ענווה

בשו"ע הרב מצה מרמז על ענוה, ובזוה"ק (ח"ב קפג:) מצה מיכלא דאסוותא, לפי שאמרו חז"ל (בבא בתרא צח.) שהמתגאה מזיק לעצמו בגשמיות ג"כ, כגון שיינו מחמיץ, א"כ ענוה שהיא ההיפך מגאוה, מרפאה ההיזק, ולכן מצה שמסמל את הענוה היא מיכלא דאסוותא.

ידוע הענין והחיוב להיות עניו, ולהתרחק מגאות. ולדעת הסמ"ג זה מדאורייתא וכ"ה בסמ"ק. וכאן הבן שואל, מה הכוונה להחזיק א"ע בענווה. הכוונה ליותר קטן מהאמת, או פשוט להכיר את האמת. ולמשל אדם גדול, האם מותר לו להכיר שהוא אדם גדול? מצד א', גבהות הוא מאוסה לפני המקום, ומצד שני, התורה הוא תורת "אמת".