סדרת מאמרים בדבר הכנסת ע"ז לבית חלק ב'

בדבר הכנסת ע"ז לבית חלק ב'​

מאמר ראשון בסדרה
בדבר הכנסת ע"ז לבית חלק א'

רעיון מעניין ראיתי בשו"ת 'יש מאין' (סי' י"ז, לרב אליהו ילוז, אב"ד טבריה) שכתב "...נראה דתיקון זה יועיל בנידון דידן להשכיר לו הבית בתנאי שלא יכניס עבודה זרה, ואם יכניס יתחייב באחריות נפילה ושריפה ויוקרא וזולא, דנראה דאין כאן איסור לא תחנם כיון שאינו יכול להוציא הבית מתחת ידו, ומשום לא תביא תועבה אל ביתך ליכא דהא אם הביא קיימא ברשותיה ואין זה ביתו של ישראל".

לגבי האיסור 'לא תחנם', שאחד מענייניו הוא שלא לתת לנכרים חניה בא"י (ע"ז כ'.), נחלקו הראשונים האם הוא בכל האומות או רק בז' עממין יש איסור לתת להם חניה: שהרמב"ם (ע"ז י' ו') לא חילק בזה, אמנם הראב"ד במקום (וכן הסמ"ג לאוין מ"ט) השיג על הרמב"ם שאיסור זה אמור רק בז' אומות ולא בכל האומות [ורק בישיבתם ולא בהעברה], ואילו הרדב"ז (מלוה ולוה ה' א') חלק על הראב"ד, וסבר שכל גוים במשמע, וכ"פ החזו"א (יו"ד ס"ה א').

עוד נחלקו בגמ' האם גם שכירות בית באיסור לא תחנם, ששנינו (ע"ז כ':) "אין משכירין להם בתים בארץ ישראל... דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים... [אלו ואלו אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו עבודת כוכבים]", ובגמ' "אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי"; פירש"י שגם ר"מ שאסר - הוא מדרבנן "גזירה משום מכירה - דאיסור דאורייתא היא שנותן להם חנייה בקרקע", ופסק הרמב"ם (ע"ז י' ג'-ד') כרבי יוסי המתיר "ומשכירין להם בתים בארץ ישראל [...לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודת כוכבים, ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך, אבל משכיר להן בתים לעשותן אוצר]" - כלומר איסור השכרת בית לנכרי בא"י לדעתו הוא רק מפני שמכניס לתוכה ע"ז, ואין איסור בעצם ההשכרה.

וכ"פ המאירי (ע"ז כ"א.) כדעת רבי יוסי, והוסיף "דבר זה לא נאמר אלא בארץ ובזמנים שהזכרנו אבל בחוצה לארץ ובזמנים אלו אף לבית דירה ואף בשכונה ובשורה מותר, וכל שכן במקומות שאין עבודת האלילים מצויה שם - שדבר זה עיקר איסורו לאותם עובדי האלילים שהיו אליליהם בבתיהם ומקטרים ומזבחים להם שם".

ודברים דומים כתב החזו"א (יו"ד ס"ה א') "לפי שאיסור ליתן להם חניה בקרקע הוא מפרטי מצות ביעור ע"ז, והיה ראוי למיסר אף חו"ל - אלא שאי אפשר להזהיר בכל העולם, ולא הוזהרנו אלא בארצנו, אבל ביעור ע"ז מארצנו הוא בכל זמן, וזהו שדקדק הר"מ שלא נפטרנו אלא מחו"ל לפי שאינה ארצנו, והנה נתבאר שמכירת בתים ושדות לעע"ז אף בזמן הזה מה"ת"; ביאר הר"ן (על הרי"ף, וכך ביארו ראשונים נוספים) שמה שרבי יוסי לא גזר אטו מכירה - הוא רק בשכירות בית, אבל בשכירות שדה גזר אטו מכירה, כי יש בה תרתי לריעותא - לא תחנם והפקעה ממעשר.

כתב הירושלמי (ע"ז א' ט') "רבי סימון היו לו נוטעי כרמים בהר המלך שאל לרבי יוחנן א"ל יבורו ואל תשכירם לנכרי, שאל לרבי יהושע מהו להשכירן לנכרי ושרא ליה רבי יהושע מקום שאין ישראל מצויין", וכתב עליו הרא"ה (ע"ז כ"א.) "בירושלמי התירו אפילו בשדות ואפילו בארץ ישראל להשכיר לגוי במקום שאינו מוצא להשכיר לישראל, ובזמן הזה נהגו היתר בדבר".

בהמשך (ע"ז י' ו') סייג הרמב"ם "אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל, אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם - אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי... אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח", וביאר החזו"א (יו"ד ס"ה א') "וכיון שע"כ הוא יושב - מותר לשכור לו בית ושדה".

סיכם החזו"א (שביעית כ"ד א') שבנתינת מקום לעכו"ם בא"י יש שני לאוין 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו', ו'לא תחנם': איסור ישיבה הוא שנתחייבנו לגרשו מארצנו, והוא חיוב על כל אחד, וכ"ש שמי שמוכר או משכיר לו בית עובר בלאו זה, ולדעת הראב"ד אינו אלא בז' אומות, אך לרמב"ם הוא בכל האומות, ודין לא תחנם לכו"ע הוא בכל האומות, אך מן התורה אינה אסורה אלא המכירה, ואילו שכירות אסורה רק אטו מכירה, ומה שממ"נ יש איסור משום הנחת הישיבה בארץ - לראב"ד יש להעמיד בשאר אומות, ואילו הרמב"ם מעמיד בזמן שאין יד ישראל תקיפה לגרשם "וכיון שע"כ הוא יושב - מותר לשכור לו בית ושדה", והוסיף החזו"א שכל כיבוש עולי מצרים בכלל האיסור, ואף אם יש כבר לעכו"ם קרקע בארץ, "וח"ו לנהוג קלות ראש בל"ת דאוריתא".

לסיכום, עיקר האיסור הוא מפני ביעור הע"ז מארצנו, והוא אמור בעיקר מפני עובדי הע"ז - וממילא גם באופנים שניתן למצוא היתר מן הדין - אבל ברור שרוח הדברים היא שלא לאפשר ישיבת עע"ז בא"י; להלכה פוסקים כדעת רבי יוסי שאף שאסור מן התורה למכור לנכרי בית בא"י, אבל גזרו מדרבנן רק על שכירות קרקע מפני שגם מפקיעה ממעשר, ולא גזרו על שכירות דירה.

עוד חובה יש שלא לתת לעכו"ם לשבת בארץ פן יחטיאו אותנו, ובזה פוסקים כדעת הרמב"ם שהוא בכל האומות ולא רק בז' עממים, וברור שגם המשכיר לו בית בכלל זה, לא שאם העכו"ם יושב בא"י בע"כ - אין איסור להשכיר לו מפני זאת, ולענ"ד כ"ש שאם נכרים אלו מובאים לארץ ככח עבודה מרכזי הנצרך ביותר לבנין הארץ - שאין איסור 'פן יחטיאו' בהשכרת דירה להם, ולא גרע מדברי הירושלמי שרבי יהושע התיר להשכיר במקום שאין ישראל מצויין, וממ"ש הרמב"ם שאם יש העכו"ם תקיפה על ישראל - מותר. עם כל זאת, בעכו"ם עע"ז יש בודאי איסור משום 'לא תביא תועבה אל ביתך' - אלא שלעיל התבאר שאיסור זה מן התורה הוא רק כשמכניס לביתו של הישראל, וכשמכניס לבית הישראל המושכר לו - הוא איסור דרבנן, ומ"מ נהגו להתיר כשהעכו"ם מכניס לבית שיש לו בו שותפות, והתבאר שהגיבוי החוקי המעצים את כחו של השוכר שלא ניתן לסלקו בתוך תקופת החוזה אף אם המשכיר נצרך לבית, או שצריכים לבנותו מחדש אא"כ מעמידים לו בית אחר - גורם להתייחסות הלכתית שהע"ז לא הוכנסה לביתו של הישראל, ושמסתבר שיועיל לעגן בחוזה שאינו רשאי להכניס פסלונים וכה"ג לבית המושכר לו.

 

[צריך עיון]

בדבר הכנסת ע"ז לבית חלק ב'​

סיכם החזו"א (שביעית כ"ד א') שבנתינת מקום לעכו"ם בא"י יש שני לאוין 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו', ו'לא תחנם': איסור ישיבה הוא שנתחייבנו לגרשו מארצנו, והוא חיוב על כל אחד, וכ"ש שמי שמוכר או משכיר לו בית עובר בלאו זה, ולדעת הראב"ד אינו אלא בז' אומות, אך לרמב"ם הוא בכל האומות, ודין לא תחנם לכו"ע הוא בכל האומות, אך מן התורה אינה אסורה אלא המכירה, ואילו שכירות אסורה רק אטו מכירה, ומה שממ"נ יש איסור משום הנחת הישיבה בארץ - לראב"ד יש להעמיד בשאר אומות, ואילו הרמב"ם מעמיד בזמן שאין יד ישראל תקיפה לגרשם "וכיון שע"כ הוא יושב - מותר לשכור לו בית ושדה", והוסיף החזו"א שכל כיבוש עולי מצרים בכלל האיסור, ואף אם יש כבר לעכו"ם קרקע בארץ, "וח"ו לנהוג קלות ראש בל"ת דאוריתא".

לסיכום, עיקר האיסור הוא מפני ביעור הע"ז מארצנו, והוא אמור בעיקר מפני עובדי הע"ז - וממילא גם באופנים שניתן למצוא היתר מן הדין - אבל ברור שרוח הדברים היא שלא לאפשר ישיבת עע"ז בא"י; להלכה פוסקים כדעת רבי יוסי שאף שאסור מן התורה למכור לנכרי בית בא"י, אבל גזרו מדרבנן רק על שכירות קרקע מפני שגם מפקיעה ממעשר, ולא גזרו על שכירות דירה.

עוד חובה יש שלא לתת לעכו"ם לשבת בארץ פן יחטיאו אותנו, ובזה פוסקים כדעת הרמב"ם שהוא בכל האומות ולא רק בז' עממים, וברור שגם המשכיר לו בית בכלל זה, לא שאם העכו"ם יושב בא"י בע"כ - אין איסור להשכיר לו מפני זאת, ולענ"ד כ"ש שאם נכרים אלו מובאים לארץ ככח עבודה מרכזי הנצרך ביותר לבנין הארץ - שאין איסור 'פן יחטיאו' בהשכרת דירה להם, ולא גרע מדברי הירושלמי שרבי יהושע התיר להשכיר במקום שאין ישראל מצויין, וממ"ש הרמב"ם שאם יש העכו"ם תקיפה על ישראל - מותר. עם כל זאת, בעכו"ם עע"ז יש בודאי איסור משום 'לא תביא תועבה אל ביתך' - אלא שלעיל התבאר שאיסור זה מן התורה הוא רק כשמכניס לביתו של הישראל, וכשמכניס לבית הישראל המושכר לו - הוא איסור דרבנן, ומ"מ נהגו להתיר כשהעכו"ם מכניס לבית שיש לו בו שותפות, והתבאר שהגיבוי החוקי המעצים את כחו של השוכר שלא ניתן לסלקו בתוך תקופת החוזה אף אם המשכיר נצרך לבית, או שצריכים לבנותו מחדש אא"כ מעמידים לו בית אחר - גורם להתייחסות הלכתית שהע"ז לא הוכנסה לביתו של הישראל, ושמסתבר שיועיל לעגן בחוזה שאינו רשאי להכניס פסלונים וכה"ג לבית המושכר לו.

לא הבנתי איך המנהג להקל ולהשכיר, לכאו' גם אם אין בזה משום איסור לא ישבו למה אין כאן לא תחנם כמ''ש החזו''א דזה גם ביש לו כבר מקום אחר?

 

[יואל שילה]

כי להלכה פסקו כדעת רבי יוסי שאין לא תחנם בשכירות בתים בא"י

 

[יואל שילה]

נשאלתי:
השאלה אולי נוגעת גם למשכירי דירות לחילוניים המחזיקים חמץ בפסח שלד' הפנ"י והגר"א יש איסור להחזיק חמץ של ישראל אחר ברשותו.
ואולי לפי הרא"ש בכה"ג שאין יכול לסלקו לא חשיב ברשותו גם לענין זה.

השבתי:
לגבי חמץ הרי מועיל כשייחד לנכרי פינה ברשותו להנחת החמץ של הנכרי - ומה גרע כש'יחד לו בית'?


נשאלתי:
עוד נידון שיש לעי' בדין משכיר רכב לחילוני הנוסע רח"ל בשבת אי חשיב לפני עור כדין משכיר שדהו לכותי בשביעית
ואם מצינו חילוקים בין השכרות אולי בכה"ג שא"א לסלקו לא חשיב לפני עיור אלא כמכירה.

השבתי:
לגבי הלפני עיור - יש להגדיר קודם
אסור להשכיר שדהו למומר בשביעית, אבל מותר להשכיר לו את השדה בשאר השנים אף שלא יעשר את הפירות, שאין איסור לפני עיור כשאין כאן כעת מכשול [חזו"א]
כלומר, לגבי שביעית מצויים שהשדה של היהודים תשבות - וכשמשכירים אותה למי שיעבוד בה בשביעית - הרי הנכרי עובד גם באותו חלק של השדה שנחשב כבעלות הישראל [בעלות קלושה אמנם, אבל סוף סוף בעלותו]
לגבי מעשרות מבחינת בעל השדה אין כאן כעת מכשול, ומה שהמומר לא יעשר - תהיה לחלוטין הבעיה שלו, כלומר אין בעיה מחמת השדה [שחלקה של הישראל עדיין] אלא מחמת הפירות
לגבי הכנסת הע"ז, כלפי עצם ההכנסה - ברור שהעבירו הזו היא רק של הנכרי, וכל שנותר הוא לא תביא תועבה אל ביתך, כלומר שבבית המיוחד לי תהיה תועבה. ולאחר שהכריעו הרא"ש והראב"ן שכל זאת דוקא בבית המיוחד לישראל ולא בשכירות שאינה מיוחדת רק לבעלים - הרי שאין כזה איסור 'לא תביא תועבה אל ביתך הקלוש'.

נשאלתי:
לגבי ההסתמכות על 'חוק הגנת הדייר', יש לציין שברוב המקרים מעדיפים לכתוב בחוזה שהוא "לא יהיה כפוף לחוק הגנת הדייר, ולא יחול עליו החוק הזה" כדי למנוע את הצער הגדול במקרה שצריך לפנות שוכר
מי שאכן נוהג כך, לא יכול להשתמש בזה כדי להתיר

השבתי:
במדינת השודדים שאנו נמצאים בה, השופט הוא שמפרשן חוזים איך שמתחשק לו [אכן, כך פסיקת בג"צ שהשופטים רשאים להתעלם מהמילה הכתובה בחוזה, ולפסוק כפי שהיה ראוי לפי אמות המידה העקומות שלהם]
תבעתי פעם דייר שלי לבית המשפט, והשופטת התעלמה לחלוטין מדברים מפורשים שהיו בחוזה, וכפתה עלי פשרה בלי שום הצדקה
הייתי המום מהחירות שהיא נטלה לעצמה לא להתייחס כלל למה שכתוב בחוזה
אינני יודע כמה 'מחזיק מים' מה שאתה תחתום שהחוזה אינו כפוף לחוק הגנת הדייר
סוף סוף יש את 'רוח החוק' שכל שופט נורמאלי יורה לפיה - שאתה לא יכול לסלק את השוכר בלי להעמיד לו אפשרות אחרת למגורים גם אם אתה מאד מאד רוצה להפר את החוזה ולסלק אותו לפני זמנו לצורך אישי שלך.
ובודאי שכלפי התחום של שימוש נורמאלי בדירה, מבחינת הדייר, שהוא רוצה להכניס לדירה פסלון ואתה מתנגד - שום שופט לא יכפה עליו את הרצונות שלך.