אגדות חז"ל | פורום אוצר התורה אגדות חז"ל | פורום אוצר התורה

אגדות חז"ל

מ

מנסה להבין

משתמש חדש
הודעות
5
תודות
8
נקודות
5
הרמב''ם בהלכות תשובה פ''ג ה''ז מונה חמשה שנקראין מינים ואחד מהן האומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה.
משיג עליו הראב"ד וכותב: א''א ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.

ונפשי בשאלתי.
א. האם דברי אגדות חז"ל משבשות את הדעת? מה כוונת הראב"ד.
ב. האם הראשונים או האחרונים כתבו את דעתם איך ללמוד דברי אגדה?
 
מנסה להבין אמר:
הרמב''ם בהלכות תשובה פ''ג ה''ז מונה חמשה שנקראין מינים ואחד מהן האומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה.
משיג עליו הראב"ד וכותב: א''א ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.

ונפשי בשאלתי.
א. האם דברי אגדות חז"ל משבשות את הדעת? מה כוונת הראב"ד.
ב. האם הראשונים או האחרונים כתבו את דעתם איך ללמוד דברי אגדה?
לחץ כדי להרחיב...
כוונת הראב"ד על האגדות א. באגדות שאינם מוסמכים כל כך. לדוגמא ספר מלחמות בני יעקב. וראה ברמב"ן וישלח פרק לד ב. כשלומדים את האגדות שלא לפי אמיתתן אלא לפי פשטותן השטחית, אזי משתבשת הדעת.
 
מנסה להבין אמר:
ב. האם הראשונים או האחרונים כתבו את דעתם איך ללמוד דברי אגדה?
לחץ כדי להרחיב...
הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק וז"ל:
וממה שאתה צריך לדעת, כי בנוגע לדברי חכמים זכרונם לברכה, נחלקו בני אדם לשלוש כִּתּוֹת:

הראשונה והיא רוב מה שראיתי, ואשר ראיתי חיבוריו, ומה ששמעתי עליו – הם מאמינים אותם על פְּשָׁטָם, ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים. והנמנעות כולן הן אצלם מְחֻיְּבוֹת המציאות. ואמנם עושים כן לפי שלא הבינו החכמות, והם רחוקים מן התבונות; ואין בהם מן השלמוּת כדי שיתעוררו מֵאֲלֵיהֶם, ולא מצאו מְעוֹרֵר שֶׁיְּעוֹרֵר אותם. וסוברים שלא כִוְּנוּ החכמים בכל דבריהם הישרים והמתֻקנים אלא מה שהבינו לפי דעתם מהם, ושהם על פשטם. ואף על פי שהנראה מקצת דבריהם יש מהם מן הדיבה והריחוק מן השכל, עד שאילו יְסוּפַּר על פשוטו לעמי הארץ, כל שכן לחכמים, היו תְמֵהִים בהתבוננתם בהם והיו אומרים: הֵיאַךְ יִתָּכֵן שיהיה בעולם אדם שיחשוב בזה [=כך], או שיאמין שהיא אמונה נכונה, קל וחומר שֶׁיִּיטַב בעיניו?!

וְזוֹ הַכַּת עֲנִיַּת הדעת, יש להצטער עליהם לסכלותם, לפי שהם מכבדים ומנשאים החכמים כפי דעתם; והם משפילים אותם בתכלית השפלות, והם אינם מבינים זה. וְחַי השם יתברך כי הכת הזאת מאבדים הדרת התורה ומאפילים זָהֳרָהּ, ומשימים תורת ה' בהיפך הַמְכֻוָּן בה! לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה (דברים ד ו): "אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים זכרונם לברכה מה שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹמְעִים אותו שאר האומות, אומרים: "רק עם סכל ונבל הגוי הקטֹן הזה".

ורוב מה שעושים אלה הדרשנים, שהם מפרשים ומודיעים להמון העם מה שאינם יודעים. ומי יתן, אַחַר שלא ידעו ולא הבינו, שהיו שותקים! כמו שאמר (איוב יג ה): "מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן, וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה". או שיהיו אומרים: אין אנו מבינים כַּוָּנַת החכמים בזה המאמר, ולא היאך יִתְפָּרָשׁ. אבל הם מְחַשְׁבִים שהם מבינים אותו, ומשתדלים להודיע ולפרש לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשים בראשי העם דרשות מסכת ברכות ופרק "חֵלֶק" וזולתם על פשטם מילה במילה.

וְהַכַּת הַשְּׁנִיָּה הם רבים גם כן, והם אותם שראו דברי החכמים או שְׁמָעוּם, והבינו אותם כפי פשוטם, וחשבו שלא כִוְּנוּ חכמים בו זולתי מה שמורה עליו פשט הדבר. והם באים לְסַכֵּל אותם וּלְגַנּוֹתָם, ומוציאים דיבה על מה שאין בו דיבה, וְיַלְעִיגוּ על דברי חכמים לרגעים [=בכל עת אפשרית], וסוברים שהם נבונים יותר וְשֶׁשִּׂכְלָם יותר זך מהם. ושהם עליהם השלום נִפְתִּים [=פתאים], גרועי השכל, סכלים בכלל המציאות, עד שלא היו מַשִּׂיגִים דְּבַר חכמה בשום פנים.

ורוב הנכשלים בבזה השיבוש המתייחסים לחכמת הרפואות, וְהַמַהְבִּילִים בגזֵרת הכוכבים, לפי שהם חכמים בעיניהם, ומחדדִים ופילוסופים. וכמה הם רחוקים מן האנושות אצל אותם שהם חכמים ופילוסופים על האמת! אבל הם סכלים יותר מן הכת הראשונה, והרבה מהם פתיּות.

והיא כת ארורה, לפי שהם משיבים על אנשים גדולים ונשיאים, אשר נתבררה חכמתם לחכמים. ואלה הפתאים, אִלּוּ היו עמלים בחכמות עד שהיו יודעים היאך ראוי לסדר ולכתוב הדברים בחכמת האלוהוּת והדומה להן מן הדברים, אצל ההמון ואצל החכמים, ויבינו החלק הַמַּעֲשִׂיִּי מן הפילוסופיה – אז היו מבינים אם החכמים זכרונם לברכה חכמים אם לא, והיה מתבאר להם עִנְיַן דבריהם.

וְהַכַּת השלישית והם – חַי השם! – מעטים עד מאוד עד שאין ראוי לקרותם "כת", אלא כמו שֶׁיֵּאָמֵר לשמש "מין" [=ורק היא יחידה]. והם אותם בני אדם שנתברר אצלם גדולת החכמים זכרונם לברכה וטוב שִׁכְלָם, ממה שנמצא בכלל דבריהם מורים על עניָנים אֲמִתִּיִּים למאוד. ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים במקומות, מחיבוריהם הם מורים על שלמותם, וכי הם השיגו האמת, ושנתברר גם כן אצלם מניעת "הַנִּמְנָע" ומציאות "הַמְחֻיָּב לְהִמָּצֵא". וְיָדְעוּ כי הם עליהם השלום אינם מדברים הֲתֻלִּים. וְנִתְאַמֵּת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר, וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים – דִּבְּרוּ בהם בדרך חידה ומשל, כי הוא זה דרך החכמים הגדולים.

ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר (משלי א ו): "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם". וידוע הוא אצל בעלי הלשון כי "חידה" הוא הדבר שֶׁהַמְכֻוָּן בו בַּנִּסְתָּר, לא בנגלה ממנו. וכמו שאמר (שופטים יד יב): "אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה" וגו'. לפי שדברי החכמים כולם בדברים העליונים שהם התכלית, אמנם הם חידה ומשל.

וְהֵיאַךְ נַאֲשִׁימֵם על שמחברים החכמה על דרך משל, ומדמים אותם בדברים הפחותים ההמוניים, ואנו רואים החכם מכל האדם עשה זה ברוח הקודש (רצוני לומר שלמה במשלי ושיר השירים ובמקצת קֹהלת)? ואיך יקשה עלינו לִסְבּוֹר פירוש על דבריהם ולהוציאם מפשטם, כדי שֶׁיֵּאוֹת לשכל ויסכים עם האמת ועם כתבי הקודש?! והם בעצמם סוברים בפסוקי המקרא, ומוציאים אותם מפשוטם ומשימים אותם משל, והוא האמת. כמו שאנו מוצאים שאמרו (ברכות י"ח ע"ב) בפירוש פסוק "הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב" (דה"א יא כב) שהוא כולו משל, וכן מה שנאמר "וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר" (שם). וכן "מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם" (שם יז) ושאר הסיפור כולו משל (ב"ק ס' ע"ב). וכן ספר איוב בכללו אמרו קצתם "משל היה" (ב"ב ט"ו ע"ב), ולא פירש לאיזה דבר הוּשַׂם זה המשל. וכן מֵתֵי יחזקאל אמרו קצתם "משל היה" (סנהדרין נ"ב ע"ב), ורבים כאלה.

ואם אתה הַמְעַיֵּן מאחת משתי כִתּוֹת הראשונות – אל תשגיח בִּדְבָרַי בשום דבר מזה העניָן, לפי שלא יהיה נָאוּת לך שום דבר ממנו, אבל יזיקך ותשנאהו. והיאך יאותו המאכלים הקלים, המעטים בכמותם הישרים באיכותם, לאדם שהרגיל במאכלים הרעים הכבדים? אבל באמת הם מזיקים לו והוא שונא אותם. הלא ידעת מה אמרו האנשים שהיו רגילים לאכול בצלים ושומים והדגים: "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא ה).

ואם אתה מן הכת השלישית, וּכְשֶׁתִּרְאֶה דבר מדבריהם שהדעת מרחיק אותו, תעמוד ותתבונן בו ותדע שהוא חידה ומשל, ותשכב עַשׁוּק הַלֵּב וּטְרוּד הָרַעְיוֹן בחיבורו ובסברתו, ותחשוב למצוא כַּוָּנַת השכל ואמונת היושר, כמו שנאמר (קהלת יב י): "לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ, וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת" – ואז תסתכל בספרי זה ויועיל לך בעזרת השם.
 
בשם רב שרירא גאון (ספר האשכול, ח"ב, עמ' 47, הובא גם באוצר הגאונים, תרפ"ח-תש"ג, חגיגה יד, א, עמ' 60; הובא בהקדמת הספר 'מנורת המאור' לר' יצחק אבוהב ז"ל):
ואמר מר [רב] שרירא, הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרי מדרש ואגדה - אומדנא נינהו, ויש מהן שהוא כך, כגון... והרבה יש שאינו כן, כגון מה שאמר ר' עקיבא דמקושש היינו צלפחד, וכגון שאמר ר' שמעון שצום העשירי זה עשרה בטבת, והם הזכירו דעתו של כל אחד ואחד, ואנו לפי שכלו יהולל איש. וכן אגדות שאמרו תלמידי התלמידים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא וזולתם, רובם אינו כן, ולכך אין אנו סומכין על דברי אגדה. והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא מדבריהם, ואין סוף ותכלה לאגדות.
ונשאל ממר רב האיי ז"ל מה הפרש בין ההגדה והמדרש הכתובין בתלמוד שאינן מצויין להסיר שבושן, וההגדות הכתובות חוץ לתלמוד. והשיב כלל זה שכל מה שנקבע בתלמוד מחוור הוא ממה שלא נקבע בו, ואעפ"כ הגדה ומדרש אף על פי שכתובין בתלמוד אם לא יכוונו ואם ישתבשו אין לסמוך עליהם, כי כללינו הוא אין סומכין על ההגדה, אלא מה שקבוע בתלמוד שאנו מוצאין להסיר שבושן ולחזקן יש עלינו לעשות, כי לולא שיש בו מדרש לא נקבע בתלמוד. ומה שאין אנו מוצאין דרך לסלק שבושו נעשה כדברים שאין הלכה. ומה שלא נקבע בתלמוד אין אנו צריכין לכל כך, אלא מעיינין בו אם נכון הוא ויפה, דורשין אותו ומלמדין אותו, ואם לאו אין אנו משגיחין עליו.

הרמב"ן כתב (ב'איגרת הויכוח' שלו, בוויכוחו בברצלונה - כתבי רמב"ן, עמ' ש"ח):
אנחנו יש לנו ג' מינין של ספרים: האחד הוא התנ"ך וכולנו מאמינים בו אמונה שלימה, והשני הוא נקרא תלמוד והוא פירוש למצוות התורה וכו' ואנחנו מאמינים בו בפירוש המצוות, עוד יש לנו ספר שלישי הנקרא מדרש וכו' וזה הספר מי שיאמין בו טוב ומי שלא יאמין בו לא יזיק... ועוד אנו קורין אותו הגדה, רוצה לומר שאינן אלא דברים שאדם מגיד לחברו.

רב שמואל בן חפני כתב (אוצה"ג, חגיגה, תשו', סי' ה, עמ' 4):
כי דברי הקדמונים אם הם סותרים להשכל אין אנו מחויבים לקבלם.

רב האי גאון כתב (שם פירושים, סי' סז, עמ' 59):
הוו יודעים כי דברי אגדה לאו כשמועה הם אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו, כגון אפשר ויש לומר, לא דבר חתוך, לפיכך אין סומכים עליהם.

רבנו חננאל (שם, יב, א-ב, פירושים סי' נ, עמ' 54):
אלו כולן מדרשות הן ואין מדקדקין עליהן להשוותן למה שהדעת מקבלת מהן.

בספר 'מבוא התלמוד' (לרבי שמואל הנגיד, או לרב שמואל בן חפני גאון):
והגדה הוא כל פירוש שיבוא בתלמוד על שום עניין שלא יהיה מצווה - זו היא הגדה, ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת. ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז"ל הלכה בעניין מצווה, שהיא מפי משה רבנו ע"ה שקבל מפי הגבורה, אין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו, אבל מה שפירשו בפסוקים, כל אחד לפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו, מה שיעלה על הדעת מן הפירושים האלו - לומדים אותם, והשאר - אין סומכים עליהם.

ב'שיטה מקובצת' (ב"מ נט:) הובא בשם רבנו חננאל:
אמר להם אם הלכה כמותי חרוב וכו'. זה הענין המפורש בשמועה זו כגון אמת המים תוכיח וכיוצא בה שהם כמו אותות ומופתים. ויש מי שאומר כי הקדוש ברוך הוא מראה כגון אלו הדברים על ידי הצדיקים בדרך תפלה ובקשה ולפי שאינן נביאים. ואין זה רחוק מן הדעת ויש אומרים כי חכם מחכמי מדרש נתנמנם במדרש וראה בחלום שהיו חולקים החכמים על רבי אליעזר ואמר להם רבי אליעזר למה אתם חולקים עלי אמת המים תוכיח וכל הענין וכי רבי יהושע מתריס כנגדו וכי נתנה בת קול מן השמים ואמר רבי יהושע לא בשמים היא. ומפני מה לא פירש כי דברי חלומות הם מפני שהיו בידם החלומות קרובים לנבואה אבל יסמכו בזה הענין והחלומות שוא ידברו וקיימו אחרי רבים להטות.

מהר"ץ חיות בחבורו מבוא התלמוד פרק כח:
עין בקורת יודע להבחין, ולהכיר מן המאמרים בעצמם, איזהו מהם מוכרחים אנו לקחת על פשוטם, ואיזהו מהם יכולים להתפרש שהיו בחלום ובדמיון.

'חידושי הריטב"א' (ב"ב עג.):
אמר רבה אשתעו לי נחותי ימא וכו'. יש במעשיות שבפרק זה ענינים זרים לבני אדם לפי שלא הורגלו בהם והם דברים קרובים מאד להיודעים בטבעם כענין גודל הדגים שבים וגודל סערת גלי הים, ויש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראים להם במראית העין אלא במראה החלום, וזה כי כשהחכמים הולכים בים אוקיינוס ורואין שם נפלאות השם יתברך וגם שהם שם מתבודדים מחשבים בענינים נוראים ונפלאים ובעת השינה נראה להם כענין הרהוריהם ענינים נפלאים מורים על הענין, והגאונים כתבו כי כל היכא דאמרינן הכא לדידי חזי לי במראה החלום היה כשהיה מהלך בים אוקיינוס, ומפני שיש טופלי שקר מלגלגים על דברי רבותינו ז"ל נרמוז בקצת הענינים האלו קצת רמזיהם הקרובים יותר לפשט, וישמע חכם ויוסף לקח.

בן יהוידע ב"ב עג:
"זאת המעשה אפשר להיות במציאות ולכן לא פירשתי בה רמז" (ד"ה דהוה) ובהמשך דבריו "גם דבר זה אפשר להיות במציאות".

שלטי הגבורים בשם ריא"ז, ע"ז ו. מדפי הרי"ף:
ולפי שראיתי מבני פריצי עמינו המלגלגין ובוזין בדברי חכמים, ומלמדין המדרשים לכומרי אומות העולם לתעתע ולהלעיג על תורתנו, באתי לבאר על ענין המדרשין, ומה היתה כוונת חכמי תורתנו בהם. דע והבן, כי המדרשים הם על שלושה דרכים, יש מהם שהן דרך גוזמא, כמו שאמרו בפרק גיד הנשה דברה תורה בלשון הבאי, דברו נביאים בלשון הבאי, דברו חכמים בלשון הבאי, כענין ערים גדולות ובצורות בשמים, וכן ותבקע הארץ לקולם, וכיוצא בהם, ויש מהם רבים, כדברי רבה בר בר חנה האמורים בפרק המוכר את הספינה, שהם בדרך גוזמא, שדרך בני אדם לדבר כן. וגם יש מן המדרשין שהם על דרך מעשה נסים, שמראה הקב"ה כחו וגבורתו לחסידיו, ומראה להם מעשים נוראים ומותמהים, כמו שנא' בדניאל וראיתי אני לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, וכן יונה בן אמיתי שבלעו הדג והקיאו, ורבים כיוצא בהם. וכאלה יימצאו רבים בדברי חכמים, כמו שנאמר בפרק חזקת הבתים על ר' בנאה, שהיה מציין המערות, וכשהגיע למערת אברהם אבינו, מצא אליעזר עבד אברהם שהיה עומד לפני הפתח, וכל הענין האמור שם. ועוד אומר שם שהיה מגוש אחד שהיה חוטט מערות המתים, וכשהגיע למערת אחד מן החכמים תפשו החכם בזקנו, וכל אותם הענינים מעשה נסים, כמו שהיו נעשים ונגלים לנביאים, מה שאין כן לשאר בני אדם. ויש מאלה רבים, כמעשים שלרבה בר בר חנה, שהן דברים מותמהין שהיה מראה הקב"ה לחסידיו המאמינים בו בלב בר

המהר"ל בחידושי אגדות לגיטין נז. וז"ל:
"אמנם מה שאמר ששים ריבוא עיירות וכו' ודבר זה קשה לצייר שהיה בטור מלכא שהוא חלק מהארץ כ"כ עיירות ובכל עיר ועיר כך וכך שיהיו ישראל כ"כ הרבה, דע כי ראוי שיהי בטור מלכא כך וכך מקומות וכך וכך בני אדם לפי הברכה העליונה, לכך אמרו שהיה בטור מלכא מספר זה והיינו שראוי מצד עצמה וענינה המיוחד... ודבר זה כלל גדול בדברי חכמים שהם הלכו אחר המהות המיוחד".

ויעויין עוד בדברי מהר"ץ חיות בספרו מבוא התלמוד פרק ל' מה שהביא לגבי המספרים הנקובים בחז"ל.

שו"ת רדב"ז חלק ד סימן קפז
(אלף רנח) על ששאלת על ענין הדורש אשר דרש ברבים שישראל היו חושבים שמרע"ה היה אלוה. כבר כתבתי לך כמה יש בסברא זו מהדופי והזיוף. אעפ"י שכתבתי שיש ללמד עליו קצת זכות שלא אמר כן אלא על ערב רב. יפה דקדקתי בלשוני שכתבתי קצת זכות והאמת הוא שהוא קצת מן הקצת מפני שדברים אלו נקראו אצלי אגדות של דופי לא ראיתי להטריח קולמוסי בהם. כי לא לזה לבד היה ראוי להוכיח אלא לכל הדורשים הבאים מאותם המלכיות שבודים מלבם דברים להוציא המקראות מפשוטן לגמרי. ומדרשי רז"ל הקדושים מציירים צורות נכריות ובילדי נכרים יספיקו והיה צריך להאריך בזה לעשות ממנו ספר וידעתי כי דברי יכאיבו את מי שישנו ואת מי שאינו ולישרי להו מרייהו. ולכן בחרתי השתיקה ולענין אם זה הדורש ראוי לעונש שדבר כנגד כבודו של מרע"ה דקי"ל כשם שנפרעין מן העובדים כך נפרעין מן הנעבדים כדאיתא באגדה בדוכתי טובא ועלה בדעתי לתקן את אשר עותו באמרי שערב רב חשבו כן בלבם ולא היו נוהגין בו מנהג אלהות ולא היו מודיעים הדבר לשום אדם. ולא אמרינן כך נפרעין מן העובדים אלא בזמן שעובדים אותם ממש ונוהגים בהם מנהג אלהות. וזה האיש לא כיון לומר שהיו עובדים אותו אלא שהיו חושבים שהיה אלוה אף על גב דכתיב למען תפוס את בית ישראל בלבם. הני מילי לגבי העובד שנפרעין ממנו על מחשבת ע"ז אבל לגבי הנעבד אין נפרעין ממנו אלא כשעובדין אותו בפועל בעבודה מן העבודות ולישנא הכי דייקא. כך עלה בדעתי לתרץ לפי שיטתו אבל הוא בעצמו לא הניחני לפרש דבריו כך כפי מה שכתבת שפירש על פסוק ויחל משה את פני ה' אלהיו אם הם עשאוני אלוה אין קפידא בזה מפני שאני מקבל לך לאלוה עד כאן. ומשמע שהיה משה יודע שעשאוהו אלוה ולא היו דברים שבלב ואם כן זו קשה יותר מכל מה שכתבת כי למה לא החזירם משה מזה הטעות ויפרשם להם האמת כי אין אלוה מבלעדי ה' וכי תימא שהחזירם ולא קבלו היה לו לדון אותם כעוע"ז דמה לי עגל ומה לי דבר אחר וקי"ל כל המודה בעכו"ם אעפ"י שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף. והמקבל עליו אחד מכל מיני עכו"ם באלוה חייב סקילה ואפי' הגביה לבנה ואמר לו אלי אתה וכן כל כיוצא בזה חייב ואיך אפשר שיהיו ערב רב מקבלים את משה לאלוה והוא יודע ושותק וזה גרעון גדול בחיק בחיר האל ונאמן ביתו שיאמר עליו כיוצא בזה. ולא מצאתי טעם לפוטרו מן העונש זולת מפני שהוא טועה בעיונו ותקנתו קלקלתו. ולא עדיף האי ממי שטועה באחד מעיקרי הדת מחמת עיונו הנפסד שלא נקרא בשביל זה כופר. והרי הלל היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת שאמר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו. ומפני זה הטעות לא חשבוהו כופר ח"ו דאם לא כן איך היו אומרים שמועה משמו. והטעם מבואר כיון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת ואם כן אנוס הוא ופטור. אף הכא נמי טועה בעיונו הוא ואדרבא לפי דעתו זו המשובש חושב שמעלה את מרע"ה למעלה יותר ממעלתו וחס ליה לרבן של כל הנביאים שיאמר עליו ככה כללות הדברים תעמיד עליו עדים איך אמר שערב רב עשו את מרע"ה אלוה והוא ידע בדבר עוד תעיד אליו משמי ותראה לו כתב זה שהפירוש אשר עשה הוא טעות מפורסם בפשטי הכתובים והוא פנים שלא כהלכה וימשך ממנו הריסה בדת אם רוצה לחזור בו מוטב ואם לאו תשלח לי קבלת העדות הזה וגודא רבה אשדי עליה כי אם היה כותב אלי הייתי מוכיחו ומכריחו ומבריחו עד חרמ"ה. אבל עדיין לא ראיתי כתבו ואין דרכי לישאל לאין דורש ומבקש. והאלהים יבקש את עלבון בחירו וכל ישראל נקיים:
 
דברי הרמח"ל במאמר על ההגדות:

"המאמרים בהגדות יתחלקו לשני מינים:
האחד כלל המאמרים הלמודיים, והשני הבאוריים.
הלימודיים, הם המאמרים אשר יגידו בם עיקרים מעיקרי החכמה מוסרית או אלהית. הבאוריים, הם אשר יבארו בם כתוב מכתבי הקודש. והנה המאמרים הלמודיים המוסריים אין צורך לדבר עליהם עתה, כי הנה תועלתם מפורסמת ויפעתם גלויה, ואין לטוען לטעון עליהם ולא למתעקש ליכשל בם. אך נדבר עתה מן הלמודיים האלהיים.

הנה כבר ידעת, שמה שהביא לחז"ל לכתוב דברי התורה שבעל פה, אחר היות המקובל אצלם שדברים שבעל פה אסור ללמדם בכתב, היה מה שראו שהיו הדעות הולכות ומתחלשות באורך הגלות וחליפות הזמנים, והזכרון מתמעט והסברא מתקצרת, ונמצאת התורה משתכחת. על כן בחרו משום "עת לעשות לד' " לחקוק בספר פירוש המצות כלו, למען ישאר קיים כל הימים, והוא כלל המשנה והגמרא.

והנה התבוננו עוד וראו, שבחששא הזאת שחששו על חלק המצות ראוי היה לחוש גם כן על חלק סתרי התורה ועיקרי האלהיות. אך אין התקון שמצאו לחלק המצות ראוי לחלק הסודות. וזה כי באורי המצות והדינים אין היזק כלל, אם יכתבו בספר בבאור גלוי לכל קורא, אך חלק הסודות אין ראוי שימסר כך לפני כל הרוצה ליטול את השם, לא מצד יקר המושכלות ולא מצד עמקם. אם מצד יקרם, כי אינו כבודו של הבורא ית' שימסרו סתריו בידי אנשי מדות רעות, ואפילו שיהיו חכמים מחוכמים. ואם מצד עמקם, שהרי הענינים באמת עמוקים מאד, ולא יצליחו בם אלא אנשים זכי השכל ומלומדים בדרכי העיון היטב, ואם יפגעו בם שכלים גסים אף בלתי מלומדים בעיונים, יוציאו הענינים האמיתיים היקרים לשבושים ודעות רעות.

על כן גמרו לבצוע את הדין, והיינו לכתוב אותם, למען לא יאבדו מן הדורות האחרונים, אך בדרכים נעלמים ומיני חידות, שלא יוכל לעמוד עליהם אלא מי שמסרו לו המפתחות, דהיינו הכללים שבהם יובנו הרמזים ויפורשו החידות ההן, ומי שלא נמסרו לו המפתחות יהיו לפניו כדברי הספר החתום וכאלו לא נכתבו כלל. והמפתחות האלה השאירום ביד תלמידיהם שקבלום מידם. ואמנם עליהם סמכו שלא ימסרו אלא לתלמידיהם אחריהם הגונים כהם, וכן מדור אל דור.

והמה הזהירו, וכן צוו לכל משכיל ומלמד שיהא מזהיר ומכריז לכל, שדברי חכמים וחידותם צריכים למוד, ושכל הקרב להם ואין המפתחות בידו אלא רוצה ליכשל. ואולם אחרי הזהירם האזהרה הזאת, אם יבא איש ויעפיל לכנוס בם והמפתחות אינם בידו, וכשל אחור ונשבר, והנה דמו בראשו יהיה והם נפש הצילו.

אך הדרכים אשר העלימו בם את דבריהם שונים הם.
האחד הוא דרך ההשאלות והמשלים. והם הדרכים ההלציים הידועים אצל בעלי המליצה, אשר על יסוד הדמיון והמשל ייחסו מקרים ופעולות למי שאין המקרים ההם או הפעולות ההן נכונים לו כלל.

השני הוא דרך העלם, והיינו, שיעלימו תנאי הענין ולא יבארום, ויאמרו מאמר מוחלטי, ואין אמיתת המאמר ההוא אלא בגבול, דהיינו לפי בחינה אחת או לפי זמן אחד או לפי נושא או מקום אחד. ומי שיקח המאמר ההוא כולל ומוחלט יכשל וישתבש. וכבר מאמרים רבים יראו כסותרים זה את זה, יען לא פורשו תנאיהם. והיודע כל דבר בגבולו ימצאם אמיתים ובלי סתירה כלל. וכבר תראה, שכמקרה הזה קרה גם להרבה מאמרי הדינים והמצות, אף על פי שלא נעשה הדבר בזאת הכונה, שתמצא בש"ס מאמרים או ברייתות, שבהבין אותם בהחלט, לא יאותו עם האמת או יסתרו זה את זה, ופירשום בש"ס, באמרם "הכא במאי עסקינן", והעמידו כל אחד מהם בגבולו, ונמצאו כולם נכוחים וישרים.

הדרך השלישי הוא הקלות, והוא שאיזה עיקר גדול ונכבד ירמזוהו בדברים נראים לכאורה קלים ובלתי עיקריים, כמשלי ההדיוטים, והם מכונים בזה על ענינים נכבדים ורמים, אשר הדברים הקלים ההם הם הערה להם, אצל מי שיודע ומכיר ברמיזות האלה, ויודע לשוטט בשכלו ולנשא מחשבותיו מהדברים הגלויים להנסתרים, ומהשפלים לרמים. דרך משל, כשאמרו: "ינקותא כלילא דורדי", "סבותא כלילא דחילפא", וכן "אדלא אבידנא בחישנא" (שבת קנ"ב), ורבים מאד כאלה.

עוד צריך שתדע, שדברים רבים מעיקרי הסודות ירמזום חז"ל בענינים מן הטבע או התכונות, וישתמשו מן הלמודים שהיו מלמדים בדורות ההם אנשי החכמה הטבעית והתכונה. ואמנם אין העיקר להם הענין ההוא הטבעיי או התכוניי, אלא הסוד שרצו לרמוז בזה, ועל כן לא יוסיף ולא יגרע על אמיתת הענין הנרמז, היות הלבוש המשליי ההוא אשר הלבישוהו אמיתי או לא, כי הכונה היתה להביש הסוד ההוא במה שהיה מפורסם בדורות ההם בין החכמים; ואותו הענין עצמו היה יכול להתלבש בלבוש אחר כפי המפורסם בדורות אחרים; וכך היה מלביש אותו בעל אותו המאמר עצמו, אלו היה אומר אותו בדורות ההם.

ועל כל אלה צריך שתדע, שחז"ל לשיטתם הולכים, שהדברים הגשמיים מתנהגים ומתפעלים מכחות רוחניים למיניהם, דהיינו המלאכים, השדים והמזיקים, וכל דברי העולם השפל מתנועעים בהשפעת העליונים, וכן דברי הגשמיים עושים רושם ברוחניים ומי שלא יכיר הדרך הזה, אי אפשר לו מעולם לעמוד על דעתם כלל ועיקר.

והנה עד הנה דברנו במאמרים הלמודיים ונדבר עתה במאמרים הבאוריים.
דע שהמאמרים הבאוריים יתחלקו לשלשה מינים:
האחד הוא אשר יכוונו בם אל באור הכתוב ממש, ויהיה פירוש הכתוב ההוא לפי דעתם כאשר יאמרוהו.

המין השני הוא, אשר לא יכונו בם אל באור הכתובים ממש, אבל קבלה קבלו ז"ל, שהבורא ית' שהכתיב את התורה וכן הנביאים והכתובים, מלבד מה שרצה לכתוב בבאור, שלשון הכתוב יורה עליו ויגידהו, רצה גם כן לרמוז ענינים רבים אמיתיים במעשה ההוא או בדברים ההם הנאמרים, והענינים ההם לא רצה לכותבם בבאור, אלא לרמוז אותם בקצת אותיות, או קצת מלות, והמה ז"ל קבלו הענינים ההם, והרמיזות שבן נרמזו בכתובים, ובודאי שלא יתכן לפרש לשון הכתוב כלו על פי הענין ההוא כלל, כי הרי לא בזה רצה הבורא ית', שיהיה הכתוב מגיד הדבר ההוא, אלא שיהיה רומז אותו.

והמין השלישי הוא, שעוד קבלו ז"ל, שהבורא ית' הכתיב את ספרי הקודש בדרך שתכלול הגדה ההיא ענינים רבים אמיתיים, והקיף בחכמתו על כל הענינים אשר הם אמיתיים בנושא ההוא ואף על פי שאמיתתם לא יהיה בדרך אחד אלא בדרכים רבים שונים, וכמו שנבאר בס"ד, וכתב התורה בדרך ובאופן, שכשתפורש בכל ההבנות שיוכלו לסבול המלות ההן, על פי כללים ומדות ידועות, יבוארו כל הענינים האמתיים שרצה באמת לכלול בהגדה ההיא, שהם כלל כל הענינים אשר יש להם מקום וצד חלק בנושא ההוא, ונמצא שהנה הכתיב הכתובים כולם באופן, שכל מה שיוכל להיות מובן מהמלות ההן, על פי הכללים שזכרנו, יהיה אמיתי בנושא.

אמנם עדיין יצטרך למוד גדול וחכמה רבה לדעת איך יהיו כולם אמיתים בו, כי הנה כבר אמרנו שאין אמיתת כולם בצד אחד ובדרך אחד, אלא בצדדים שונים ובדרכים מתחלפים, מהם יהיו אמיתים בבחינה אחת לבד, מהם על צד הדמיון, מהם על צד התולדה הנולדת מהם, מהם על צד הגמול, והוא ענין "מעלה עליו הכתוב", שנמצא הרבה בדבריהם ז"ל, שהרי על צד הזכות והחוב, השכר או העונש, יחשב לפעמים, המציאות כהעדר וההעדר כמציאות, מפני איזה תנאים שיתלוו להם, וכן יחשב המועט כמרובה והמרובה כמועט. והוא מה שאמרו ז"ל בביאור: "מה אחרונים לא עשו ותלה בהן לשבח, כך ראשונים לא עשו ותלה בהן לגנאי" (שבת נ"ו). ויש בדברים האלה פרטים רבים מאד, אי אפשר לקבוץ אותם.

אך מה שיצטרך לך לדעת הוא, כי באחד מכל הדרכים האלה, אפשר שיובן מאמר או באור אחד ויהיה אמת, ובשאר כל הדרכים לא יהיה אמת, כל שכן בהחלט, ועל כן אל תבהל בראותך מאמר שיראה לכאורה כוזב ובלתי נאות, כי אם תחכם ותדע באיזה דרך ראוי שיובן, תראה אמיתתו ותמצא נחת. ואולם היודע עיקרי החכמה האלהית הוא ידע הדברים האלה בגבוליהם.

ואמנם כבר הקדמתי לך, שלא בהחלט נאמר שכל מה שיוכל להיות מובן במלות יהיה אמת על כל פנים, אלא יש לדבר הזה מידות וכללים, והם כללי ההגדה. והנה כבר יוכל לפול בזה הטעות בנקל, אם ידרוש איש מקרא אחד והוא לא השתמש מן הכללים האלה שזכרנו, שאז מה שיוציא בדרש ההוא, אפשר שיהיה שקר גמור אשר לא יאומת בשום פנים. ולא עוד אלא שאפילו אם יהיה העיקר שבדבריו אמיתי, הנה אפשר שיהיה כוזב בכתוב ההוא, כי אין הכונה במלות ההן על הענין ההוא. ומזה נמשך, שתמצא לפעמים בחז"ל, שיאמר אחד על דברי חברו שהם טעות, וזה, כי לפי דעת החכם ההוא, הנה השתבש שכנגדו בהוצאת הדרוש, לפי כללי ההגדה שכבר היו מפורסמים ביניהם, ואף שלא נתבאר לנו בדבריהם במה השתבש הדורש, הנה הם במלות קצרות ירמזו זה לזה מקום הטעות, או ישיבו על הקושיות, הכל לפי הדרכים שהיו אצלם מפורסמים. מה שאין כן אצלנו, ועל כן יקשה לנו הבנת דבריהם, בין בהנחותיהם, בין בקושיותיהם, בין בתירוציהם. אך היודע הדרכים האלה לאמיתם ימצא הכל גלוי לפניו על נכון. דרך משל: כשדרש ר"מ פסוק "עד שהמלך במסבו" (שה"ש א' י"ב), לגנותן של ישראל, אמרו לו: "אין דורשין שיר השירים לגנאי אלא לשבח" (שה"ש רבה א' י"ב), לפי שכך היה הכלל בידם, ונמצא הדורשו לגנאי נוטה מכונת רוח הקודש. וכן כשדרש ר' לוי, שאברהם מצא עצמו נמול, א"ר ברכיה: "בההיא עיתא אקיל ר' אבא בר כהנא לר' לוי" וגו' (רבה בראשית מ"ז ט'), וזה מפני כלל שבידיהם, שבמעשה הצדיקים, כל מה שיש לדרוש לשבח צריך לדרוש לשבח, וברשעים להיפך, שכך היא הקבלה, שכונתו של הבורא ית' במלות שהכתיב, שהיתה לרמוז על כל פרטי הרשע של הרשעים ולבאר כל חלקי גנותם, ולהיפך בצדיקים, להעלים כל מה שאפשר שיהיה בהם מהגנאי, ולבאר כל מה שבשבחם, ומי שרוצה לדרוש דרש אמיתי, צריך שילך לשיטת הכותב, שאז יסכים לדעתו, וזה פשוט.

עוד קבלו ז"ל, שכתובי התורה מלבד היותם רומזים גם על אותם הענינים שהם מגידים בספור, רומזים גם כן על ענינים אחרים עתידים או עוברים, ועל כן יפרשום איש לפי דרכו, על פי החוקים והכללים שהיו בידם. וכבר היה אפשר שיטעה אחד במין הדרושים האלה.

אך על זה טרחו ועמלו מסדרי הש"ס והמדרשים אשר היו חכמים רשומים בדורותיהם, וקבצו כל המאמרים ושקלום בחברת כל חבריהם, ואשר מצאום ראויים ומאומתים בדרכים שראוי להם להתאמת, סידרום במדרשיהם;

ומעתה הנה כלם ענינים אמיתיים, כל ענין וענין לפי דרכו, שכלם צורפו בכור מחקר המסדרים שזכרנו ונמצאו נאמנים; ועליהם אנחנו סומכים שלא סדרו בספריהם אלא מה שחקרוהו ומצאוהו נאות, כל דבר לפי הדרך הראוי לו, והבן היטב."
 
דרשות הר"ן דרוש חמישי נוסח ב'
וכמו שנצטווינו לילך אחר הסכמתם במשפטי התורה, כן נצטווינו לכל מה שאמרו לנו על צד הקבלה מהדעות ומדרשי הפסוקים, יהיה המאמר ההוא מצווה או לא יהיה, ישראל הנוטה מדבריהם אפילו במה שאינו מביאורי המצות, הוא אפיקורוס ואין לו חלק לעולם הבא. וזה מפורש בסנהדרין בפרק חלק (דף ק), אמר יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי זירא ויתיב וקאמר עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא נחל מבית קדשי הקדשים ועליו כל מיני מגדים, שנאמר (יחזקאל מ״ז:י״ב) ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל וכו', אמר ליה ההוא סבא יישר, וכן אמר רבי יוחנן יישר, אמר ליה כי האי גוונא מי מיחזי כאפקרותא, והא סיועי מסייע, אלא אי שמיע לך הכי שמיע לך כי הא דרבי יוחנן הוה יתיב ודריש עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא אבנים טובות ומרגליות שלשים על שלשים, וחוקק בהם עשרה על עשרה, ומעמידן בשערי ירושלים, שנאמר ושמתי כדכד שמשותיך וגו', לגלג עליו אותו תלמיד השתא כביעתא דצולצילא לא משכחין כולי האי מי משכחין, לימים הפליגה ספינתו בים חזינהו להנהו מלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות, אמר להם הני למאי, אמרי ליה עתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים, כי הדר אשכחיה לרבי יוחנן דקא יתיב ודריש, אמר ליה רבי דרוש ולך נאה לדרוש כשם שאמרת כך ראיתי, אמר לו כי הא אם לא ראית לא האמנת, מלעיג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו ועשהו גל של עצמות. והרי מה שאמר כאן רבי יוחנן אינו דין וחוק מחוקי התורה, ואע"פ כן העלו כאן שהוא מדברי אפיקורסות, שהוא בוזה דבר הש"י, שאינו מאמין למי שהוא מצווה להאמין. כי ישראל החולק על דברי רבותינו ז"ל, כחולק בעיקר התורה. שכבר העלו בפרק הנזקין (דף ס) שהתורה רובה ועיקרה וגודל שכרה הוא ממה שיגזרו החכמים ויבארו במה שאין לו סמך בתורה. אמרו שם אמר רבי אלעזר תורה רוב בכתב ומיעוט על פה, שנאמר אכתב לו רובי תורתי, ורבי יוחנן אמר רובה על פה ומיעוט בכתב, שנאמר כי על פי הדברים האלה וגו', והא כתיב אכתב לו רובי תורתי, אתמוהי קא מתמה, וכי אכתב לו רובי והלא כמו זר נחשבו, והמסקנא אמר רבי יוחנן לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. ובאמת שאפילו לרבי אלעזר שהתורה רוב בכתב, לא רצה לומר שתובן רובה במה שכתוב בחומש, שזה אי אפשר שלא ישתבש בו המעיין בלבד, ברוב המצות או בכולם, אלא רוצה לומר, שבמידות שהתורה נדרשת בהן הוא רוב התורה אצלנו, וכללותה בזה תרי"ג מצות עם פירושיהם וביאוריהם, וכיון שכן רוב התורה יש לה רמז בכתב. ורבי יוחנן חולק ואמר שרוב התורה על פה, כי בין אותם הדברים שהם הלכה למשה מסיני, ובין הגזירות שיעשו חכמינו ז"ל לעשות סייג לתורה, ומה שיבררו בכוונת התורה שלא ימצאו לו סמך מן התורה, הוא רוב התורה. ונראה ממסקנת הגמרא כרבי יוחנן שאמר לא כרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, רצה לומר שעיקר השכר הוא במה שיחדשו החכמים ובמה שיסדרו ויגזרו כדי לעשות סייג לתורה, וכמו שאמר חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה, והוא מן הטעם שאמרנו למעלה שאנו מקבלים עלינו מצות בבחירתנו, ומחייבים עצמנו במה שלא נתחייבנו, ולכן אמר רבי יוחנן שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל, אלא כדי שיעמיקו הם בתורה, ויעשו לה סייגות ותקנות, ובזה תגדל אהבתו עימהם, וזהו שאמר חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה:


של"ה פרשת וארא תורה אור אות י"א
איתא במסכת (סוטה) (מועד קטן יח א): אמר (רב) אביטול [ספרא] אמר רב, פרעה שהיה בימי משה הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתקו אמה וזרת, לקיים מה שנאמר (דניאל ד, יד) 'ושפל אנשים יקים עליה', עד כאן. המאמר הזה אומר דרשני, אבל חלילה מלומר שלא היה כך כפי פשוטן של דברים, כי אין מקרא ואין דברי רבותינו ז"ל יוצאין מידי פשוט. רק אגיד רמזים למה בראו השם יתברך בתמונה ובמדה זו עכ"ל.
 
מהרח"ו בשער הגלגולים הקדמה י'
"וזה סוד עשהאל אחי יואב, שהיה קל ברגליו עד לאין תכלית, כנודע לרז"ל (שמואל ב' ב') שהיה רץ על ראשי השבלים ולא היו נכפפים.
ובודאי אין מדרש חז"ל יוצא מידי פשוטו ממש, והענין מובן עם הנזכר כי כל בחינתו היתה מתגבורת כח האב, ולא היה בו כח האם כלל, וגדל בו אור המקיף לגמרי, והיה מעופפו באויר".
 
מעשה איש ח"א עמוד רכא
רבינו גרס בעקביות שאדם המסולף בדעות גרוע ממחלל שבת לטמא יין במגע. הג"ר שמריהו גריינימן זצ"ל שהעיד כך בשמו הוסיף וסיפר על התבטאות רבינו בתקופת וילנא. באותו זמן נהג להתארח אצלו בחור למדן מופלג שנהג לכבדו בבקבוק יין מדי יום שישי הוא היה מרבה לשוחח עם רבינו בדברי תורה, ופעם העלו את דברי חז"ל בעוג מלך הבשן שעקר הר כדי להשליכו על מחנה ישראל ונעשה נס שנמלים חררו את פסגתו ונתלה על ראשו כגלגל, והעיר על כך הבחור מסתמא נאמרו הדברים בלשון מליצה והפלגה, פניו של רבינו קדרו ואמר לו בחומרא לשבת הבאה אל תביא עמך יין...
 
משה הירש אמר:
והעיר על כך הבחור מסתמא נאמרו הדברים בלשון מליצה והפלגה, פניו של רבינו קדרו ואמר לו בחומרא לשבת הבאה אל תביא עמך יין...
לחץ כדי להרחיב...
הוא באמת התכוין שיינו יין נסך? או רק להראות ללמד אותו לקח איך מפרשים את דברי חז"ל?
 
עליך להתחבר או להירשם כדי להגיב כאן.
חזור
חלק עליון