סדרת מאמרים בדבר הכנסת ע"ז לבית חלק א'

נשאלתי לגבי השכרת דירה לנכרי מסרי-לנקה, שאין ידוע אם הוא עובד ע"ז, ויש חשש שמא יכניס צלם לבית המושכר.

שנינו ע"ז כ': "אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות", וכתב הרמב"ם ע"ז י' ג' "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל ובסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות, ומשכירין להם בתים בארץ ישראל ובלבד שלא יעשו שכונה ואין שכונה פחות משלשה", וביאר את עצמו בהל' ד' "אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודת כוכבים ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך, אבל משכיר להן בתים לעשותן אוצר".

ביאר בהגמ"י מדוע בחו"ל אין נזהרים בזה "מה שאנו אין נזהרין מלהשכיר אר"י דמן התורה אין אסור אלא בבית שהישראל עצמו דר שם ושם אמר קרא לא תביא תועבה אל ביתך כמו גבי מזוזה כדאיתא פרק התכלת אבל להשכיר להם שאר בתים אין אסור אלא מדרבנן ורבנן לא גזור אלא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא גזור".

הרחיב בזה הב"י יו"ד קנ"א י' "והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגין להכניס עבודה זרה. התוספות (ע"ז כא. ד"ה אף) האריכו שם בטעם המנהג והרא"ש (סי' כב) כתב קצת מדבריהם וז"ל תימה על מה שנהגו האידנא היתר להשכיר בתים לגוים ואף על פי שמכניס לתוכו עבודה זרה סמוך למיתתו ויש להביא ראיה להתיר מדתניא בתוספתא (פ"ב ה"ג) כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לגוי מפני שידוע שמכניסין לתוכו עבודה זרה אבל משכירין להם שדות ואוצרות ופונדקאות אף על פי שמכניס לתוכו עבודה זרה ומאי שנא דשרי שדות ואוצרות ופונדקאות שידוע שמכניס לתוכו עבודה זרה הילכך נראה לפרש דהא דאסרינן להשכיר לגוי היינו מדרבנן דפשיטא דקרא קא מזהיר לישראל גופיה אלא שחכמים אסרו להשכיר לגוי והגוי מביא עבודה זרה לבית ישראל הילכך לא אסרו חכמים אלא בית דירה ובימיהם היו רגילים להכניס עבודה זרה לבתיהם בקבע תמיד והתירו בשדות ואוצרות ופונדקאות אף על פי שידוע שמכניס לתוכו עבודה זרה כיון שאין מכניס בקביעות והאידנא שאין הגוים רגילין להכניס עבודה זרה לבתיהן אלא בשעת חולי שרי ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניא כיון שיד אומות תקיפה ובדיניהם שכירות ליומיה כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר" - כלומר, למדנו בדבריו שאם הישראל לא גר עמו - הוה איסור דרבנן, ואסרו זאת רק כשהנכרים מכניסים לבתיהם ע"ז בקבע, וכך פסק בשו"ע קנ"א י'.

הוסיף הרמ"א "והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה, כיון שאין נוהגים להכניס עבודת כוכבים בבתיהם", והקשה הש"ך קנ"א י"ז שהרי חזינן שמשכירים להם אף שבפועל מכניסים ע"ז, וביאר שסומכים על הטעם השני של הרא"ש שאף שבדינינו שכירות ליומיה אינה קנין, אבל בדיני הנכרים - הוה קנין, וממילא נחשב כבית הנכרי ולא כבית הישראל, והרי הישראל נותן מס מהקרקע לנכרים - ש"מ שלא נחשב כמיוחד לישראל.

ביאר ביביע אומר ח' או"ח ל' - שזו דרשת הראב"ן מדעתו - ביתך, ולא בית שיש בו שותפות נכרי.

בחוק במדינת ישראל כעת דירה מושכרת שייכת למשכיר עדיין, אך לשוכר יש חזקה, וזכויות שימוש, והמשכיר אינו רשאי להכנס ללא רשות וכן לא לגרש את השוכר.

יש מקום לומר שזכות השימוש הבלעדית שיש לשוכר, ומה שאין שום אפשרות להוציא אותו מהדירה לפני תום החוזה - לא גרעה ממ"ש הראב"ן שהוא כשותפות נכרי.

ולכאורה לענ"ד אם יתנה בחוזה השכירות במפורש עם השוכר שאסור לו להכניס פסל של אליל לדירה - תו אין צריך לחשוש למה שיעבור על כך ויכניס, דהוה ספק דרבנן.

מרבית תושבי סרי-לנקה הם בודהיסטים, ומיעוטם הינדואיסטים ומוסלמים. בפשטות הבודהיסטים הם עע"ז, אך צ"ע במציאות האם פסלוני בודהה הוי עבורם כע"ז, או שהם רק עשויים לכבוד בודהה וכמובן שצריך לדעת האם השוכרים הללו אדוקים בע"ז; במקום אחד ראיתי שסיכמו: "לסיכום, פסלי בודהה נותרו חלק חשוב מהאמנות והתרבות הבודהיסטית. הם משמשים כתזכורת לתורתו של הבודהה ולמסר שלו של שלום, חמלה והארה - בין אם הם משמשים לפולחן, מדיטציה או פשוט כפריטים דקורטיביים" - כלומר שיתכן שפסלוני בודהה הם רק תזכורת למסר של שלום, או פריט דקורטיבי, ולא משמשים לפולחן.

אם נוסיף לכך את דברי הפוסקים שעע"ז דידן אינם באמת עובדי ע"ז, אלא מנהג אבותיהם בידיהם - יש יותר מקום להקל בספק, ואעתיק מן הכתוב אצלי בזה:

לפירוש הרמב"ם (משנה ריש חולין) איסור הנאה מתקרובת נאמר על אלו שיודעים את מעשיה, אך העובדים את הצורות העשויות ללא ידיעה היאך נעשו ולא לאיזו מטרה נעשו זולתי ספורי מעשה חכמיהם בלבד, וכך הם רוב עובדי עבודה זרה - אינו נאסר בהנאה'. יסוד זה, שעכו"ם בזמן הזה מנהג אבותיהם בידיהם ולאו עובדי ע"ז הן, מובא בכמה מקומות בהלכות יין נסך והלכות עבודה זרה... וחזינן מדבריהם להקל אפי' בנסך ממש ותקרובת בזמן הזה לענין היתר הנאה. ושמעתי מי שאומרים שלא נאמר הכלל הזה אלא לענין יין נסך, ודבר זה טעות, והנכון שמצינו שמשתמשין בהיתר זה בכמה דיני ע"ז: עיין בתבואות שור (ב' ג') שאף ששחיטת מין היא לע"ז ואסורה בהנאה כתקרובת אך לא הובא בשו"ע, ונתן טעם להשמטה מדאמרינן התם בגמ' גוים שבחו"ל בזמן מוסדי התלמוד לאו עובדי עבודה זרה הן אלא מנהג אבותיהם בידיהם, ופירושו שאינן יודעים בטיב ע"ז ואינן אדוקים בה כ"כ להיות מחשבתם לה, בין כמרים בין אינן כמרים; ואף שהפוסקים לא השתמשו בסברא זו בכל דיני עבודה זרה, וגם בגמ' חולין אמרו זאת רק לענין שחיטה סתם ולא לענין היכא שמכוון לעבודה זרה ממש ואדוק בה... והגם שבגמ' לא התירו את יום אידם בעצמו, מ"מ כתב הרא"ש שם (סי' א'): 'והשתא דחזינן דגוים שבחו"ל לא אדוקי כלל - אפילו ביום אידם יש להתיר לכתחילה', ולשון הריב"ש בתשובה (קי"ט, מועתק בגליון השו"ע סוף סי' קמ"ח) 'שחכמים בתקנה זו לא השוו בה מידותיהם, אלא הכל לפי הזמנים ולפי המקומות ולפי האנשים', וגם הרמ"א (קכ"ד כ"ד) פסק שכשנגע הגוי שלא בכוונה היין שרי, ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ.

מה שכתבו בשו"ת חתם סופר (יו"ד קל"א) והחזון איש (יו"ד ס"ב י"ח) שהא דאמרו שבחו"ל לאו עובדי כוכבים הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם - אינו אלא רפיון ידם מעכו"ם, אבל אין נפקותא בזה לא לענין איסור והיתר ולא לענין חיוב ופטור, ותקרובתן משום מעשה אבותיהם אסורה מהתורה ככל תקרובות - כוונתם שחז"ל לא הקילו בכל דיני עבודה זרה משום הסברא דמעשה אבותיהם בידיהם, אבל היכא דהגוים אינן אדוקין כלל, שוב סמכינן על זה בכמה ענינים, כמ"ש הרא"ש הנ"ל וכל הפוסקים, וכן השתמשו הפוסקים בסברא זו במקום הפסד, או במקום דאי אפשר בענין אחר.

למאמר הבא בסדרה.