מאמר תורני בגדרי לפני עיור (1 צופה)

סוג המאמר

מאמר הלכתי

האם איסור לפני עור הוא במזיד או בשוגג???? >>> האם מותר להלוות בלי עדים??? >>> האם עובר על 'לפני עור' בשוגג??? >>> האם מותר לתת אוכל לחילוני שלא מברך ולא נוטל ידיים??? >>> האם מותר להשכיר דירות ליהודים שמחללים שבת??? >>> האם יכול להעמיד מכונת פחיות באופן שיקנו בשבת??? >>> מתי נחשב כתרי עברי דנהרא??? >>> האם יש 'לפני עור' כשודאי יעבור עבירה???



לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה'. (ויקרא יט, יד)

הלואה בלא עדים

הנה מצינו בגמ’ בב"מ (עה, ב) אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם בלא עדים עובר משום 'לפני עור לא תתן מכשול' וכתב רש"י, שעולה על רוחו שלא לפרוע ולכפור, ור"ל אמר שגורם קללה לעצמו, שנא' 'תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק', וכתב רש"י, שעובר כשתובעו וזה כופר הכל שמקללים אותו ואומרים שהוא דובר על צדיק עתק, והגמ’ הביאה מעשה ברב אשי ששלח לרבינא להלוותו בלא עדים ושאלו רבינא אם גם על ת"ח יש דין של לפני עור, וענה רבינא כל שכן מר שטרוד בלימודו, שיש חשש שישכח את ההלואה, ונמצא שגורם קללה לעצמו, הרי מצינו ב' שיטות שאסור להלוות בלי עדים, או משום 'לפני עור' או מצד שגורם קללה לעצמו.
והפילפולא חריפתא כתב, שר"ל ורבינא שלא אמרו משום 'לפני עור' חלקו וסברו שאין באופן זה 'לפני עור', וע"ז סמכו העולם להלוות בלי עדים לפי שלא אמרה תורה 'לפני עור' אלא באותה שעה שנותן לפניו המכשול כפשטות לשון הפסוק, כמו בריבית שבאותה שעה שכותב עובר בריבית.
אמנם כתב שברמב"ם (פ"ב מהלכות מלוה) וכ"כ בשו"ע (חו"מ סי' ע) נקטו, שכל המלוה בלא עדים עובר משום 'לפני עור לא תתן מכשול' וגורם כליה לעצמו, וברור שרבינא ור"ל לא באו לחלוק על 'לפני עור' אלא הוסיפו גם משום שגורם קללה לעצמו, ומה שרבינא לא אמר משום 'לפני עור' כיון שלא רצה לומר לרב אשי 'לפני עור'.

לפני עור בשוגג

ובמהר"ם שי"ף וכן בפרישה נקטו, שרבינא לא נקט משום 'לפני עור' כיון שאיסור לפני עור הוא רק במקום שהלוה יכפור במזיד, אבל אם יכפור בשוגג אין דין לפני עור, וכן מדייקים בלשון רש"י שעולה על רוחו של לוה לכפור, ורבינא לא חשש לרב אשי שיכפור במזיד וממילא כל הדין רק מצד שגורם קללה לעצמו, ולפי זה יבוארו דברי הגמ’, אמנם בלחם משנה ובט"ז ובנתיבות נקטו, שיש לפני עור גם בשוגג, לפי שסוברים שלא מסתבר שחוששים שאדם יכפור במזיד, והקשו שאם בשוגג לא עובר על לפני עור א"כ נחשוש שיאמר פרעתי, וביאר בזה בכנסת הגדולה שאדם שכבר מלוה שוב אינו חושש לטענת פרעתי.
וכתב הפרי יצחק, שלאו דוקא תלמיד חכם כרב אשי, אלא כל אדם שלא חוששים שיכפור אין לו איסור של לפני עור, ולפי"ז יובן מנהג העולם להלות בלא עדים דלא חוששים שיכפור במזיד, ולחולקים הסוברים שיש לפני עור גם בשוגג, כתב הפרי יצחק ליישב מנהג העולם, לפי שיכולים להשביעם בשבועת היסת, ובערוך השולחן כתב שמה שאין נזהרים להלוות בלא עדים, לפי שמכירים זה את זה ונאמנים זה לזה וידע המלוה שלא ישכח ולא יכפור לו.
ובשלמת חיים כתב, שאם המלוה גומר בדעתו שאם הלוה יכפור שימחול לו אין בזה לפני עור, וכן מובא בארחות רבינו שהחזו"א הלוה בלא עדים וסמך ע"ד הפרי יצחק, והדברי מלכיאל כתב בשם הריטב"א במגילה שכל מה שמצינו בגמ’ הוא משום מידת חסידות ועל כן העולם סומך.
והקשה הפרי יצחק (ח"א סי' כו) על המהר"ם שיף והפרישה, היכן מצינו לחלק בין מזיד לשוגג, והביא דברי התוס’ בע"ז (ו, ב) לגבי שלא יושיט יין לנזיר שמדובר בשוגג, וכן שלא יכשיל את הכהן והביא לו אשה פסולה וכן מצינו שנאמנים הכותים לומר קברנו את הנפלים, וכ"כ בסמ"ג ששולח אדם ירך לעצמו וגיד הנשה בתוכו אם אין מקומו ניכר, וכן בכלאים וכן בדמאי מבואר שיש לפני עור גם בשוגג, ואיך סברו לחלק בין מזיד לשוגג, וכן אפשר להקשות שמפשטות הפסוק משמע שמדובר בשוגג, שנא' 'לפני עור לא תתן מכשול' שהעור הוא שוגג.

תרי עברי דנהרא

וכתבו באחיעזר ובחזו"א, שתקנו חכמים כשנותן יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח שיודע שאסור בתרי עברי דנהרא, כלומר שאינו יכול להגיע לזה בלעדיו, שעובר בזה ג"כ על לפני עור אפי’ שיודע שזה איסור, ועיקר הלפני עור הוא באופן שלא יודע שזה אסור, משא"כ באיסורים עובר על לפני עור גם כאשר יודע שזה אסור ורק נכנסה בו רוח שטות לעבור על האיסור, וכאשר אדם הוא שוגג ממש הרי זה פשטיה דקרא שעובר, וכתבו לדון כשמכשילו באיסור דרבנן אם עובר על לפני עור דאורייתא, שאם הוא עובר במזיד יתכן שלא יעבור אלא מדרבנן אבל אם הוא בשוגג לכאורה יעבור על לפני עור דעיקר לפני עור הוא בשוגג ולא גרע ממי שנתן עצה שאינה הוגנת.
וכ’ הפרי יצחק דנראה לחלק, דודאי להכשיל חבירו בדבר איסור כשחבירו כבר שוגג בדבר כי נעלם ממנו והוא יעבור על זה בשוגג שעובר משום לפני עור, אולם במה שמלוה מעות לת"ח שודאי לא יכפור מרצונו, חוששים שמא ישכח אח"כ את ההלואה ויכפור בשוגג ובזה אינו חייב המלוה שלא ישכח הלוה ולא יבוא לידי עבירה בשוגג דזה מוטל על הלוה עצמו שיזהר שלא יבוא לידי איסור כיון שזה דבר שעתיד לבוא, שאין סברא שיבוא להיכשל בדבר ולכך לא חוששים, אבל במקום שחוששים שודאי יבוא להיכשל הוא מחוייב כבר מעכשיו, וכדברי הפלפולא חריפתא דבמזיד ודאי יעבור על איסור משא"כ בשוגג אפ"ל שמא לא ישכח ויעבור על איסור ולכך אינו עובר עכשיו על לפני עור.
ומצינו בחפץ חיים (פתיחה לאוין ד, באמ"ח ד) שהמספר לשון הרע עובר בלאו של 'ולפני עור לא תתן מכשל' (ויקרא יט, יד) שהוא לא תעשה גמור, ונמנית במנין המצוות, והוכיח מכמה מקומות שמצאנו איסור זה, מלוה בריבית, מכה בנו גדול. וכלשון הרמב''ם (ספר המצוות מצוה רצט) שכל צד סיוע לעבירה אסור.
ומבואר שנחלקו ביסוד דין לפני עור, שהפלפולא חריפתא הביא, שיש שיטות שאין לפני עור כלל, והמהר"ם שיף והפרישה סברו, שיש לחלק בין שוגג למזיד, והלחם משנה והט"ז ונתיבות חלקו, ונקטו שיש לפני עור גם בשוגג וכ"כ האחיעזר והחזו"א, שעיקר הלפני עור הוא בשוגג וכדפשטיה דקרא, ושי’ הפרי יצחק דיש לחלק בין מזיד שודאי יעבור על איסור לבין שוגג שלא מוחייב לדאוג שלא יעבור על איסור, דוקא בכה"ג שהמכשול נמצא לפנינו.

לתת אוכל למי שלא מברך

הנה רבינו יונה בברכות (נב) כתב, שלא ראוי לתת אוכל למי שאינו יודע שיברך אלא למי שיודע שמברך, ונראה כשמתכוון לעשות מצוה שנותן לצדקה שמותר, אמנם נראה שאין לפני עור בזה, וכתב שמי שלא נטל ידיים אין להאכילו עד שיטול את ידו והובא ברמ"א (סג) שאסור להאכיל מי שלא נטל את ידיו משום לפני עור.
ובביאור החילוק בין נטילת ידים לאוכל, כ’ המג"א (קסט, סק"ו) דדוקא נטילת ידים אסור כיוון שבשעה שנותן לו הוא עובר על איסור מיד, וכשנותן אוכל לחברו זה תלוי בו אם יברך או לא ובזה לא עובר על לפני עור ואי"ז חפצא דאיסורא, דבנטילת ידיים האיסור הוא בעצם הדבר משא"כ לענין ברכה אי"ז איסור בעצם הדבר ותלוי בו אם יברך או לא.
וגם בזה כתוב שלא יתן פרוסה לשמש אא"כ יודע בו שנטל ידיו אבל לפני עור אין בזה, וכן לא מצינו איסור לתת מתנה ליהודי שיכול לעבור בזה עבירה, ולא הוי מכשול, שהוא כלפני לפני עור.

השכרת דירה למחלל שבת

וכן יש לדון במקום שמשכיר דירה ליהודי שיחלל שם שבת, והביא בנחלת אליהו דברי המשנה במעשרות (פ"ה מ"ג) שאסור למכור שדה למי שחשוד על השביעית דוקא לאחר שהגיעה עונת המעשרות אבל קודם שהגיעה עונת המעשרות מותר להשכיר לו, ובבי' החילוק, לפי שכשהגיעה עונת המעשרות האיסור הוא כבר לפנינו ויש איסור בשדה משא"כ כשעוד לא הגיעה עונת המעשרות האיסור עדיין לא נמצא ואין בזה לפני עור, וא"כ כתב שיהיה אפשר להשכיר דירה למחלל שבת לפי שהמכשול עדיין לא הגיע שהשבת אינה קיימת עכשיו והרי"ז כקודם שהגיעה עונת המעשרות, אמנם החזו"א (שביעית יב, ט) כתב, שזה ספק מכשול והקשה למה התירו בזה, וכתב דשמא התירו חכמים בספק בכדי למנוע יותר מכשולים.
ואפ"ל שלא נחשב באופן זה שהמכשול נמצא ואי"ז ספק מכשול, ובמנחת שלמה דן לחלק במי שנותן מכשול לנזיר לבין מי שמוכר חמץ קודם הפסח למי שאולי יאכל בפסח לפי שעכשיו לא נחשב מכשול ודן באיזה מקרים נחשב האיסור לפנינו.

להעמיד מכונות פחיות

וכן יש לדון במי שמעמיד מכונת פחיות וכדו’ באופן שיכולים להשתמש בשבת, ובשמירת שבת כהלכתה (פכ"ט הע' ע) כתב,שנחשב כקודם שהגיעה עונת המעשרות ומותר.
והגר"מ פיינשטיין (יו"ד ח"א סי’ עב) כתב, להתיר במי שיש לו אולם ויעשו שם חתונות מעורבות באיסור, שמכיוון שהאיסור לא נמצא לפנינו, הרי"ז כמו כל הדינים שבאופן שהמלאכות מיוחדת לאיסור אסור, ואם מיועדות לאיסור ולהיתר מותר כיון שאפשר לעשות גם להיתר.
אמנם בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי’ קפד) הביא את סברת הנחלת אליהו, והביא את דברי הכתב סופר דדוקא כשעושה את האיסור מיד אבל כשאינו עושה את האיסור מיד מותר, והביא שמהר"י הק’ מהגמ’ בע"ז שלא ישכיר אדם חצרו לכותי, והגמ’ דנה משום לפני עור ומדובר שם לפני שבת, וכן לא ישכיר אדם מרחצו לכותי וכן שם מקשי’ משום לפני עור ומשמע שיש לפני עור גם קודם זמן האיסור, ואיך יתיישב עם מה דמצינו שמותר להשכיר לחשוד על השביעית קודם שהגיע עונת המעשרות.
ויש לחלק בין עונת במעשרות שלא נחשב בעולם משא"כ יום השבת שנחשב שנמצא בעולם גם בימות החול, והמשאת אליהו כתב לחלק בין מכר לשיכירות דשכירות הוא עדיין של בעל הבית משא"כ במכר כבר אי"ז ברשותו ונחשב שבשבת משתמש בשלו ואסור, ולשני הטעמים יהיה אסור להשכיר דירה למחלל שבת.
וליישב מנהג העולם מביאים בשם הגרש"ז, שבגמ’ שם מדובר דוקא לכותי שאסור, ועוד כ’ בשם הגרש"ז בספר לפני עור (עמ’ קפז) במשכיר בית לעבריין שהרי בכל מקום שיהיה הוא עלול לחטא ולעבור על התורה ולכן אע"פ דאפשר שכשיהיה לו בית הוא ירבה בעבירות אבל הבית עצמו אינו כלל גוף האיסור, כמו שמצינו בנותן יין לנזיר, וכיון שאין המשכיר מסייע ממש בעשיית העבירה וגם אפשר לתלות שהוא רק מרבה באיסור, לכך אין חייבים להמנע מלהשכיר בית למחללי שבת בסביבה חילונית של עבריינים ומחללי שבתות, וכתב לפי"ז ליישב את דברי הגמ’ בע"ז שממילא יעבור על האיסור.

כשודאי יעבור עבירה

והנה יש לדון במקום שבלאו הכי יעבור עבירה אם עובר בזה משום לפני עור, הנה מצינו בתוס’ בב"מ (עה, ב) שהערב והעדים בהלואה בריבית לא עוברים על איסור ועוברים רק על 'בל תשימון', וכתב שלפעמים עוברים, באופן שלא היה מלוה בלא ערב ועדים ואין לו עוד עדים וערב שהוא כתרי עברי דנהרא לפי שיהיה מי שילוה לו בלאו הכי.
וכתב במשנה למלך (פ"ד מהל’ מלוה) שגם המלוה והלוה לא יעברו על האיסור שהרי ילוו לו בלאו הכי, וחלק על מה שכתב הפני משה, שסבר שאם הוא יעבור על האיסור ממילא אין בזה לפני עור, והוכיח המל"מ שרק במקום שיעבור על האיסור בעצמו לבד אין בזה לפני עור אבל אם הוא יעבור על האיסור ע"י אחר הרי עובר בזה על לפני עור ואין בזה דין של תרי עברי דנהרא, וכן הוכיח מתוס’ בחגיגה שנקטו שאסור ללמד גוי תורה ואם גוי אחר ילמדנו ממילא מותר, אבל אם יהודי אחר ילמד אותו זה לא יפטור אותו מלפני עור.
ובשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' צג) הקשה, מה ההבדל אם אחר ילוה לו כיוון שאם ילוה לו אחר יעבור על כל מה שעובר עכשיו והוא לא גורם לו שיעבור שהרי ממילא יעבור וא"כ לא יעבור על לפני עור שהרי אינו מכשילו כיוון שבלאו הכי יעבור.
ויש לבאר, שכיוון והתורה אסרה על כל ישראל איסור של לפני עור א"כ לא יועיל שיעבור ע"י אחר כיוון שמצד האיסור אינו יכול לעבור על כך עם אחר שהרי נאסר גם עליו לפני עור וא"כ לא יועיל ע"י אחר.
ועוד אפשר לבאר שאם בלאו הכי הוא יעבור, אי"ז מכשול משא"כ אם אחר יכשיל אותו נמצא דזה מכשול אחר ומה שמכשיל אותו עכשיו זה מכשול, דחד עברא דנהרא הוא באופן שהוא מעצמו יעבור על האיסור משא"כ כשאדם מכשילו הוה כתרי עברי דנהרא כיון דהוא עצמו לא הגיע לאיסור כי אם ע"י מי שהכשילו.
והשדי חמד מביא את הברכי יוסף והחכמת אדם שנוקטים כהמשנה למלך, וכן כתבו הפוסקים הובא בציץ אליעזר שכשרוצה להשכיר דירה לחילוני וגם אחר יוכל להשכיר לו דאם נמצא בין הגויים באופן שיכול לשכור מגוי בזה חשיב כחד עברא דנהרא ולא עובר ואם ישכור מיהודי אפשר כדברי המל"מ שאינו פוטר מלפני עור.
בפרי מגדים (מ"ז בפתיחה לסי' ק"ז), גבי אומר לישראל מומר בשבת בחולה שאין בו סכנה ואפי' היכא שהוא בפונדק שמבשל לכל העובר ושב והוא חולה שאין בו סכנה, שמותר אמירה לנכרי, כיון שאמירת שבות מותרת בחולה שאין בו סכנה ולפני עור אין בזה כיון שבלאו הכי הוא מבשל בשלו כמה קדירות פן יזדמנו אורחים ולא שייך בזה מסייע ולא דמי לתרי עברי דנהרא, ולכאורה נראה שלא סבר כהמשנה למלך שנקט בלאו הכי הוא מבשל לאחר, אמנם בלשון הפרי מגדים נראה דשמא יזדמנו לו אורחים שממילא מכין גם כשאין לו אנשים והרי"ז כחד עברא דנהרא ואין בזה לפני עור.