סדרת מאמרים בדין ביטול ואיסורי הנאה חלק ב'

בדין ביטול ואיסורי הנאה חלק ב'​

מאמר קודם בסדרה
בדין ביטול ואיסורי הנאה חלק א'

ג.

ובעצם מה שהערנו ע"ד הקצוה"ח סי' רע"ג וסי' ת"ו דס"ל דאיסורי הנאה יש להם בעלים ואין מפקיע בעלות האדם אלא דאינו ברשותו, ומד' רש"י הנז' מבואר דחמץ בזמן איסורו אינו של האדם כלל וסותר לד' הקצוה"ח. ראיתי במרחשת ח"א סי' א' העיר ע"ד הקצוה"ח כקושייתנו וכתב לבאר הטעם דס"ל לרש"י דאיסו"נ אין להם בעלות כלל.

וז"ל: ונראה שמה שהכריח לרש"י ז"ל לפרש כן הוא משום שאזיל לטעמיה למעלה ה: שכ' שטעם ביטול חמץ הוא משום דכתיב תשביתו והשבתה הוא בלב וכמו שביאר הרמב"ן בחי' שם וכן הר"ן בפסחים שם דכיון שמבטלו בלבו ומחשיב אותו כעפרא דארעא ואינו רוצה עוד בקיומו שוב אינו עובר עליו. ולפ"ז אם חמץ הי' שלו אף לאחר זמן איסורו הי' יכול לבטל אותו כיון ששלו הוא והוא בעליו בכחו לבטלו ולהחשיב אותו כעפרא דארעא, אף אם הוא חשוב אינו ברשותו, ודוקא להקדיש ולהפקיר אינו יכול דבר שא"ב, אף ששלו הוא, משום דכתיב איש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, וא"כ לדעת רש"י ע"כ הא דאינו יכול לבטל חמץ לאחר זמן איסורו הוא משום שאינו שלו ואינו בעליו כלל. וזהו שהוכרח רש"י ז"ל לפרש האי אינו ברשותו היינו אינו שלו, ולפ"ז הרי מוכח מדברי רש"י ז"ל דאיסוה"נ אינם שלו ג"כ, ודברי הקצוה"ח הנ"ל לא יתכנו רק לדעת התוס' ה: שטעם ביטול חמץ הוא משום הפקר ויצא מרשותו, ולדבריהם שפיר יש לומר כיון שאינו ברשותו לאחר זמן איסורו אף ששלו הוא אינו יכול לבטלו דאינו יכול להפקיר דשא"ב, אף ששלו הוא ע"כ.

ברם לדידי ד' המרחשת עדיין צ"ב דמה בכך שחמץ אח"ז האיסור פוקע מרשותו, כיון דדין ביטול אינו חלות וכהפקר וכדו' אלא גילוי דעת וא"כ אף אם אינו שלו מאי טעמא דלא יועיל לבטל והדק"ל. וצ"ל דס"ל דהטעם דלא מועיל ביטול אח"ז האיסור כמו שכתבו האחרונים "לאחר שנאסר דכבר הוא ממילא כעפרא לא נתחדש שום דבר, דגם קודם מחשבתו כבר היה כעפרא ומ"מ חייבתו התורה בב"י" ולכך ס"ל דאם האיסור לא מפקיע בעלותו לגמרי א"כ לעולם יועיל ביטול הגברא אף אחר זמן האיסור ולכך הכריח דאיסור חמץ מפקיע לגמרי שם חמץ וממילא לא יועיל ביטול הגברא אח"ז האיסור. אולם לפמש"כ עפ"ד הקו"ש דכונת רש"י "אינו שלו" היינו מדין הממון אבל גוף הבעלות לא פקע א"כ צ"ל הטעם דאין יכול לבטל דסו"ס אין הביטול מועיל דכבר קודם לכן לא היה בו דין ממון ולא הוסיף בביטולו מידי וכעין מש"כ האחרונים.

והנה המקור חיים (סי' תל"א בהקדמה דיני בדיקה וביטול) הביא ד' הפנ"י דאף בחמץ של הפקר עוברים על ב"י וב"י והעיר המקו"ח "מהא דאמר שני דברים אינו ברשותו ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו" ולדבריו מאי עשאן הכתוב שייך כיון דאפילו בהפקר גמור עובר ע"כ. ולענ"ד יש לדחות ראיה זו דהנה בזמן האיסור חל על החמץ איסור הנאה ואכילה וה"ה מופקע מדין ממון ולולי שעשאן הכתוב ברשותו לא היה עובר כלל על ב"י וב"י, אמנם 'חמץ הפקר' דין ממון לו לחפץ, אלא שאינו מיוחס לבעלים מסוים, ולכן בזה עובר אף שאינו שלו. והיינו דחמץ בפסח מה דהתורה עשאתה ברשותו לאו רק משום בעלות של הגברא אלא אף מצד שויות החפצא ודוק'.

ובספר אתוון דאורייתא (כלל י"ז) כתב להכריח לשי' תוס' דביטול מטעם הפקר ע"כ דס"ל בגדר הפקר דאינו בתורת נדר אלא קנין דאל"כ קשה דראוי שיועיל שאלה בהפקר כמו שמועיל בנדר וא"כ איך מהני שום ביטול בחמץ הא גם אחר הביטול הוא שלו מטעמא דהואיל אי בעי מיתשיל ונעקר ההפקר למפרע ואגמ"ל דהי' שלו מעולם עיין שם באורך. ובאור שמח (פרק י"ז מהל' אישות ה"י) מכח זה כתב להוכיח דבהפקר אין שאלה "דהא אין אדם עובר אם הפקיר חמצו קודם הפסח הואיל ואי בעי מיתשל" עיי"ש.

ולענ"ד אין ראיה לתוס' דהפקר מדין קנין וכן אין ראיה דבהפקר לא מועילה שאלה די"ל דמה דיכול להשאל אינו מחשיב את האדם לבעלים גמור שהדבר שלו דאל"כ היאך יכול אדם אחר לזכות מההפקר, ועכצ"ל דאך אם ישאל מתברר הדבר למפרע דנשאר הדבר בבעלותו וכל שלא נשאל הרי אין החמץ שלו, ואף אם ישאל אח"ז האיסור לא יועיל דהא בטל מה"ת כנת'.

ברם זה אינו פשוט כ"כ דהנה בגדר "אי בעי מתשיל" יש לדון כלל אי נחשב שלו, ונראה תלוי בפלוגתת תוס' ורש"י לקמן מח. בהא דאמרי' ר"א חלה ביד ישראל עובר בב"י משום הואיל אי בעי מיתשל. וברש"י שם ד"ה אבל לא נקט כגי' זו, דאין שום סברא דמחמת "הואיל ומיתשיל" יחשב הדבר בבעלותו עיי"ש אמנם מד' תוס' שם (ד"ה הואיל השני) מבואר דכל שלא הגיע לידי גזבר ויכול לשאל עובר בב"י עיי"ש. ובסברת הדבר כתב השאגת אריה סי' ע"ז אף דבכל מקום אין סברא שיהיה שלו מחמת סברא זו דמייתי לרשותיה, מ"מ כאן גבי חמץ דאף בקבלת אחריות עובר מקרא דלא ימצא, אף דבכל מקום דבר הגורם לממון לאו כממון דמי כאן שאני, א"כ הקדש נמי הואיל ומיתשיל הוי כדבר הגורם לממון ועובר עליו עיי"ש. ולפ"ז י"ל ה"ה בהפקר בחמץ שמחמת סברא הואיל "ואי מיתשיל" הוי כחמץ דידיה. והרי לשי' תוס' חזינן דפליגי ע"ד רש"י ומשום "הואיל ואי בעי מיתשיל" נחשב החמץ שעומד עדיין ברשותו והדק"ל.

ולכך י"ל לפו"ר דהנה אף אי מהני שאלה בהפקר ככל דין נדר מ"מ שאני חמץ כל שהפקירו קודם זמן האיסור הרי השתא בזמן האיסור לא חשיב חמץ דידיה ואע"ג דאי בעי לישאל מ"מ כיון דבזמן האיסור פוקע מרשותו משום דהוי איסור הנאה הרי כמו דלא מהני שאלה בהפקר גרידא אחרי שזכה בו אדם להפקיע קנינו ה"ה בהפקר של חמץ אח"ז האיסור דהתורה הפקיעה שם חמץ ככלל איסו"ה ואינו יכול להשאל, ואף שיכול להשאל קודם זמן האיסור, וא"כ מה הועיל במה שהפקר אחר שנשאר לו בעלות מסוימת בחפץ משום שיכול להשאל, אולם בזה י"ל דאחר שעומד להפקע משום מצוה ד'תשביתו' והכל מצווין לבערו ועומד החמץ לביעור סגי בהפקר כזה להוציא מבעלותו המוחלטת וי"ל.

ד.

והנה בעצם הנידון אם איסורי הנאה פקע בעלות האדם לגמרי, מד' רש"י בסוגיין הנ"ל שכתב דחמץ בפסח לאו שלו, מבואר לכאורה דאיסו"נ לאו דידיה כלל. וכך נראה מד' רש"י סוכה לה. ד"ה לפי שאין בה דין ממון - שאינו שוה פרוטה, דאיסורי הנאה הוא, הלכך לאו שלכם הוא: מבואר בד' רש"י דאיסוה"נ לא דידיה כלל. (ולעיל הבאנו פירושים אחרים בד' רש"י הנז' אולם פשטות ד' רש"י מורים דפוקע בעלות האדם).

וכך היא שי' הרשב"א בנדרים מז: ושם דף פ"ה ובתשו' סי' תר"ב וסי' תשמ"ו דאיסוה"נ לית ליה בעלים עיי"ש. ובשו"ת בית הלוי ח"א סי' מ"ח הוכיח מהרשב"א יבמות קג: דאיסו"נ הוי שלו כמו ביאוש דלא יצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה עיי"ש ויל"ע. אמנם בחי' הריטב"א סוכה לד: ד"ה של ערלה הביא לד' הראב"ד דבשל ערלה אין יד"ח משום דהוי איסו"נ וליכא דין ממון וכתב הריטב"א והנכון דטעמא משום דערלה היא מן הנשרפין וכתותי מכתת שיעורי' שאין לה היתר לעולם עיי"ש. והיינו דפליג ע"ד הראב"ד וס"ל דאיסו"נ איכא דין ממון ומטעם אחר לא יד"ח עיי"ש. מבואר דס"ל דאיסו"נ אית להו בעלים והוי בדין ממון.

ובאבני מילואים סי' כ"ח סקנ"ו הביא מהריטב"א קידושין נו: דמוכח מד' שאיסו"נ לית ליה בעלים כלל עיי"ש. וצ"ע מד' הריטב"א סוכה לד: מבואר דאית ליה בעלים. אמנם לענ"ד י"ל דכל ד' הריטב"א שם בקידושין בשם מורו כמו שיראה המעיין אבל לדידיה ס"ל דאיסו"נ הוי שלו וכמש"כ הריטב"א בסוכה כט: ד"ה של אשירה אחר שהביא ד' רבו דאיסו"נ לאו דין ממון כתב וז"ל ול"נ דודאי כל שהוא ברשותו של אדם ואין לאחרים בו שום רשות ושום זכות אע"פ שהוא מאיסורי הנאה לכם קרינא ביה וההיא דשל ערלה ושל תרומה אין פסולו משום לכם כדבעינן לפרושי בדוכתא ע"כ. מבואר דהריטב"א גופיה פליג ע"ד רבו. ועיי"ע מש"כ הריטב"א שם לה. סוד"ה ושל ערלה אחר שהביא ד' מורו גבי ערלה ותרומה דלא יד"ח משום דלאו לכם הוא וכתב הריטב"א דבליקוטין יש לו שיטה אחרת עיי"ש. ועיי"ע מש"כ הריטב"א פסחים ו: ד"ה ב' דברים בשם רבו דאע"ג דאין זכיה באיסו"נ ודין ממון, מ"מ יש בהם זכיה להוסיף בהן איסור עיי"ש.

וכד' הריטב"א דאיסו"נ אית להו בעלים והוי כדידיה מבואר בד' הכס"מ פ"א מהל' ציצית הי"א עלה דכתב הר"מ דאין עושין ציצית מעיר הנדחת ולא משל קדשים כתב הכס"מ שם דלאו משום איסוה"נ נינהו דהא מצות ללה"נ אלא משום דלשריפה קיימי וכתותי מכ"ש עיי"ש. ולכאורה אף דמצות ללה"נ תיפוק ליה משום דלא הוי שלו ובציצית בעינן שלהם אע"כ דס"ל כהריטב"א דאיסוה"נ שלו הוי.

ובפמ"ג סי' י"א בא"א ס"ק י"ב הביא ד' הכס"מ הללו וכתב וז"ל ואגב גררא עיין בכסף משנה כתב לאו איסור הנאה מצות לאו להנות אלא כתותי שיעוריה, וכו' ואני העני תמה דטעמא דלאו שלהם הוא דאסור בהנאה, וכ"ת דידיה אף דאיסור הנאה הוה שלו, הא בורכא אתרוג ערלה תוכיח (סוכה דף ל"ה) וצ"ע עכ"ל הנצרך לעניננו. ובאמת בקרית ספר שם כתב ע"ד הר"מ הללו דלא יצא יד"ח בציצית של עיה"נ כיון דאסור ליהנות מהם לאו שלהם נינהו ודלא כד' הכס"מ.

ולענ"ד מה מקום לקו' הפמ"ג דאף אע"ג דהוי איסו"נ, מ"מ אית ליה בעלים וכס' הראשונים והריטב"א שהזכרנו ומה שהקשה מהגמ' בסוכה אתרוג ערלה תוכיח, כונתו דחזינן בגמ' שם דלא יוצא יד"ח באתרוג ערלה וחד מטעמא דלא הוי דין ממון עיי"ש. אמנם אף דבריו הללו יש לדחות דהא הריטב"א שם כתב דלית בהו דין ממון לאו משום איסו"נ אלא משום דמיכתת שיעורי דערלה מן הנשרפין וא"כ כך נעמיד בשי' הכס"מ ומטעם זה פירש הטעם דלא יד"ח בציצית של עיה"נ -דהוי איסו"נ- משום דלשריפה קיימי ולא משום דאיסו"נ לית להו בעלים.

ויתרה מזו ראיתי בפמ"ג אש"א סי' תרמ"ט ס"ק כ' כתב לבאר ד' המג"א בטעם החילוק בין לולב לאתרוג דליכא דין אכילה בלולב ולכך שפיר יד"ח משא"כ אתרוג דלא הוי לכם מצד אכילתו ומ"מ בלולב אף דהוי איסו"נ הוי בדין "לכם" דאיסו"נ אית להו בעלים עייש. ולפי ד' הפמ"ג הללו צ"ב מה קו' ע"ד הכס"מ ועי"ע מש"כ רעק"א בכתב וחותם ח"ב סי' מ"ה (ועיי"ע בפמ"ג שם שכתב דהרשב"א בסי' תשמ"ז דס"ל דאיסו"נ לאו דידיה חזר בו ממש"כ בסוכה דאיכא דין לכם באיסו"נ עיי"ש. ולקושטא בחי' בסוכה אין אלו ד' הרשב"א ובטעות יחסוהו לרשב"א אלא ד' הריטב"א ודוק'.)

אלא דיש לעיין ממש"כ בשו"ע יו"ד סי' רכ"א דהמודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב ביום ראשון לא יצא והיינו משום דאיסו"נ לית להו דין ממון כלל וכד' הרשב"א הללו ואפשר דכל ד' הכס"מ בשי' הר"מ דאיסו"נ אית להו בעלים והוי כדידיה וכמו שהכריחו עיין קצוה"ח סי' תו סק"ב בד' הר"מ דאיסו"נ אית להו בעלים עיי"ש הוכחתו וכן מוכח בשי' הרמב"ם פ"ג מהל' איסורי מזבח ושם נקט דאין מביא נסכים מן הטבל משום מה"ב ולא משום דאיסוה"נ לא הוי שלו, וברשותו לאקדושי עיי"ש.
(אולם יל"ד דאין ראיה דאפשר דלכ"ע בטבל איכא דין לכם דהא הר"ן סוכה לה. כתב בשם הרמב"ן, דטבל קרינא ביה לכם, כיון שיכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש ע"ז. ועיי"ע שעה"מ בפ"ו מהל' חמץ ה"ח וי"ל.)

אולם הכס"מ לא ס"ל ובאמת יש קצת הכרח דהנה השו"ע סי' תרמ"ט אחר שמביא שם בסעי' ב' דאין יד"ח באתרוג שאול דבעינן לכם כתב וכן של עיר הנדחת פסול ומשמע מטעם "לכם" ולפי מה שנתבאר הוי מטעם מיכתת שיעורא לכך ליכא בו דין ממון וכמש"כ שם המג"א, דהא איסו"נ איכא בו דין לכם לולי טעם דמיכתת שיעורא וע"כ דס"ל להשו"ע דאיסו"נ לא הוי כלל בדין ממון יל"ע בכ"ז.

ומ"מ מד' הכס"מ הללו נראה דפליג ע"ד הקצוה"ח סי' רע"ג סק"א דהנה כתב שם הקצוה"ח לשי' דהפקר מדין נדר והיינו דעדין של הבעלים מה דאיתא בגמ' שבת קלא: "ציצית הואיל ובידו להפקירו. וכתב שם רש"י דנפיק מרשותיה ותו לא רמיה חיוביה עלי עיי"ש. וכתב הקצוה"ח אע"ג דהפקר הוי שלו מכל מקום אינו ברשותו כיון דאסור לחזור בו ודבר שאינו ברשותו נמי חשיב כמו שאינו שלו ופטור מציצית עיי"ש. ולד' הקצוה"ח אין מובן מש"כ הכס"מ דציצית של עיה"נ לא יד"ח לאו משום איסו"נ "דמצות ללה"נ" ולפ"ד הקצוה"ח מ"מ לא הוי ברשותו והוי כמו שאינו שלו

ובכלל בעצם ד' הקצוה"ח צ"ע מד' הריטב"א שהזכרנו דבאתרוג אף דבעי דין לכם מ"מ באיסו"נ יצא יד"ח, אע"ג דאיסו"נ ולא הוי ברשותו ולד' הקצוה"ח מ"ט דיוצא יד"ח ומ"ש מציצית וצ"ע. [וביותר דהנה הקצוה"ח גופיה סי' ת"ו סק"ב מביא ד' הריטב"א הללו (בשם הרשב"א וצ"ל הריטב"א) להוכיח דאיסו"נ אית להו בעלים ולכך יוצא יד"ח באתרוג ערלה]. וראיתי מציינים שכבר עמד בזה בשו"ת פרי יצחק ח"ב סי' ט"ז.