מעשה בשוקי התוכי

פרשתנו פותחת במצוות השמיטה,

בטעם המצוה כתבו החינוך ועוד שהיא באה כדי להביא אותנו לבטחון מוחלט בה',

דמיינו אנשים שחיים על השקל ובקושי סוגרים את החודש,
ואז אומרים להם - זהו, סוגרים בסט'ה למשך שנה שלמה.

אם שביתה במשק של יום אחד עולה הון תעופות, לשנה שלמה, זה ודאי נזק בלתי הפיך,
לכן אם שנה אחת לא נעבוד, נרים עיניים לשמים נבטח ונדע שהכל רק מה',

והפלא הגדול, שאם היינו מצפים שבגלל אותה שביתה, יהיה מחסור,
אז בדיוק הפוך !

התורה מבטיחה "וציותי את ברכתי",
ומכך לומדים אנו שגם כל השנים הפרנסה הגיע רק מאת ה',

בן אדם יכול לעבוד קשה והכסף מגיע ממקום אחר, כי התוצאה לא מגיע ממעשינו, וכיוון שמילאנו חובתנו ובו בטחנו, מיד מקבלים ממנו יתברך.
ע"כ נאמר "יגעתי ומצאתי תאמין", לא כתוב והגעתי, אלא כמציאה שכלל לא טרחתי עבורה.

סיפר הרב שמחה קוק זצ"ל,

ביום חורפי אני נכנס לביתי ומזהה אורח לא מוזמן,
תוכי גדול ויפה נתקע בתוך ביתי,
כאשר ראה אותי התוכי הוא היה בטוח שאני רוצה אותו לארוחת הערב,
לכן הוא מיד פרס כנפיים לעבר החלון כדי לברוח כמה שיותר מהר,
אך דא עקא - החלון היה סגור מאימת הקור, התוכי נתקע בזכוכית נפל וקיבל מכה,
אבל הוא לא ויתר,
הוא אסף את עצמו, לקח תנופה גדולה יותר עם כל הכח, ו......זבנג',
שוב הוא קיבל מכה חזקה,
וכאן אף היה צריך להיפרד משתי נוצות ירוקות,
ריחמתי עליו, פתחתי לו את החלון וינס ויצא החוצה ולא יספה שוב אלי עוד,

ננסה לחשוב מה קרה בהמשך,

בטח התוכי חזר לקן, ואשתו התוכית אומרת לו:
אוי שוקי, כמה דאגתי לך, נו העיקר אתה פה,
אבל היכן שתי נוצותיך הירוקות ?, כמעט לא זיהיתי אותך,
אל תשאלי הוא אומר לה, את חושבת שאני כזה לוזר, תשמעי מה קרה לי היום, ותביני כמה לא צריכים להיות עצובים על אותם שתי נוצות:
נלכדתי בכלוב ענק, וכאשר נכנס בעל הכלוב הוא חשב שאני גנב, ובא לתפוס אותי בזנב,
מיד ברחתי לחלון, והוא היה סגור, תשמעי עד הסוף ותביני איזה גבר אני,
בפעם הראשונה הצלחתי קצת לשבור את החלון,
בפעם השניה כבר כמעט הצלחתי לשבור אותו לגמרי, עד שבגלל זה הפסדתי את שתי הנוצות,
אבל אני לא נשברתי, נתתי שוב תנופה בשארית כוחותיי, עד שבפעם השלישית החלון כבר נכנע מלפני ונשבר לרסיסים,
אם לא היה לך בעל כזה חזק, ולא הייתי כה נאבק, הייתי משאיר מאחורי רק אבק,
ואת היית נשארת לבדך להזדקן בקן,
הלא כן?, מפטיר שוקי התוכי.

ככה גם אנחנו בטוחים שאחרי שניסנו פעם פעמיים הצלחנו כי עבדנו קשה,
אבל האמת שאנחנו מלאנו את חובתנו ואם עשינו את שלנו, ה' גם הוא ייתן לנו כל צורכנו.

משל מפורסם כמדומני מהמגיד מדובנא מספר:

היו היה גביר שנסע עם הבעל עגולה, לפתע רואה הוא הלך קשה יום שמנסה לדדות ולאסוף את אבריו לאחר יום עבודה מפרך,
בא תעלה ר' ייד,
האיש שמח, אבל לא רוצה להטריח,
לכן את אבריו הניח על העגלה, אבל את השק, את השק הוא בחר להמשיך לסחוב על גבו, לא אנצל את הסוס יותר מכדי צורכי, הסביר בטעם,
אמר לו הגביר באופן נחרץ, חבל על המאמץ, הסוס יסחוב את השק שלך בין אם הוא יהיה עליך, ובין אם תניח אותו בעגלה,

מה המסר:

לפעמים אנחנו עובדים קשה, כביכול באים להזכיר או לעזור למי שאחראי על השיבר,
לפעמים זה גם בא על חשבון התורה או המשפחה, וכך אנחנו מפסידים כמה נוצות, כי מה לא עושים בשביל פרנוסה?
עצום את עינך, הרפה את עצמותיך, הנח לדאגותיך, והסר דאגך מליבך,
או אז מיד תראה את ה"וצויתי את ברכתי",
ועל זאת הברכה נאמר "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה"
היא לא באה על חשבון עצב, ולא על חשבון שום דבר, כל הנוצות נשארים שלמות, והעצמות לא כאובות,
רק הלב שמח ובטוח, כי בטחוני בצורי הוא אוצרי !