צו איך נשאר דם ההזאות על הפרוכת?

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
כל אשר יגע בבשרה יקדש ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש (ו כ)

בגמ' יומא נז. אמר ר' אלעזר ב"ר יוסי אני ראיתיה [את הפרוכת] ברומי, והיו עליה כמה טיפי דמים של פר ושעיר של יום הכיפורים. והקשה בהגהות מהרש"ם שם, הרי בגד שניתז עליו דם חטאת טעון כיבוס מן התורה, וא"כ איך לא כיבסו את הפרוכת מפני הטיפי דמים של חטאות יוהכ"פ ופר העלם דבר, מיום הכיפורים ועד תשעה באב שאז חרב בית המקדש.

והנה לדעת חכמים ביומא שם לא קשה, כיון שלדידהו בהזאות של פר ושעיר של יוהכ"פ אי"צ שיגע הדם בפרוכת, וא"כ נגמרת ההזאה מיד כשיצתה מידו, וכמו שכתבו תוס' זבחים טו. שבהזאות הפרוכת שא"צ שיגע, אם נקטעה ידו של מזה לאחר שיצתה הזאה מידו כשר שכבר נגמרה ההזאה מיד, וא"כ הוי כמו ניתז מן הקרן לאחר ההזאה שאינו טעון כיבוס, משום דכתיב אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה (זבחים צג.), אמנם הקושיא היא לר' אלעזר ב"ר יוסי עצמו דס"ל שמדינא צריך שיגעו ההזאות בפרוכת, וא"כ לא נגמרה ההזאה עד שנגעו.

וכתב המהרש"ם שם, שגם לראבר"י כיון דבבת אחת עם הנגיעה בפרוכת נגמרת ההזאה אינו טעון כיבוס, וכמו שמסתפקת הגמ' בזבחים שם אם ניתז על בגד טמא שבבת אחת עם הנגיעה בבגד נהפך הדם להיות דם שאינו ראוי להזאה, האם טעון כיבוס. אמנם בגמ' שם הוי ספק ועדיין יקשה לפי אידך צד בגמ' דטעון כיבוס בכה"ג.

והמגיה על הגהות מהרש"ם שם כ' ליישב דפרוכת אינה בגד, ועל כן אינה טעונה כיבוס, [ועי' יומא עא: "דנין בגד מבגד לאפוקי פרוכת דאהל הוא"], אמנם לכאורה זה אינו, דלא בעינן "בגד" לדין כיבוס, כמבואר בזבחים צג: אחד הבגד ואחד העור ואחד השק טעונים כיבוס, ורק בעינן שיהיה מקבל טומאה דומיא דבגד, ודבר הראוי לכיבוס, וכמבואר שם. והרי פרוכת מקבלת טומאה כמבואר בשקלים פ"ח מ"ד, ע"ש.
​

◆ ◆ ◆​

ומהרש"ם שם כ' עוד ליישב, דלראבר"י דהוי דין שצריך דוקא ליגע בפרוכת, י"ל דלא נאמר בזה דין כיבוס, דזה נאמר רק בדבר שאינו דינו ליגע, אבל כאן שמצד ההזאה דינו ליגע בפרוכת בזה לא נאמר דין כיבוס. (ולת"ק דאי"צ שיגע בלא"ה ל"ק כיון שמיד כשיצתה ההזאה מידו נגמרה והוי שכבר הוזה וכנ"ל), ועי' בחידושי הרמ"ל בסוף מסכת פרה מש"כ להטעים בזה.

והגרח"מ שטיינברג שליט"א הראה לדברי המשך חכמה כאן, שכתב שבימי המילואים שהזו מן הדם על בגדי הכהונה, היו טעונים הבגדי כהונה כיבוס. וזה דלא כסברא הנ"ל דהיכא שטעון הזאה מן הדין אין בו חיוב כיבוס. אמנם באמת עיקר דברי המש"ח אינם מובנים, שהרי דין כיבוס הוא רק בחטאת, ובמילואים ההזאה היתה מדם האיל שהוא היה שלמים.
​

◆ ◆ ◆​

עוד יש ליישב, דהנה בזבחים צה. איתא "אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, דם חטאת ומראות נגעים צריכין שבעת סממנין", ובפשוטו צ"ב למאי נפק"מ בדין זה, הרי בודאי בכל אופן שיכבס ויעבור הדם סגי, ואם עבר הדם על ידי מים בלבד או אחד מהסממנים נתקיים ג"כ דין כיבוס [ובמקדש דוד סי' ל"א סק"ה כתב לחדש מכח זה דגם אם עבר הדם בסם אחד צריך להעביר עליו את שאר כל הסממנים, דהוי "מצות כיבוס", ודבריו מחודשים].

ובשו"ת מעיל צדקה סי' ט"ז כתב, דאה"נ אם עבר הדם ע"י אחד מהסממנים אי"צ להעביר עוד סממנים, אמנם הנפק"מ היא שאם העביר ז' סממנים, אפילו אם נשאר אח"כ רושם, לית לן בה, וכמו שמבואר בנדה סב: לגבי כתם של דם הנדה, "דם הנדה ודאי מעביר עליו ז' סממנים ומבטלו", וכתב הרמב"ם משכב ומושב פ"ד הי"א שאפילו אם נשאר רושם הרי הוא טהור, ולפי"ז שפיר נפק"מ בהך דינא דז' סממנים היכא דאיכא רושם.

אמנם מש"כ המעיל צדקה לדמות דין כיבוס בדם חטאת לדין טומאת כתם יש לדון בזה, דמבואר בסוגיא שם דהטעם שבטל לאחר העברת ז' סממנים הוא משום דהוי בלוע שאינו מקפיד עליו, וכתב רש"י בנדה שם ד"ה אי לא, דהא דבלוע כזה אינו מטמא הוא מדין "טומאה בלועה אינה מטמאה" כדילפינן בחולין עא., וא"כ אין זה שייך לענין כיבוס דם חטאת שאינו מדין טומאה. אך יש מקום לקיים את דברי המעיל צדקה לפי דעת הרמב"ם בהלכות טומאת מת פ"כ ה"ה דדין טומאה בלועה הוא רק באדם ולא בכלים, ולפי"ז צ"ל דהא דהבלוע שאינו יכול לצאת טהור אינו מדין "טומאה בלועה" אלא דמסברא כמאן דליתיה כלל, וא"כ לכל דיני התורה כמאן דליתיה. אבל עדיין קשה לדעת רש"י הנ"ל דהוי רק מדין טומאה בלועה, וזה אין שייך הכא.

ונראה לומר דהכא מטעם אחר אין צריך לכבס הרושם שנשאר לאחר כיבוס בז' סממנים, דהתורה הטעינה כיבוס רק בדם הראוי לכיבוס כמבואר במשנה צג: אבל דם זה שנשאר לאחר העברת ז' סממנים וטעון צפון להעבירו, חשיב אינו ראוי לכיבוס, דכיבוס הוא בז' סממנים, והוא אינו יוצא על ידם, והעברה על ידי צפון אינה בכלל כיבוס אלא נחשבת מעשה אחר שהוא יותר מכיבוס, [ואמנם בגמ' צד. מפרשינן ד"ראוי לכיבוס" אתי למעוטי דם שעל הכלי שאינו ראוי לכיבוס אלא לגרידה, אבל י"ל דגם זה נכלל בהילכתא דראוי לכיבוס, שיהיה דם היוצא ע"י ז' סממנים דזהו כיבוס דאורייתא וכנ"ל]. ונפק"מ לפי"ז, דהנה לגבי כתם מבואר בנדה שם דרק היכא דאינו מקפיד עליו טהור, אבל אם מקפיד עליו להעבירו ע"י צפון לא בטל, אבל לגבי כיבוס דם חטאת י"ל דגם אם מקפיד עליו אין טעון כיבוס במקום קדוש, דזה אינו חשוב כיבוס, וכנ"ל. ועי' במש"כ בזה המקדש דוד שם.

ולפי הנ"ל דדם שאינו יוצא על ידי כיבוס בז' סממנים הרי הוא בטל ואין עליו חיוב כיבוס, מיושבת קושית מהרש"ם הנ"ל איך ראה ראב"י את הדם על הפרוכת הרי טעון כיבוס, די"ל דבאמת העבירו על הפרוכת ז' סממנים, ונשאר רושם בעלמא, שאינו טעון כיבוס, ורושם זה ראה רבי אלעזר בר רבי יוסי, וק"ל.​

 

[גרינפלד]

ובשו"ת מעיל צדקה סי' ט"ז כתב, דאה"נ אם עבר הדם ע"י אחד מהסממנים אי"צ להעביר עוד סממנים, אמנם הנפק"מ היא שאם העביר ז' סממנים, אפילו אם נשאר אח"כ רושם, לית לן בה, וכמו שמבואר בנדה סב: לגבי כתם של דם הנדה, "דם הנדה ודאי מעביר עליו ז' סממנים ומבטלו", וכתב הרמב"ם משכב ומושב פ"ד הי"א שאפילו אם נשאר רושם הרי הוא טהור, ולפי"ז שפיר נפק"מ בהך דינא דז' סממנים היכא דאיכא רושם.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ומש"כ הרמב"ם בהלכות מעה"ק פ"ח ה"י דצריך לכבס עד שלא ישאר רושם, היינו לשיטתו שם דאי אפשר להכניס רוק תפל ולקיים דין העברת ז' סממנים, כמ"ש המעיל צדקה שם ועי' שפ"א זבחים שם.​

 

[גרינפלד]

ונראה לומר דהכא מטעם אחר אין צריך לכבס הרושם שנשאר לאחר כיבוס בז' סממנים, דהתורה הטעינה כיבוס רק בדם הראוי לכיבוס כמבואר במשנה צג: אבל דם זה שנשאר לאחר העברת ז' סממנים וטעון צפון להעבירו, חשיב אינו ראוי לכיבוס, דכיבוס הוא בז' סממנים, והוא אינו יוצא על ידם, והעברה על ידי צפון אינה בכלל כיבוס אלא נחשבת מעשה אחר שהוא יותר מכיבוס,​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
וזה דמן התורה כיבוס הוא בז' סממנים, מצינו גם לגבי נגעים כמבואר בגמ' כאן דטעון כיבוס והוא בז' סממנים. והנה הנצי"ב בהעמק שאלה מצורע שאילתא פ"ח אות י"א ובאור הישר בזבחים שם העירו במה דלא חשיב רב נחמן גם דם הנדה דטעון ז' סממנים, והנה הקושיא אינה מדינא דמתני' דנדה סא: דהיכא דהוי ספק דם הנדה וספק צבע, מבררין ע"י ז' סממנים שאם לא עבר אמרינן דצבע בעלמא הוא, דזה ודאי לא דמי להכא דהוי רק מספק, אלא הקושיא היא מדם הנדה ודאי דמבואר נדה סב: הנ"ל דע"י ז' סממנים מתבטל.

אמנם נראה דר"נ אתי לפרש ד"כיבוס" האמור בתורה הוא בז' סממנים, ולכן חשיב רק מה שמן התורה נאמר בו "כיבוס", והיינו בגד המנוגע דכתיב ביה וכבסו את אשר בו הנגע, וכן דם חטאת דכתיב ביה תכבס במקום קדוש, אבל דם הנדה הוי מדין דעת בני אדם דלאחר העברת ז' סממנים שוב אינו מקפיד עליו וכמ"ש התוס' בדף סב: ד"ה אלמא, ואינו ענין לשם "כיבוס" מן התורה.​