איפה שוכן האלוקים?

[יישר כח גדול]

"הקב"ה נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס'' -אמרה חסידית
השאלה היא, היכן המקום שאליו יכול האדם להכניס את הא-לוקים.
יש שעונים שהאלוקים שוכן בתוך כל אדם. האחרים אומרים שהאלוקים שוכן בקרב העם. האם זאת סתם התפלספות, או שהמושגים השונים האלה של תפיסת הא-לוקים – וכיצד למצוא אותו – יוצרים שוני מעשי בדרך שבה מנהלים בני האדם את חייהם? האם אדם שמאמין שהא-לוקים שוכן בתוך כל יחיד, שונה במעשיו מאדם שמאמין שהא-לוקים שוכן בקרב העם?

בין אם המקום שבו שוכן האלוקים נמצא 'בתוכנו' או 'בקרבנו', אחד מההיבטים המשותפים לשניהם יהיה הצורך להפוך את ה'מקום' הזה למתאים ככל האפשר. כל אמונה תניח דגש על השאיפה לטהר, לקדש ולהפוך למושלם את המקום המיועד לשכינת האלוקים. לכן, המניע העיקרי של מי שמאמין באמת שהאלוקים שוכן בתוך האדם, יהיה התקדשות ושאיפה לשלמות עצמית. מטרת החיים של אדם כזה היא להיות הכי רוחני שאפשר, כדי שהאלוקים ישכון בתוכו. האחריות שלו ביסודה, היא רק על עצמו; מה שהוא עושה למען אחרים הוא רק משום שזה מה שהוא חש שאדם רוחני נדרש לעשות. לעומת זאת, מי שמאמין שהאלוקים שוכן בקרב העם, יגדיר את מטרתו כהפיכת כלל בני האדם, למתאימים ככל האפשר למערכת יחסים כזאת.

לשתי ההשקפות יש מטרה משותפת: "להפוך את מקום שכינת הקל למושלם". השוני, בכל אופן, הוא שהמניע הראשון מפנה את מיקודו כלפי פנים, בעוד שהשני מופנה כלפי חוץ – אל האחרים.
***
"יש דלת אחת מול כולנו.
לכל אדם מפתח משלו.
ואלמלא יסובב כל אחד
את המפתח שלו בחור המנעול,
הדלת לעולם לא תיפתח".
כל אחד ואחד צריך "להכניס את האלוקים" – אחרת אף אחד לא יוכל לעשות זאת!
המחשבה על הצורך לשנות את כל החברה על מנת להכניס את האלוקים היא משימה מרתיעה. הצורך לשנות רק את עצמנו הוא משימה קלה יותר.
***
בתורה כתוב "ושכנתי בתוך בני ישראל" (שמות כ"ט, מ"ה). בדומה לכך, התורה גם אומרת, "ועשו לי [בני ישראל] משכן, ושכנתי בתוכם".
קיים פוטנציאל שהקל ישכון בתוכנו, אבל זה רק בתנאי שנבנה לו קודם מקדש ציבורי. כדי שישכון האלוקים בתוכנו אנחנו צריכים לבנות, בשם העם כולו, מקום מתאים לשכינת האלוקים. לכן מייחסת היהדות חשיבות רבה כל כך לאחריות ציבורית נרחבת. אם האלוקים שוכן "בתוכנו", כל אדם שמפתח עם האלוקים מערכת יחסים אישית וקרובה, סוחף אתו ממילא גם את יתר הציבור!

לרוע המזל, יהודים רבים בדורנו מחזיקים בדרך של "אלוקים בתוך האדם". זה מנוגד לאידיאל היהודי שאומץ על גם ידי העולם המערבי.
אמריקה, במיוחד, יוסדה על הרעיון של אחריות ציבורית - כדי להיות אדם טוב, צריך לקחת אחריות ולשפר את הרווחה הכללית. הפילוסופיה של "האלוקים בתוכי" מתירה (ואפילו מקדמת) את החיפוש אחר משמעות בחיים בלי אחרים. השכינה אכן שורה בלבו של כל אחד מאתנו, אבל לא במנותק מן החברה. אף אדם לא יכול למצוא באמת חיים של משמעות, בתוך ריק של חברה חסרת משמעות כזאת. במלים אחרות, אם אנחנו רוצים להפוך את החיים שלנו למשמעותיים יותר, הדרך לעשות זאת היא לשפר את איכות החיים של האנשים שסובבים אותנו.

בראש השנה, כל התפילות שלנו נאמרות בלשון רבים. זאת, מסביר הרמב"ם, משום שאם העולם כולו לא מגיע להכרה בא-לוקים, חסר משהו מהותי גם בהכרה שלנו. למעשה, הרמב"ם אומר שאחת הדרכים להעמיק את אהבת האלוקים שלנו, היא לקרב אליו את האחרים. כשימצאו האחרים את מקומם, נמצא גם אנחנו.

היום, יש הלך-רוח רווח מאוד של "אני בסדר, אתה בסדר", או "אני לא אפריע לך, אם אתה לא תפריע לי". פילוסופיה כזאת טובה רק אם אתם מעוניינים להתדרדר יחד עם כל האנשים שסביבכם. אם החברה ירודה, יהיה לנו קשה מאוד להתעלות. כמו שאומרים "אם לא תהיה 'שומר אחיך', הוא ירדה בך!"
מחכם אחד