"א עולה, דכל החשש שלכך אמרה תורה "כיון שהגיד" וכו', הוא דאם הגיד עדות ויחזור בו לא יתקיים מ"ש "יקום דבר", דא"א להוקים דין כשמשנה דיבורו מפעם לפעם.
ודברים אלו שייכים דווקא לדעת הרמב"ם, דהאיסור כיון שהגיד הוא לאחר שנחקרה עדותם בב"ד, דלפני שנחקרה אי"ז משנה לדין, משום דב"ד יחקרו ב"ד את עדותם האחרונה ויקבלוה ויפסקו דין, אבל לאחר שנחקרה, צריכים ב"ד לדרוש ולחקור את העדות מתחילה.
והכן בהמשך חידושיו ביאר הריטב"א, דטרם שנחקרה נקרא תוכ"ד, ואף זה מדויק שפיר, דווקא לדעת הרמב"ם דהחיסרון בהגדתו הוא שלהגדה הראשונה ניתן כח שנהפך לעדות שנתקבלה, וא"כ טרם שנחקרה אין שום חילוק במה שאומר והוי חלק מהגדתו הראשונה[ב]

בביאור הצד שההגדה השנייה פסולה:​

אך עכ"פ, לסוברים דהחיסרון הוא עוד טרם שנתקבלה עדותו והדין נאמר לעד עצמו, יל"ב כעין מה שביאר הריטב"א, דכיון שהעד משנה בכל פעם את מה שאמר בהגדתו הראשונה א"כ לעולם לא יתקבל עדותו, ולפי"ז, אפי' מוסיף על הגדתו הראשונה ע"כ איכא ביה כיון שהגיד משום דמונע עי"ז לבוא לשלב שבו תתקבל עדותו.
וא"כ דווקא תוכ"ד שהעד עדיין באמצע הגדתו. יכול העד לחזור בו, או להוסיף וכדו' משום דהוא מדייק באמצע הגדתו.

הנתבאר בחקירה הראשונה של הגרא"ו:​

וע"פ ביאור זה, מובן שפיר במה שחקר הגרא"ו, דאי אמרי' דעוד טרם שנחקרה עדות העד אסור לעד לחזור בו א"כ אין שום טעם מלבד גזיה"כ דההגדה השנייה היא הגדה פסולה דהא ללא מה שנכתב בתורה אין להגדה הראשונה שום יתרון מול ההגדה השנייה[ג].
אבל אי דין כיון שהגיד נאמר דווקא לאחר שנתקבלה עדותו בב"ד, א"כ ההגדה קיבלה כח שנהפכה לעדות שנתקבלה בב"ד, ולכך להגדה הראשונה יש כח שאסור לעקור אותה ממקומה, ולכך ההגדה השנייה אין בה שום חיסרון אלא שאין להגדה כח לעקור עדות שנתקבלה בב"ד[ד],
ועפי"ז מובן מה חקר הגרא"ו בעד שרוצה להוסיף על עדותו הראשונה, דאי אזלי' בתר הדעה דההגדה השנייה פסולה והינו במעיד העדות מובן שפיר, דמעיד העדות צריך לראות שיצא מעדותו דין ממש, והנה אם מוסיף דבר מה שעי"ז יתבטל מה שאמר בראשונה כגון שמעיד "פלוני הרג את הנפש" ואח"כ מוסיף "אבל הפלוני שנהרג היה רודף את ההורג", ונמצא שההורג אינו מחויב מיתה וא"כ עדותו לא עשתה כלום והרי"ז ככובש עדותו[ה],
אבל אי כיון שהגיד הוא דין בב"ד, דב"ד צריכים לפעול ממה שראו וחקרו א"כ כשמוסיף העד אינו סותר את העדות ולא את הדו"ח אלא משנה את המשמעות (כגון האופן הנ"ל בפלוני הרג) נמצא שב"ד עדיין יכולים לפסוק דין האם פלוני חייב מיתה או שאינו חייב מיתה ולדידיה אין שום חילוק האם הדין יפסק מכח העדות או שלא מכח העדות ואם יתחדש דבר מה

מקור דין כיון שהגיד:​

ומדויק שפיר ממה שנחק' במקור "כיון שהגיד" מה"ת, דרש"י כתב ד"חדא הגדה כתיב" אך בראשונים הביאו בשם התוס', דכתיב "אם לא יגיד" וכו' ונלמד דכיון שהגיד שוב לא יגיד.
ונראה דנחלקו בנ"ל, דרש"י סבר דהטעם בכיוון שהגיד הוא משום דהגדה ראשונה אית ביה כח שאסור לעוקרה ממקומה ולכך ביאר "חדא הגדה כתיב", דביאורו דרק על ההגדה הראשונה כתוב שהיא הגדה[ו].
אבל בשם התוס' נתבאר דהחיסרון הוא בהגדה השנייה דהגדה שניה פסולה היא משום דכתיב "אם לא יגיד" דכיון שהגיד לא יגיד.

שיטת התוס' במס' פסחים:​

הנה ממה שנתבאר בשם התוס' נמצא דאזיל כדעה דעוד טרם שנחקרה עדותם בב"ד איכא חיסרון דכיון שהגיד.
ונמצא מפורש במס' פסחים (דף יב ע"א) דבגמ' מצינו שעדים צריכים לומר באיזה יום בחודש ראו את מה שסיפרו, ובאיזה יום בשבוע ראו, ואם נסתרה עדותם (דהינו שנמצא שהיום בחודש ויום בשבוע לא תואם), עדותם בטילה והקשו בתוס' דאי כיונו ב' העדים באיזה יום בחודש ולא סתרו דיבורם, א"כ כשמעידים יום בשבוע הוי כיון שהגיד,, דהיום בחודש הוי הגדה ראשונה, והיום בשבוע הוי הגדה שניה, וא"כ בטלה ההגדה השנייה.
והנה מפורש שם דהוי עוד לפני שסיימו ב"ד לחקור דהוי ממש בזמן חקירת העדות, ונמצא דאיכא פסול "דכיון שהגיד" אפי' לפני שנחקרה עדותם בב"ד ונמצא שפיר דסברו דהתוס', דהפסול דכיון שהגיד הוא במעידי העדות, ולכך אפי' לפני שנחקרה עדותם בב"ד.

מח' הרמב"ם והתוס' בקיצור נמרץ:​

וא"כ נמצא דנח' הרמב"ם והתוס' בדין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, דהתוס' סברו, דהוא פסול במעיד העדות דהינו בעד עצמו, וא"כ משעה שסיים העד לומר את עדותו שוב אינו יכול לחזור בו. או להוסיף עליה דבר מה, כיון דגדר כיון שהגיד הוא שלא נבוא לאופן שהעד כופה עדותו.
אבל הרמב"ם סבר דהוא פסול בב"ד דהינו מקבלי העדות, וא"כ דווקא כשקיבלו ב"ד את עדות העד אסור לעד לחזור בו, דטרם שקיבלו את דברי העד, גבי ב"ד לאו שמיה עדות, ולכך טרם שנחקרה עדותו יכול העד להוסיף ולחסר לחזור ולשוב, אבל לאחר שנחקרה העד אינו יכול לחזור. כיון שלהגדה השנייה אין שום כח שיכולה לעקור את ההגדה הראשונה, דההגדה הראשונה קיבלה כח של עדות אבל להוסיף עליה יכול.

הסוגיא בפרק אלו מציאות:​

הנה במס' ב"מ (דף כח ע"ב) מצינו סוגיא גבי הדין שהמוציא מציאה ממי שמצאה צריך להביא עדים שהוא אדם נאמן ואינו רמאי.
ומובא בגמ' מעשה גבי אביו של ר' פפא שאבד לו חמור, וב"ד דרשו ממנו שיביא ב' עדים שיאמרו שאינו רמאי, והביא איכא דר"פ ב' עדים ושאל בב"ד, "וכי רמאי אני" וענו לו העדים "הן", ואמר להם אביו דר' פפא, "וכי הבאתי אתכם שתעידו שרמאי אני" ומיד אנו העדים שטעו, וסבורים הינו ששאל "נכון שאינני רמאי", והעמידו בגמ' שהעדים נאמנים על דיבורם האחרון משום שאדם אינו מביא עדים לחובתו.
והנה במס' זו ניחא דווקא לדעת התוס' דצריכא טעם מיוחד שיהיו העדים נאמנים לחזור בהם דהא חל כבר דין דכיון שהגיד, אבל לדעת הרמב"ם קשה, דהא מדין לא נחקרה עדות העד, וא"כ, אמאי צריכא לטעם מיוחד, והא אפי' יבוא העד ויאמר סבור הייתי שהוא רמאי, וטעיתי צריך להיות נאמן.
ויל"ב דהכא מיירי שהשיב להם אביו דר' פפא, ואיכא למימר ששינו עדותם רק משום שנבהלו מאביו דר' פפא, קמ"ל דאפ"ה נאמנים משום שאין אדם מביא עדים לחובתו.

---

[א] והחילוק בין קבלת עדות לפסק דין מבואר שפיר בדיני עד מפי עד דעד מפי עד פסול דייקא אי שמע עדות חבירו טרם שנחקרה עדותו בב"ד אבל לאחר שנחקרה עדותו של העד ושמע העד את ב"ד אומרים שנתקבלה עדות העד שוב לא מיקרי עד מפי עד.
[ב] אמנם דווקא אם לא חזר מהגדה הראשונה דאם חזר ממה שהגיד בראשונה, נמצא שמבטל את הגדתו הראשונה, ולכך לומר "טעיתי" וכדו' אינו יכול אלא א"כ יש לו אמתלא.
[ג] ומדוייק מלשון הגרא"ו, דכתב "גיזה"כ דהגדה שניה פסולה" ולא כתב גזהי"כ דהגדה ראשונה חזקה.
[ד] ונ"מ במקום דלהגדה השניה איכא מיגו נמצא שיש בידיה עוד כח.
[ה] דיש שאינו מעיד, ויש שמונע מיד ב"ד לפעול בעדותו.
[ו] אמנם לשון "הגדה" קשה. ואפשר לבאר בדוחק, דכוונתו דרק הגדה שנתקבלה בב"ד מיקרי הגדה, וא"כ כיון שקיבלו בב"ד רק הגדה אחת השניה לא מיקרי הגדה גבי ב"ד.

 

[אוצר התורה]

"המאמר כעת אושר לפרסום. הציבור מוזמן לעבור עליו".