וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם

כמה קשה לשוחח עם אדם שכבר החליט לגבש את דעתו. הוא גם מטעה את עצמו עד אימה, כאשר הוא מבקש לשוחח, ללבן את הענינים, למצוא את נקודת האיזון, וכל מיני מילות כסות על התפרצות העצמאות הילדותית שלו, שהיא נסלחת בכל תחום, לא בהקשר של החלטות גורליות, ובמיוחד כשהמדובר בחיים הרוחניים ומשמעותם. כל יהודי עומד בצומת דרכים המובילות לכמה וכמה גווני שבילים, ויש ואנו רוצים לשבת עם צעיר לא יציב (שברור רק לו שהוא שיא היציבות), ולנסות להתוות את דרך החיים כפי המסורה לנו בתורת אמת. לא לטעות, לפעמים אין המדובר ב'נושר' או מורד, להיפך, יש נערים תוססים, שאמונתם, לפחות לפי הצהרתם - שלימה לגמרי, והוא יכול ללמד את המבוגרים ממנו פרק או שלושה בחיים... ועם כל זאת, בטח, הוא מוכן לשמוע.

לשמוע או להקשיב, אין זה אומר, שהאדם יקבל מילה וחצי מילה ממה שנרעיף עליו, שפע של ציטטות, המון הכלה, וכל המקצועיות שבעולם וכו' וכו', כל עוד הוא אכן לא בא כדי להתייעץ, אלא לעיתים להיפך - לנסות להיות עוד יותר בטוח, בכך שהוא ישקף את ההחלטות שלו מול ההיפך, ויראה לעצמו כמה שהוא צודק, בהתגוננות שלאחר מעשה, יאמר, נו, אתם רואים שניסיתי, הייתי פתוח לקבל את הכל, הקשבתי, שמעתי, ישבתי, שוחחתי, אך לא הצלחתי להפנים, הפתרונות לא דיברו אלי, ואני הייתי אנוס לבצע את הצעדים האלו ואחרים.

צריך להבין, שאין זה אומר, שאנו לא מאמינים לו, הוא אכן 'חושב' שהוא רוצה להקשיב ולקבל, אך הוא ממש ממש לא מעוניין לשמוע מילה וחצי מילה, ויתירה מזאת, הוא בטוח שהוא ממש רוצה להיפך. וכאן הבעיה היא כפולה, ומשתלשת לה כשהדובר, התמים או המנוסה, שותף לנאיביות הזו, כמו משחק שכולם מרמים את כולם, ובהקשר הזה, גם לא מודעים לכך.

אלו שרגילים לקרב בחורים או תועי דרך, הנוקשים על דלת משרדם או המובאים אליהם ברצונם או שלא, תוהים לעצמם, לפעמים, ברגע של כנות, כמה עוד פעמים רבות לאינספור אעמוד באותה נקודה, ואשוב אחרי התזת כל רוק אפשרי מפי, כדי לגלות, שלא גרדתי את השכבה הכי חיצונית המכסה את סלעי הלב של המאזינים והמקשיבים, וגם אלו שבשעת מעשה מאדימים מהתרגשות ומקבלות טובות, ומקשיבים עוד ועוד, וחשים המון טוב במחיצתכם. כל זה יתכן ואמין, אבל בתנאי אחד, כפול ומכופל - הוא לא מגובש בעצמו, בסודיות נוכלת כזאת...

מה כן אפשר לעשות? מה יכול להיות יעיל במצב כזה? להתחיל מנקודת ההתחלה, לשוב, בעזרתו או בשימת לב מתוך דבריו, לא מה היא ההחלטה השגויה הקריטית שהוא עומד לבצע למרות הכל, אלא מה הפתיח הראשוני, כלומר, לחפש את המפתח לדלת שנפתחה, כשאנו מבינים מתוך היכרות עמוקה, ושיחות לא ממהרות לשום מקום ומסקנה, הוא יחוש יותר בטוח לספר על המניעים, המשברים, הכשלונות ועוד שלל דברים מאד אנושיים, שגורמים לאנשים לפתח אידיאולוגיה משלהם, ככסות לשום דבר שמבפנים, או להסוות טעויות בחשיבה מאד מקורית... אם הדובר הצעיר ירגיש כי הוא הולך לאבד פה משהו, כי אם הוא נדחק להקשיב כדי לקבל מסקנות, הוא ירתע מהרגע הראשון של כל פגישה, האדם מטבעו, לא אוהב לגלות שהמסקנות שלו מטופשות עד אימה, ושהוא כסיל, בער ובלתי אחראי לכלום. למרות שלא את זה רציתם להנחיל לו, ויתכן שאינכם חושבים כלל וכלל. אבל דרוש משנה זהירות לא להקנות לו את ההרגשה הזו.

כשנוגעים בנקודת החיבור הראשונית שעוררה את החשיבה שלו, שעמה אתם אמורים להלחם, שם יותר רך, אפשר ללמוד מחדש מה הוא רוצה באמת, ואיך אפשר לאפשר לו את הרצון שלו, בדרך שתשביע את רצונו יותר. כי יש ומישהו נלחם עם כל העולם, שבסתר לבו, הוא היה רוצה הרבה יותר מאשר אחרים רוצים בשבילו.​