מאמר תורני - בגדר דשויה אנפשיה לחתיכה דאיסורא:

ביאור התרוה"כ - הנהגת ידיעה | ביאור הקצוה"ח - הודאת בע"ד | ביאור השעה"מ - נדר:

פתיחה, בטעם דמיירי בשאחד"א ותמצית הביאורים בגדר שאחד"א:

הנה משמע ממתני' (כתובות דף כ"ב ע"א) דכשאישה אומרת אשת איש הייתי נעשה דין ודבר מדבריה [א] וא"כ נמצא דלאשה יש נאמנות לומר, שאשת איש היא.
וקשה דהכא וודאי בלא עדים מיירי [דאי אמרי' דנאמנת וודאי דעל פיה אנו חיים ולא ע"פ אחר] וא"כ היכי נאמנת לומר שא"א היא. ולשים עצמה באיסור א"א, והא ידוע, דבכל דבר שבערווה "אין דבר שבערווה פחות משניים". והכא נמצא דהאשה לבדה נאמנת בכל.
ובגמ' מצינו ע"ז יסוד מחודש. ונקרא שויה אנפשיה לחתיכא דאיסורא" וביאור התיבות הללו, "האשה העמידה עצמה כדבר אסור". והנה יסוד זה צ"ב מהו ומה כוחו.
וטרם שיובא בירורים בזה יש להביא את הכללים הכתובים בש"ס על שויה אנפשיה. הנה הכא בסוגיין מצינו עוד יסוד מחודש, דכדי לבטל את מעשה השאחד"א צריך האוסר עצמו בגדר דשאחד"א ליצור אמתלא ועל ידי אותה בריה הנקראת אמתלא נפטר הלה מאיסור דשאחד"א.
ומצינו כלל נוסף דהאוסר עצמו בגדר זה, יכול לאסור רק את עצמו ולא את אחרים וזהו יסוד מחודש, אמאי יוכל לאסור רק את עצמו.
הנה מצינו בביאור גדר שאחד"א ג' עיקרי ביאורים בזה.(ובדברי האחרונים איכא כמה שמערבים ומחברים ביניהם אך עכ"פ אלו ג' הביאורים העיקרים)

ביאור התרומת הכרי דכיון שאדם יודע על איסור, צריך הוא לעשות כידיעתו והכן אפי' שבית דין פסקו להתר, מ"מ גבי עצמו, ידיעתו טפי הוי מפסק ב"ד ולכך כופין אותו לעשות כידיעתו.
הקצות החושן ביאר דנאמנות דשאחד"א הוי כהודאת בע"ד, דכמו שהודאת בע"ד מהני בממונות שאחד"א מהני באיסורין, ולכך אפי' שבדבר שבערווה צריכא לב' עדים. מ"מ הוי כב' עדים דהודאת בע"ד כמאה עדים דמיה.
ובשער המלך ביאר דנאמנותו דשאחד"א. הוי משום דדמיה לנדר. משום דאדם שאומר שהוא אסור אמרי' שנדר על עצמו לאסור ולכך שאחד"א הוא רק על עצמו. דהא נדרו מהני רק על הנודר.

דברי תרומת הכרי וקושי בדבריו:
מבאר התרוה"כ, דכשאדם יודע, שמאכל מסוים אסור לאכילה, אפי' ב' עדים יאמרו שהוא מותר, לאותו אדם אסור לאכול מאכל זה, דכיון שיש לו ידיעה שזה אסור. ידיעתו אוסרתו לאכול, דהידיעה היא יותר מפסק ב"ד.
והביאור בזה הוא משום דבפסק ב"ד בני העולם אינם יודעים שהדבר אסור. אלא יודעים שב"ד אסרוהו. משא"כ בידיעת אדם שהוא יודע שהדבר אסור.
אך הנה ידיעתו מסברא תאסור אך ורק על יודעה. משום דלבני העולם. כדי שדבר יהיה אסור עליהם אפי' שהם לא יודעים שהוא אסור. צריכים ב"ד שיאסרוהו. ואותו אדם אינו ב"ד. וב"ד עצמם אינם יכולים לפסוק דין ע"פ משום דאיכא ב' עדים כנגדו[ב]. אבל במקום דאיכא ספיקא[ג]. ע"א נאמן גבי ב"ד וממילא פסקינן דינא ע"פ.
ועכ"פ אפי' במקום שהאדם אינו נאמן גבי אחרים, מ"מ, כיון דגבי עצמו. נאמן הוא, כופין עליו ב"ד שיעשה כדבריו.
ולכך הכא דמיירי בדבר שבערווה שע"א אינו נאמן. ולכך אי אפשר לעשות דין ע"י דברי האשה, מ"מ היא עצמה צריכה לעשות כדבריה כיון דיש לה ידיעה שהיא אשת איש.
אך הנה צ"ב בדברי התרוה"כ א. אי ב"ד לא מאמינים לאשה, כיצד יכולים ב"ד לכפות עליה לעשות כדבריה, והא גבי ב"ד הוי כאילו לא אמרה ולא כלום. וא"כ, מהיכן נובע כח הכפייה הלזה דבשלמא היה דין פרטי לאדם וב"ד לא היה יד בזה, מובן שיש לאדם דין הנהגה פרטי. אב"ה נתחדש דלב"ד איכא כח כפיה על כל אדם האוסר עצמו וזה צב"ג.
ב. עוד צ"ב אמאי אדם שיודע על חפץ אסור שהוא מותר, לא יכול לעשות כידיעתו דהא לא מצינו "שוויה אנפשיה לחתיכא דהיתרא". ולכאורה אי בשויה אנפשיא לחתיכא דאיסורא, אין ב"ד מאמינים לה. א"כ, אף גבי חתיכא דהתירא. אפי' דלא מאמינים לה, תעשה כדבריה.
ג. עוד צ"ב. בלשון דשויה אנפשיה, דהנה, יובן השויה לנפשיה, אך לא מובן הלשון החתיכא דאיסורא, דאי היה נכתב כחתיכה באיסורא היה בזה איזה שהוא ביאור. אך מהא דליכא כ' הדמיון משמע שאומרת שהיא אסורא. היא נהית חתיכא אסורא, ולא מובן מהו.

יסוד שאחד"א לדעת התרוה"כ:
ויש לייסד, דבנאמנות דאדם איכא ב' חלקים, א. החלק השייך לאדם עם עצמו. ב. החלק השייך לאדם עם כל העולם,
והכן. גבי החלק השייך עם העולם אם ב"ד לא קיבלו את דבריו אינו יכול לאסור עליהם. ולכך לדידן כשהעידה האישה שהיא א"א וב"ד לא האמינו לה, היא אסורה רק גבי עצמה. דשאחרים יהיו אסורים להנשא עימה בזה אין לה נאמנות.
אבל הכן, גבי החלק של עצמה, ב"ד אינם צריכים להאמין לה, אלא לראות שתעשה כפי שאמרה, ולכך כופין עליה שלא תנשא.
וביתר ביאור כשבאים לב"ד יש לב"ד ב' תפקידים א. בירור דבריהם, שיראו שזה אמת. ואם מי הצדק. ב. לפסוק דין.
וא"כ מבואר שפיר, במקום הצריך צדק, דהינו שיש מתחייב מהעד, צריך לברר את מה שהוא אומר כדי שיוכלו לחייב אחרים.
אבל הכא, כשהאשה הגיעה לב"ד ובבירור נתגלה שא"א לפסוק דין ע"פ. מ"מ כשב"ד רוצים לפסוק רק על האשה, אי"צ את הבירור משום דאין כאן מתחייב מלבדה. ולכך אין שום דבר החסר בה ואפשר לכפות אפי' שלא מאמינים לה.
אך הנה איכא קושי, דהא חלק הבירור הינו דרישת וחקירת העדים, והנה דרו"ח דאורייתא היא. (עי' סנהדרין דף לב ע"א) וא"כ, אי ליכא דרו"ח, כיצד יכולים ב"ד לפסוק דין דבשלמא אי היה דרו"ח דרבנן, הוי מצי למימר דרבנן הא דתקין אנפשיה קאמרי דלא צריכי לדרו"ח. אבל כיון דדאורייתא הוי, היכי בטלי דרישה וחקירה (דבגמ' נתבאר דשאחד"א סברא הוי.
ויש לבאר ע"פ דברי הנמוקי יוסף בסוגיא דדרו"ח, דכתב הנמוקי יוסף דדרו"ח הוא מדין מרומה, דחששה התורה לרמאות לכך חייבה התורה שידרשו את העדים היטב שיראו שאינם רמאים.
ועפי"ז מבואר שפיר, דהכא מיירי בדינים התלויים באשה עצמה, ולכך לא חשו לדין מרומה דאפי' נאמר ששיקרה, מכ"מ החמור ביותר הוא שתחמיר על עצמה ולא תנשא, ולכך לא הוצרכו לדרו"ח משום דלא חשו לדין מרומה.
ומבואר ע"י זה, אמאי כשתרצה האשה להתיר את עצמה אינה נאמנת. דבמקום שתרצה להתיר עצמה, אין אנו יכולים להאמין לה, כיון דבכה"ג איכא חשש דרמאות, ותעשה דברים אסורים וא"כ אף גבי עצמה צריכא דרו"ח. וא"כ כיון דליכא, אסורה להנשא, ואינה יכולה להתיר עצמה.
וע"י ביאור זה אפשר לדחוק את לשון הגמ' "לחתיכא" דאיסורא, ולבאר לשון זה. דהביאור הוא, שאפי' ידעו ב"ד שמשקרת אפי' הכא אסורה היא, דהחמור ביותר הוא שתהיה נקרית חתיכה אסורא. ולא אשת איש.

ביאור סוגיות שונות ע"פ הנ"ל:
ונראה דבביאור זה יוטב סוגיות שונות בש"ס. הנה התיבות "שויה אנפשיה לחתיכא דאיסורא" מוזכרות בש"ס בכמה מקומות יחידים בש"ס, אבל רש"י ושאר מפרשים מוסיפים עוד מקומות, כגון, הכא. במס' כתובות (דף ט' ע"א). מצינו סוגיא על אדם שאומר שאשתו זנתה. שנאמן לאוסרה עליו, וביאר רש"י דהוי מדין שאחד"א.
והכן ע"פ הנ"ל מובן היטב הנה התם מיירי כשלא סתר את עצמו, וא"כ כיון דאין חשש מרומה, אמרי' שאמר אמת, ולכך לא צריכא לשאחד"א, אבל הכא בסוגיין, קא מיירי שהאשה סתרה את עצמה, שבראשית אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני, ובכה"ג היה מקום לומר, דכיון דמחזי' כשיקרא, יתבטלו דבריה מדין מרומה. ע"ז תי' הגמ' דזה אינו נכון, כיון דלכל הפחות נאמר שהיא חתיכא אסורה. ולא אשת איש, וממילא תמיד תהיה אסורה להנשא.
וכן מצינו (דף כ"ג ע"ב) דמיירי שהיא אמרה על עצמה שהיא נשבתה, וטמאה, ועד אחד אומר שהיא לא טמאה, אמרי' בגמ' דשויתא לנפשיה חתיכא דאיסורא. ושוב, כיון דהיה חשש מרומה היה מקום לומר שאינה נאמנת. דהא העד סותר דבריה, קמ"ל שאמרי' שהיא כחתיכה אסורה[ד].

ביאור הקצוה"ח בגדר שאחד"א:
והנה בקצוה"ח ביאר דנאמנות דשאחד"א הוי כנאמנות דהודאת בע"ד דכמו שאדם שהודה לחבירו שהוא חייב לו ממון, הודאתו מחייבת. הה"נ באיסורין, כשהאשה מודה שהיא אסורה היא נהית אסורה, וכמו שבהודאת בע"ד אנו מאמינים לנתחייב שיהיה כמו מאה עדים. כך ג"כ בשויה אנפשיה נאמנת האשה יותר ממאה עדים .
ועוד נתבאר עפי"ז דכמו שבהודאת בע"ד, אין אנו מאמינים לעצם המעשה, דמצינו, שבמקום שאמר הזוכה למתחייב שאינך חייב לי דאפ"ה זכה, משום הודאת בע"ד. היא אף התחייבות,
וכן בשאחד"א. כיון שאמרה שהיא אסורה לכל העולם. אפי' אנו יודעים שמעולם לא נישאה לאדם כ"ש,אפ"ה אסורה להנשא כיון דכשהאשה אומרת שהיא אסורה אין אנו מאמינים לעצם המעשה שהיא מספרת לב"ד, אלא להתחייבות שהתחייבה האשה דנמצא שהתחייבה שלא להנשא.
והנה עוד מבואר דכמו שבהודאת בע"ד, הודאתו מהני אך ורק על עצמו, אבל על אחר אינו נאמן לחייבו, כך ג"כ כשאחד"א, אינה נאמנת לחייב אחרים.
והנה בביאור הקצוה"ח ב' הקושיות הראשונות שהוקשו על התרוה"כ, מעיקרא ליתא. דהא הכי נתבאר שב"ד מאמינים לאשה באופן מלא אבל אך רק על עצמה, ולא על אחרים דב"ד מאמינים שלה אסור להנשא. משא"כ לדברי התרוה"כ ב"ד לא מאמינים לאשה כלל.
וכן הקושיא הב', הכן מבואר שפיר דהקצוה"ח כבר ביאר בגדר הודאת בע"ד, אמאי נאמן לחיוב ולא לזכות. דכשהוא אומר לזכות מיד נתחייב אחר וגבי להעיד על אחרים מיקרי נוגע בעדות ואית ליה פסול קרבה, דהתורה אמרה כשהוא מחייב עצמו, הוא נאמן אך שמחייב אחרים אינו נאמן.
אך מ"מ קשה לשון "חתיכה", דהא וודאי שהאשה נאסרת מדין ע"א. דהא בהודאת בע"ד, אמרי' שאין מוכרח שמה שסיפר אמת הוא, אבל בוודאי, שבאיזה שהוא אופן חל עליו איזה שהוא חיוב, לשלמו, וא"כ, הכא שאומרת אשת איש, ג"כ חל עליה.
ויש לומר, דהכן האיסור שלה הוא כדיני אשת איש אך אינו מוכרח שנובע דווקא מאיסורי אשת איש אפשר שהיא יודעת שהיא אסורה (כגון שיודעת שהיא ממזרת ואינה רוצה שידעו מזה) לכך אפי' שאיסורה אינו משום שהיא א"א מ"מ חל עליה דיני איסור א"א ולכך בגמ' אמרי' חתיכא דאיסורא דהינו שאיננו יודעים משום מה היא אסורה ולכך אמרי' בלשון שאומר שיש איזה שהוא איסור פרטי עליה.

בין ביאור התרוה"כ לביאור הקצוה"ח:
יסוד עומק החילוק בין דעת הקצוה"ח לתרוה"כ, היא דלדעת הקצוה"ח אנו מאמינים לאשה שיש עליה איסורים כמו איסורי א"א ולכך כופין עליה שלא תנשא, אבל לדעת התרוה"כ איננו מאמינים לה כלל אלא שהאשה מחייבת עצמה, והוי כאילו התחייבה שלא להנשא.
ונראה דאף החילוק שייך בדין מרומה, דהא מצינו דדיין שנראה לו דאיכא רמאות בדברי העדים ולא מצאם צריך לסלק עצמו מן הדין,
ונראה דאי שאחד"א הוי מדין דהודאת בע"ד, א"כ ההודאת בע"ד יותר הוי מדין מרומה דהא יש לאשה כח להחיל חיוב חדש כמו שבהודאת בע"ד יכול הלה להחיל חיוב חדש, אבל אי שאחד"א הוא יסוד מחודש, וכמו שביאר התרוה"כ. אפשר שהדיין צריך לסלק עצמו מן הדין ולא לפסוק בזה.
ועוד נראה לחלק גבי כפיה דהנה לדעת התרוה"כ אפשר לכפות עליה שלא תנשא אך א"א לכפות על הבעל להוציאה, דההתחייבות הוי אך ורק לדבריה אבל לדעת הקצוה"ח מעתה כיון שנאסרה בב"ד איכא על כל העולם איסור להנשא עימה. ולכך כופין אף על בעלה לגרשה. ואי"ז כמו דין דהודאת בע"ד במקום שחב לאחרים. כיון דבשעה שנאסרה שום אדם לא נתחייב עמה.
ועוד יש לומר, דאדם שאומר זנתה אשתי, שנאמן מדין שאחד"א, אי כופין עליו לגרשה או לא, דמצינו שהראשונים נח' בזה.
ויל"ב כמו שביאר בחת"ס, דבפלוגתא הנ"ל נח'. דהנה גט מעושה (שכופין ב"ד על הבעל לגרש את אשתו אם איכא עדים על דבר ערוה) הוא דווקא כשב"ד סבורים שצריכה גט, והנה לדעת הקצוה"ח הכן כיון דב"ד מאמינים לו, יכולים ב"ד לכפות על גי', אבל לדעת התרוה"כ, שאין ב"ד מאמינים לה אלא מחוייבים לכפות כמו שנתחייב, א"כ על גט אינם יכולים לכפות, כיון שגט מעושה תלוי בסברת ב"ד דהם צריכים להאמין שהיא צריכה להתגרש. ולפי סברתם האשה כלל לא זנתה דהא ב"ד אינם מאמינים שהיא זונה.

ביאור השער המלך בגדר שאחד"א:
והנה בשער המלך ביאר באופן מחודש, דאפי' בדעת האשה אינה א"א כלל, אלא דהוי נדר, דנדרה על עצמה שדיני אשת איש עליה. וא"כ נאסר כל העולם עליה ואף על כל העולם אסור להנשא לה.
וביאור זה, הוא מרפסן איגרא, דנמצא שהאשה אסורה ע"י נדר אפי' שלא היה התפסה בדבר האסור. דהא האשה אמרה "אשת איש הייתי" והנה אפי' נדרה אינה נהית אשת איש[ה].
ועוד קשה דאת"ל דמיירי שנדרה בפני ב"ד, ומ"מ קשה, דהא דהתפסה המועילה הוא בחפץ אסור (כגון קרבן) אבל הכי מיירי שהתפיסה באיסור גברא, והא בדיני נדר התפסה זו אינה מועילה
ועוד תמוה. עניין ה"אמתלא", דהא האשה אסורה מדין נדר, וא"כ אמאי צריכא דייקא לאמתלה (שהוא בלשון "טעיתי" וכדו') והא בנדרים איכא דרכי התרת נדרים אמאי לא יועילו הכי.
ועוד צ"ע דמשמע דאסורה מדיני נדר, ובש"ס ידוע שאסורה מדיני אשת איש.
ונתבאר בשו"ת אגרות משה (אהע"ז ח"א סי' י"ד) דהתפסה בדבר אסור לא מהני כגון כשאומר שדבר זה יהיה כקרבן שאינו נהיה כקרבן דדיני קרבן הוא להקריבו וזה ליכא אלא שיהא נאסר עליו, וזה דברים התלוים באדם, ולכך בכה"ג לא מהני משום דההתפסה לא עשתו מה שאמר.
אב"ה כשאומרת "אשת איש אני", נהית באמת אשת איש, דהא רוצה שיחולו עליה דיני אשת איש, שהם שהיא אסורה להנשא לכל העולם, ולכך מהני[ו].
וא"כ מבואר שפיר אמאי הכי מהני התפסה בדבר האסור, וא"כ כשחל הנדר נהית האשה אשת איש ממש, וא"כ אסורה להנשא לאו משום לא יחל דברו אלא משם איסור אשת איש.
ועפי"ז נמצא מבואר שפיר אמאי בשאחד"א מהני רק אמתלה דלאחר שאסורא מדיני א"א וא"כ אפי' שיותר הנדר כבר לא יועיל ההתרה גבי איסורי א"א לכך נצרכו לאמתלה שפירושה "לא הובנו דברי משום שמעולם לא אסרתי את עצמי" (או בפשא"ס שאומרת בשעה שאמרתי שאני אסורה כבר הייתי מותרת)

חילוק בין ג' הביאורים:
ומעתה נמצא דהתרוה"כ נמצא בקצה אחד, והשער המלך בקצה השני, והקצוה"ח בחלק מצדד את התרוה"כ ובחלק האחר מצדד עם השעה"מ.
דהנה התרוה"כ סבר דהאשה כלל לא א"א אלא שב"ד צריכים לראות שתעשה כדבריה. ואם עברה עליהם שוב ב"ד נפטרו מתפקידם אבל השעה"מ סבר דיני איסורי א"א, ואם נישאה קטלי' לה, אבל הקצוה"ח סבר, דחל עליה איסורי א"א, אך לא עונשי א"א, וכיון דלקטלה צריכה שגבי כל העולם תהיה א"א וזה אינו.
הנה בסוגיין מצינו לשון גבי אשה שאסרה עצמה בשאחד"א ונישאה לאחד, שבאו הדיינים ושאלוה "מפני מה ראית לעשות כן" והנה לשון זה הוא לשון רך מאד, ולכאורה קשה לדעת השעה"מ, וכי אשה המולכת להריגה ידברו כ"כ בנחת אליה.
דבשלמא לדעת התרוה"כ, מעתה, כיון שנשאה, אין לב"ד לעשות עימה שום דבר, א"כ באו ב"ד בלשון יפה.
וגם לדעת הקצוה"ח יל"ב דכיון דכל הכח הוא לכפות עליה לצאת לא באו ב"ד בלשון קשה. (דהכן בביאור זה איכא דוחקא אבל אפשר לבארו)
אבל לדעת השעה"מ לשון זה תמוה ול"ב דהכן אפי' שיש עליה איסורי אשת איש. מ"מ גבי קטלה שאלוה ב"ד והכניסוה בדברים כדי שתביא אמתלה ולכך באו בדרכי נועם כדי שנאמר שהיה מדין משיחה לפי תומה.

[א] דהא אי אין שום משמעות בדבריה לא צריכי לפשא"ס דודאי ככלום הוי דמדברי הגמ' משמע דפשא"ס הוי נאמנות מיוחדת, ואי דברי האשה לאו כלום היא ל"צ לפשא"ס
[ב] או משום דאיתחזק היתרא לסוברים דבאיתחזק התירא ע"א אינו נאמן.
[ג] או דלא התחזק איסורא, לסוברים דנאמן באיתחזק התירא.
[ד] ועפי"ז יש לבאר אמאי הכי כתיב שויה אנפשיה ובסוגיא דע"א (כ"ג ע"ב) כתיב שויתה לנפשיא, דהכי מיירי שהאשה סתרה את עצמה ולכך שייך לשון נוכח דאמרי' לה את העמדת עצמיך כחפץ אסור, אבל התם מיירי דאתי עד ואומר שמה שאמרה האשה אינו אמת ובזה שייך לשון דגוף שלישי דאמרי' לעד דבריך אינם מועילים כיון שהיא העמידה עצמה כחפץ אסור. וק"ל,
[ה] וא"ת שנדרה האשה בביתה, שוב נכנס זה לנידון דפלוגתא דהקצוה"ח והתרוה"כ אי האמינו לאיסור או לא אבל לא שעכשיו נהיה דבר מחודש וא"כ לא נתחדש כלום בדברי השער המלך.
[ו] וכן אם יאמר דבר זה יהיה נבילה שחלות דיני נבילה הם רק איסורי אכילה ולא דיני הקרבה והקדשה כמו קרבן.

לחץ כדי להרחיב...

מאמר תורני בגדר דשויה אנפשיה לחתיכה דאיסורא:

גרינפלד

משתמש מוביל

וישמחו בי חברי

משתמש רשום

מחזה אברהם

משתמש חדש