סדרת מאמרים בדין ביטול ואיסורי הנאה - חלק א'

בדין ביטול ואיסורי הנאה​

א.

פסחים ו: בגמ' - וכי משכחת ליה לבטליה דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל דאמר רבי אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה.

וכתב שם רש"י ע"ד הגמ' "לאו ברשותיה קיימא" - אינו שלו עיי"ש. והיינו טעם הדבר דאין יכול לבטל חמצו אחר זמן האיסור, דהחמץ פוקע מבעלות האדם ואינו שלו כלל.

מאידך בד' הגמ' ב"ק מה. בדין שור הנסקל איתא "משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש" ופירש שם רש"י אינו מוקדש - דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה: עיי"ש. הרי שנקט הטעם דלא מועיל להקדיש "דלאו ברשותיה" ומ"מ עדיין בעלים הוא על שור הנסקל וצ"ע מה שנא דתרוייהו אסורים בהנאה ומ"ט נקט בחדא שאינו ברשותו ובחמץ שאינו שלו. וראיתי שכך העירו בס' דברי חיים ובס' מרחשת ח"א סי' א' עיי"ש.

ונראה לענ"ד ליישב לפמש"כ המקור חיים (פתיחה לסי' תל"א ד"ה ועתה נבאר אי) דחלוק איסוה"נ מאיסור הנאה של חמץ, "דהא מצוה בהשבתה והכל מצווין לבערו תיכף ואין לך דבר המופקר גדול מזה שהכל מצווין לבערו ולהשביתו. וע"כ צ"ל כן דמשום תשביתו הוי חמץ אינו ברשותו דאי משום איסור הנאה הא כתב הרשב"א סוכה לה. דאיסור הנאה מיקרי שלכם עיי"ש. ועוד כתב שם בד"ה ד"ה גם מה "וערש"י ב"ק צח בהא דאם בא אחד ושרפו דפטור משום דהכל מצווין לבערו בלי שום שהיה לאו ממון הוא כלל עיי"ש. (וכדבריו נקטו הבית מאיר סי' תל"א ס"א והחת"ס בשו"ת או"ח סי' ק"פ עיי"ש)

מבואר בד' המקו"ח דאין סיבת הדבר שפוקע בעלות האדם על החמץ בזמן האיסור משום דין איסו"ה הכללי, ורק מחמת דין השבתה וביעור המוטל על החמץ. ולפ"ז מבואר היטב הטעם דנקט רש"י בחמץ "אינו שלו" משא"כ בשאר איסו"נ. משום דלענין חמץ ס"ל דחמץ כלל אינו שלו מהטעם הנז' דהכל מצווין לבערו ולאו ממון ולאו של גברא הוא כלל, אולם בשאר איסו"נ ס"ל לרש"י כס' הרשב"א הנז' דאיסו"נ מקרי לכם.

ולפ"ד נלענ"ד ליישב אף מה שהקשה הצל"ח שם וז"ל ויש לדקדק הא איכא נמי שור הנסקל לאחר שנגמר דינו דאינו ברשותו של אדם, דאסור בהנאה, ואעפ"כ אם הזיק חייב, ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ואמאי לא חשיב גם זה עיי"ש. ולפ"ד א"ש דר"א נקט חמץ ולא נקט שור הנסקל דזה פשיטא שיתחייב על שור הנסקל דאע"ג דהוא איסור הנאה מ"מ לא פקע חובת אחריות הבעלים דעדין לא נפקע שם בעלותו מהשור אולם בחמץ לפמש"כ דפוקע לגמרי ואינו שלו לכך היה נצרך ר"א לחדש דמ"מ חייב שהעמידה התורה ברשותו וה"ה גבי בור כיון דלאו דידיה כלל ועיקר משמיענו ר"א דמ"מ מתחייב דעשתה התורה כשלו.

והנה הקובץ שעורים (פסחים ו: אות כז') כתב ע"ד רש"י הנ"ל וז"ל ובעיקר הך מילתא דלבתר עידן איסורא לאו ברשותיה קאי ופירש"י דהוא אינו שלו קשה דבגמ' ב"ק ס"ו קאמר האי זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות, ואי נימא דאינו שלו מה בכך דאינו רוצה לקנותו, ועוד אפילו ירצה לקנותו הא הוי הפקר, ושמא הכונה דאינו שלו לענין דין ממון כמו מע"ש למ"ד ממון גבוה דגוף הדבר שלו אלא דאין בו דין ממון דבגמ' סוכה ל"ה מדמי לה אהדדי עכ"ל.

והנה לפמש"כ בשם המקו"ח דחמץ בפסח חלוק משאר איסו"ה -"דהא מצוה בהשבתה והכל מצווין לבערו תיכף ואין לך דבר המופקר גדול מזה שהכל מצווין לבערו ולהשביתו ועכצ"ל דמשום תשביתו הוי חמץ אינו ברשותו", הרי מש"כ ליישב הקוב"ש ד' רש"י "דאינו שלו" לענין דין ממון, לא יועיל בנידו"ד והדק"ל.

[ובעצם ד' הקוב"ש מש"כ לחלק עפ"י הגמ' בסוכה דמצינו דגוף הדבר שלו אף שאינו שלו לענין דין ממון ממע"ש, הנה בגמ' שם מבואר דלר' מאיר דמעשר שני ממון גבוה, לאו דידיה הוא כמש"כ שם רש"י להדיא שם ד"ה לפי שאין בה דין ממון - שאינו שוה פרוטה, דאיסורי הנאה הוא, הלכך לאו שלכם הוא: ועי"ע מש"כ שם רש"י ד"ה אין יוצא. מבואר בד' רש"י דאיסוה"נ לא דידיה כלל. וצ"ל דהקוב"ש ס"ל דמש"כ רש"י "לאו שלכם הוא" היינו לענין דין ממון וי"ל].

ולכך נראה בישוב קו' הקוב"ש מגמ' ב"ק, דהנה מצאתי בס' חכמת שלמה שו"ע סי' תרמ"ט סעיף ב' בהגה שכבר עמד בקו' הקוב"ש מהגמ' ב"ק ומביא שנשאל בשם חכם אחד וז"ל נשאלתי ממשכיל אחד מהא דאמרינן בב"ק סו: ואי ס"ד יאוש קנה כיון דמטי עידן איסורא אייאושי קא מייאש וכו' ומה פריך, "הרי הוא נעשה איסור ואיסור הנאה ל"ל זכיה" עיי"ש. וכתב ליישב מתרי טעמי וזת"ד חדא דכל ד' הרשב"א דליכא זכיה באיסו"נ רק בדבר שלא הוי ברשותו כלל עד עכשיו ועתה הוא שאנו רוצים להביאו לרשותו בזה כשהוא איסור הנאה לא נעשה ברשותו אבל כשהוא כבר ברשותו כגון בגזלן דמקודם נמי הוה ברשותו לענין אונסין ואין היאוש פועל רק לגמור הקנין בזה אף כשהוא אסור בהנאה נמי גומר הקנין.

ודבריו צ"ב מאי שנא מבעלי החמץ דפוקע בעלותו משום איסו"נ א"כ ה"ה גבי הגזלן דהחמץ אחר שעת איסורו הוי איסו"ה ואין לו בזה תפיסה וזכות קנין כלל.

[ויותר מכך יל"ע דעצם חילוק החכמ"ש נסתר מד' הרשב"א שעליו ביסס חילוקו. דהנה הרשב"א בתשו' ח"א סי' תשמ"ו מיירי במודר הנאה מחבירו דאין יד"ח בלולב של חבירו שמודר ממנו הנאה וכן שם בסי' תר"ב מיירי באישה שאסרה עצמה בנכסי ראובן דלא מהני אם קידשה עיי"ש וכ"ז באמת מיירי שקודם לכן לא הוי דידיה אולם בסי' תשמ"ז כתב הרשב"א גבי אחד שאסר נכסיו על עצמו או לולבו דאינו יד"ח בו ביום הראשון ואע"ג דאי בעי מתשיל עיי"ש. הרי מבואר דלא כד' החכמ"ש וי"ל דשם הוי זכיה מחודשת].

ונ"ל עפמש"כ רעק"א ב"ק סה: (בשו"ת ח"ז ס"א) כתב וז"ל או די"ל דגם בקטן שייך הקנין לענין גזילה כיון דבכל גזלן לכאורה מה שייכות קנין, הא הוה שלא מדעת בעלים, ועל כרחך דגזה"כ דבכל ענין היכי שאילו הקנין הזה הוה מדעת בעלים היה זוכה בו, עשאו הכתוב שלא מדעתו כאלו הוא מדעתו לענין חיוב אונסין, א"כ ה"נ י"ל בקטן לדעת הפוסקים דדעת אחרת מקנה אותו יש לו זכיה מדאו', אנו דנין כיון דבאם היה הקנין הזה מדעת הבעלים היה זוכה ה"נ בלא דעתו קונה לענין דקם ליה ברשותיה עיי"ש.

ולפ"ז י"ל ה"ה גבי גזלן שהתורה מקנה לו בע"כ לענין חיוב אונסין ולכן אף שהפקיעה תורה איסו"נ וחמץ שאין לאדם זכות בזה כ"ז בבעלים גרידא אולם בגזלן התורה לא הפקיעה בכדי שיתחייב לענין אונסין ולכך עובר אף משום ב"י וב"י.

ובתי' ב' כותב החכמ"ש והוא העיקר דרק היכי שאם לולי איסור חמץ היה ברשותו בזה אמרה התורה שאיסור החמץ לא יפקיע קנינו רק נדון כאלו לא היה חמץ כלל ונשאר ברשותו, אך אם לולי איסור חמץ נמי לא הוי ברשותו אז לא אוקמוהו ברשותו ולכך בגזלן כיון דמתיאש הנגזל ממילא אם לא היה כאן איסור הנאה היה קונה הגזלן, רק מכח דהוי איסור הנאה נאמר דלא קנהו, ובזה שוב אמרינן דהתורה הקנה לו בע"כ דהרי עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ולכך כל היכי דלולי האיסור החמץ הוי שלו אין איסור החמץ מפקיע הקנין דבזה גלי קרא דעשאו כאלו הוא ברשותו אלו לא היה חמץ עיי"ש.

ונלענ"ד ליישב לפ"ז מה שהקשו האחרונים שו"ת פרי יצחק (ח"ב סי' ט"ו ד"ה ולכאורה יהיה) ובקובץ שיעורים (פסחים אות כ"ו) וז"ל ולכאורה בתר דתיקנו חכמים לאסור מתחלת שש ואיסורא דרבנן כדאורייתא דמי דפירש"י הטעם משום הפקר בי"ד תו לא משכחת כלל אחר שש ב"י דאורייתא שכבר נעשה הפקר מתחלת שש עיי"ש.

אמנם לפ"ד ד' החכמ"ש בתי' ב' עולה יסוד גדול שמיישב קו' זו די"ל דאמנם רבנן הפקירו החמץ מתחלת שש, מ"מ כיון דלולי האיסור חמץ הוי שלו בזה התורה הכניסה לרשותו וכדמצינו לגבי גזלן.

וכמו"כ נלענ"ד ליישב לפי יסוד החכמת שלמה את ד' הרמב"ם (פ"א מהל' חו"מ הל' ג') שכתב הקונה חמץ בפסח הרי זה לוקה על ב"י וב"י עיי"ש. וצ"ע דחמץ אחר זמן איסורו מופקע מהבעלים מצד איסוה"נ, ומה שהתורה העמידה ברשותו לענין ב"י וב"י אבל עצם הבעלות פקע מיניה שם בעלים, וא"כ מיהת"י דיעבור משום ב"י וב"י.

ובאבני מילואים (סי' כ"ח ד"ה ומשמע מד' הריטב"א) [ועיי"ע בקצוה"ח סי' תו' סק"ב] כתב להכריח מכח זה בדעת הרמב"ם דס"ל כשי' דאיסו"ה של בעלים עיי"ש. אמנם ד"ז צ"ע דהא הקצוה"ח שם כתב אף לשי' דאיסו"ה הוו שלו, מ"מ חשיב אינו ברשותו ולכך אין יכול להפקיר עיי"ש. ועיי"ע בקצוה"ח סי' רי"א ס"ק ד' הביא שיטת הב"ח בשו"ת סי' קכ"ד דהפקר מועיל אף בדבר שאינו ברשותו וכתב הקצוה"ח להעיר כנגדו עיי"ש. ולפ"ז צ"ע כשם שאינו יכול להקנות ולהפקיר דבר שאינו ברשותו, כך א"א לזכות בדבר שאחרי שיזכה בו יהיה אינו ברשותו וכן העיר הפרי יצחק (ח"ב סי' ט"ז ד"ה אלא דבאמת) ונשאר בצ"ע. אמנם הקצוה"ח במשובב בנתיבות סי' ס"ו כתב שאדם יכול לזכות בדבר שאינו ברשותו והוכיח מהא דכתב הרמב"ם שאדם יכול לזכות בחמץ בפסח עיי"ש ולפ"ז א"ש וי"ל.

אמנם לפי היסוד הנז' י"ל בשי' הרמב"ם, והוא דכיון שהתורה העמידה החמץ ברשותו של אדם אף שפוקע מיניה שם בעלים מחמת איסו"נ, הוא הדין הקונה חמץ אף דלא קנה את החמץ משום דהוא איסוה"נ, מ"מ עובר משום ב"י וב"י ככל חמץ שאינו ברשותו שגילתה לן התורה דאעפ"כ עובר עליו משום ב"י וב"י דהעמידה התורה ברשותו.

ואח"ז מצאתי בס' המרחשת ח"א סי' א' הביא כסברא זו בשם הנוב"י בשו"ת מהדו"ק סי' י"ט דכ"כ להדיא ליישב ד' הרמב"ם והכריח המרחשת לסברא זו מסוגיא דצנועין ב"ק סט: עיי"ש. ושוב ראיתי אח"ז מש"כ החזו"א סי' קי"ח סק"ז כתב וז"ל ואע"ג דזה שקנה חמץ בפסח לא קנה כלום, מ"מ כיון דביטול קנינו הוא מחמת איסור התורה, אמרינן גם בזה עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו עיי"ש. ודבריו מבוארים כמו שכתבנו ודוק' בכ"ז.

ב.

והנה הקצות החושן (סימן רעג ס"ק א') כתב בתוכ"ד וז"ל ואפשר לומר נמי מה"ט שטת רש"י (פסחים ד, ב) בביטול בחמץ משום דכתיב תשביתו, ובתוס' (פסחים ד, ב ד"ה מדאורייתא) כתבו משום הפקר דכתיב לך שלך כו', אבל אתה רואה של אחרים ע"ש ריש פסחים. וכיון דהפקר אכתי של הבעלים אלא דרביע עליה האיסור בל יחל וא"כ אכתי שלו הוא ולא הוי של אחרים. ואע"ג דכתבנו דעכ"פ דבר שאינו ברשותו מיקרי, חמץ עשאו הכתוב כאלו ברשותו, דהא אמרו שני דברים אינו ברשותו חמץ ובור, ומש"ה כתב רש"י משום תשביתו עכ"ל.

ומד' הקצוה"ח מבואר לשי' דהפקר מדין נדר, עצם בעלותו לא פקעה ויש לו זכות בזה אלא דחשיב שאינו ברשותו ומ"מ לענין איסור חמץ לא יועיל במה שהפקיר קודם זמן האיסור משום "שעשאן הכתוב ברשותו". ולפ"ז בשאר איסורי הנאה התלויים בדבר חיצוני ולאו דווקא משום חמץ כגון כלא"כ וכדו' אף דחשיב "אינו ברשותו" מ"מ לגבי השבתת חמץ חייב להשביתו משום שהתורה "עשתה כאילו ברשותו". (ועיין בפמ"ג בפתיחה הכוללת להל' פסח ח"א פ"א או"ט נסתפק בזה ובשדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' ה' אות מ"ג דן באורך ובמנחת חינוך מצוה ט').

וכן מבואר מד' הקצוה"ח דבר נוסף דאם הפקר ודין איסו"נ היה מפקיע בעלות האדם לגמרי, ולא רק דאינו ברשותו, בזה ודאי דמועיל דין הפקר. דהקצוה"ח לשי' (לקמן סי' ת"ו בסופו) דע"י איסוה"נ לא פוקע בעלות האדם ממנו, עיין שם שהביא ראיה מד' הריב"ש והרשב"א, אלא דנחשב לאינו ברשותו. ולפ"ז שפיר ס"ל לקצוה"ח דכל איסוה"נ אם לא ביטלם יעבור עליהם משום איסור חמץ דהעמידה התורה החמץ ברשות האדם.

ברם צ"ע דהא רש"י ס"ל דאיסוה"נ אינו שלו כלל ועיקר כמש"כ ע"ד הגמ' "דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל". וכתב שם רש"י דלאו ברשותיה הוא – אינו שלו עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דהטעם דלאו ברשותיה היינו דכלל אינו שלו ולפ"ז מ"ט דלא מועיל הפקר לשי' רש"י דכיון דלא נחשב ברשותו ואינו שלו מטעם איסור דב"י –וה"ה ככל איסו"נ דפוקע בעלות האדם לגמרי- וא"כ אין בו דין תשביתו ומה שבכל אופן יחסה התורה חמץ בזמן האיסור משום שקודם זמן האיסור חל דין תשביתו על האדם שמוטל עליו לבערו ולבטלו, ודווקא אם דין איסו"נ לא מפקיע הבעלות ורק שאינו ברשותו כד' הקצוה"ח סי' ת"ו מבואר דכל שלא ביער לגמרי, במה שהפקיר לא מועיל דסו"ס עדין יש לו בעלות מסוימת על החמץ, ומה דאינו ברשותו בזה אמרינן דהתורה הכניסה לרשותו כל דבר שיש לו זיקה לחמץ, אולם אם השבית לגמרי וכן אם איסו"נ מפקעים בעלות הגברא לגמרי, א"כ כל שהפקיר פוקע בעלות של האדם מהחמץ לגמרי וקיים חיובו כדבעי.

ואפשר דהקצוה"ח ס"ל בד' רש"י מש"כ "לאו ברשותיה- אינו שלו" דאין פוקע בעלות האדם על החמץ לגמרי, אלא לעולם גוף הדבר של האדם, אלא מצד דין הממון שאחר זמן האיסור ליכא שויות ממונית וכדמצי' בסוכה וכד' הקוב"ש הנ"ל. ועיי"ע בקצוה"ח (סי' רע"ג סק"א וסי' ת"ו סק"ב ובאבנ"מ סי' כ"ח ס"ק נ"ו) דהביא מד' רש"י ב"ק מ"ה. והוכיח מד' דאיסו"נ אית ליה בעלות ורק דאינו ברשותו, וכנראה גם בד' רש"י הללו אחז הקצוה"ח דלאו דוקא אינו שלו כלל ויל"ע. ועוד י"ל דס"ל להקצוה"ח בד' רש"י דלעולם איסו"נ אין פוקע בעלות האדם לגמרי, וחלוק חמץ דאינו שלו לגמרי לפ"ד המקו"ח הנ"ל ודוק'.

ובעצם ד' הקצוה"ח קצת צ"ע דסותר למש"כ באבני מילואים (סי' כ"ח ס"ק נ"ו ד"ה והא דאמרו) דהטעם שאין יכול לבטל החמץ אח"ז האיסור אע"ג דאיסו"נ של בעלים (כמו שמייסד שם, ובקצוה"ח סי' תו') משום דאינו ברשותו, וכל דבר שאינו ברשותו אינו יכול להקנות וה"ה להפקיר, ולכך אין יכול לבטל החמץ אח"ז האיסור, והוסיף שם "כן משמע מלשון רש"י ב"ק מ"ה. בהא דתני שור הנסקל משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש וכתב רש"י שם "הקדישו אינו מוקדש דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושי" עיי"ש.
ולפמש"כ הקצוה"ח בסי' רע"ג דהפקר לא מועיל להפקיע החמץ (קודם זמן האיסור) משום דהכניסה תורה לרשותו א"כ חוזרת הקו' מ"ט דאין יכול לבטל אחר שהכניסה התורה לרשותו וצ"ע. (ושמא התורה הכניסה (אחר זמן האיסור) רק לענין חיוב האדם, אבל לא לבעלותו בדין הממון, ולכך בקצוה"ח דמיירי בהפקר שעדין יש לו בעלות על החמץ כמש"כ שם, חייבה אותו התורה דלא יועיל מה שהפקיר קודם זמן האיסור, והכניסה לרשותו, אבל באבנ"מ מיירי דלא ביטלו ולא הפקירו קודם זמן האיסור, ובזה כתב שם דלא יועיל להפקירו אח"ז האיסור כיון שאינו ברשותו, דלאו לענין ממון הכניסה תורה לרשותו ועדין יל"ע).

והנה שיטת הב"ח בשו"ת סי' קכ"ד דהפקר מועיל אף בדבר שאינו ברשותו ועיין בקצוה"ח סי' רי"א ס"ק ד' מש"כ להעיר כנגדו עיי"ש. ולענ"ד צ"ע עוד מגמ' דידן דמבואר דא"א לבטל אחר זמן האיסור ואי הפקר מועיל א"כ מ"ט שלא יבטל. ואף לשי' דביטול אינו מדין הפקר (רש"י רמב"ן) אולם מ"מ כל שמפקיר החמץ אינו שלו וממילא הדין נותן שלא יעבור על ב"י וב"י. ותמוה מה דלא הקשה כן הקצוה"ח.

ונ"ל עפ"ד הקצוה"ח הנ"ל שכתב לבאר הטעם דלא נקט רש"י ביטול משום הפקר שכן לא יועיל הפקר אף דנחשב שאינו ברשותו, אחר שהתורה הכניסה לרשותו עיי"ש. ולפ"ז י"ל דע"כ לא מועיל הפקר בביטול חמץ לאח"ז איסורו דהא התורה מכניסה לרשותו שוב, ואף לשי' תוס' דביטול מדין הפקר מ"מ י"ל עפ"ד המקו"ח הנ"ל שכתב הטעם דחמץ פוקע בזמן האיסור -"דהא מצוה בהשבתה והכל מצווין לבערו תיכף ואין לך דבר המופקר גדול מזה שהכל מצווין לבערו ולהשביתו ועכצ"ל כן דמשום תשביתו הוי חמץ אינו ברשותו", ולפ"ז י"ל דאחר זמן האיסור פקע בעלות האדם על החמץ לגמרי, ורק דהתורה הכניסה לרשותו לענין ב"י וב"י.

ובדרך נוספת י"ל פלוגתת האחרונים הנ"ל אם חל דין השבתה וביעור על איסו"נ (שאינו מחמת איסור חמץ) תלוי בגדר הדין "עשאן הכתוב ברשותו" דהנה יל"ע אי "עשאן הכתוב ברשותו" היינו אחר שפקע בעלות האדם מחמץ זה מחמת איסור הנאה, יחסה התורה החמץ לאדם או י"ל "עשאו הכתוב ברשותו" היינו שלא יפקע מבעלותו והרי חמץ זה בבעלות האדם כבתחילה.

ולפ"ז י"ל דבהא תליא פלוגתת האחרונים אי עובר על חמץ שאסור בהנאה, דלשי' דס"ל דעובר אב"י משום דס"ל כצד הראשון שכשם שהתורה חידשה בסתם חמץ אחר שנפקע דין בעלות בזמן האיסור דיתחדש עליו דין בעלות לענין האיסורים ב"י כל שלא נעשה בו ביטול ה"ה לענין איסו"נ חידשה התורה לדינים הללו.

אמנם השי' דס"ל דאין עובר באיסוה"נ ס"ל כצד השני דהתורה העמידה המצב כפי שהיה ולא שחידשה איסור חדש והיינו דסתם חמץ קודם זמן האיסור היה תחת בעלותו הגמורה של האדם ולכך מה דהוי איסו"נ בשעת איסורו –מחמת איסור חמץ- לא הפקיעה התורה בעלות האדם כל שלא ביטל אלא השאירה הדין כפי שהיה מקודם, אולם באיסו"נ חיצוני שלא תלוי בדין חמץ בזה כיון דאף קודם זמן האיסור לא היה תחת בעלות האדם לגמרי לכך אין לומר דהתורה חידשה דינים של הכנסה מחודשת תחת בעלות האדם ורק העמידה המצב כמקודם שכל שלא ביטל לא יפקע איסור חמץ מחמת איסו"נ דחמץ.

ובעצם מש"כ הקצוה"ח דאם הפקר מדין נדר לא יועיל גבי חמץ משום דהתורה הכניסה לרשותו, וכן לשי' דאיסו"נ עובר בהם בב"י וב"י, יל"ע מד' הגמ' ד. ושם איתא בעו מיניה מרנב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי. וכתבו שם הראשונים (ר"ד והר"ן וכ"כ המאירי והמהר"ם חלאוה) דלעולם מדאו' שניהם אין עוברים על החמץ וממילא לא חייבים בבדיקה, השוכר משום דלאו חמץ דידיה והמשכיר משום שאינו ברשותו עיין שם.

ולכאורה לשי' הקצוה"ח הנ"ל דאף חמץ שאינו ברשותו (כגו' חמץ של איסו"נ או שנדר וכדו') עובר עליו משום דהתורה הכניסה חמץ לרשותו, א"כ מהאי טעמא היה הדין נותן דה"ה חמץ שאינו ברשותו ממש יעבור, וא"כ במשכיר אף שאין החמץ ברשותו אבל אחר שבזמן האיסור נכנס לרשותו יעבור עליו, ומבואר דהראשונים הנ"ל לא ס"ל הכי.

אמנם זה אינו קשה דהראשונים הנ"ל ילפי מקרא "בתיכם" וכמו שכתבו הראשונים ו. (רמב"ן ר"ד ר"ן ריטב"א מהר"ם חלאוה) דכל חמץ שאינו ברשותו אין עובר אב"י וב"י. ומקור דבריהם ממכילתא פרשה י"ז לא ימצא בבתיכם פרט לחמצו של ישראל שאינו בביתו שאינו עובר עליו עיי"ש ועי"ע בראשונים הנ"ל איך למדו מד' המכילתא דאין לחלק בין חמצו של ישראל לחמצו של גוי עיי"ש.

ויתירה מכך אפשר דהוי ראיה לד' האחרונים הנ"ל דהנה לכאורה מ"ט דצריך קרא לפטור על חמץ שאינו ברשותו וע"כ דלולי קרא היה סיבה לחייבו אע"ג דלא הוי ברשותו וזה מטעם מש"כ הקצוה"ח הנז' דאחר זמן האיסור עשתה תורה ברשותו ולכך אתי קרא לחלק בין אינו ברשותו מצד המקום דבזה אין עובר ובין אינו ברשותו מצד הבעלות כמו בהפקר ואיסו"נ. ועי"ע מש"כ הרמב"ן ו. בסו"ד אחר שהביא המכילתא ויל"ע.

מאמר הבא בסדרה
בדין ביטול ואיסורי הנאה חלק ב'

 

[דבר היושר]

ממש מדהים!