יארצייט דוד המלך

ג] במו"ק (טז:) דוד היה זורק חץ ומכה שמונה מאות חלל בפעם אחת והיה מתאנח על מאתים שנטלו ממנו וכו'
שבספר שמואל כתיב "תשמרני" בגי' אלף ובתהילים אחר חטא אוריה כתיב "תשמני" פחות מאתים. (נכד הגר"א בהקדמה לשו"ע משמו של סביו)​

י] מה עשה יואב במלחמה על יבוסי הביא ברוש אחד רענן וקבעו בצד החומה וכפף ראשו שהיה רך ואחז בו דוד וקפץ יואב על ראש דוד ונתלה בברוש ודילג על החומה מה עשה הקב"ה קיצר החומה ועלה דוד אחריו שנאמר ובאלקי אדלג שור. (שוח"ט יח, ל)​

יג] נתפרסם מדרש רז"ל [1] גם שלא ראיתיו, כתיב לאמר כי אוריה בהמית דוד את גלית עדיין לא נתגייר, ורצה דוד להפשיט את גלית כל לבושי שריונו להסיר את ראשו, ולא ידע מהיכן יפתח היתר חוט העובר בלולאות המהדק השריון מלמטה למעלה, והיה דוד מיצר על הדבר, אמר לו אוריה אם אגיד לך תתן לי אשה מישראל, אמר לו הן, אז הגיד לו כי ראש החוט היה בכף רגלו קשור שם, אז הפשיטו ויסר את ראשו מעליו, אז אלקי עולם ה' הקפיד על תתו במתנה בת ישראל, ויגזור כי בת זוגו של דוד תנתן לאוריה, היא בת שבע. (אלשיך שמואל ב' יב, א)
​

[1] וראה בכלי יקר (שמואל א' יז, נא) שמביא המדרש הזה באופן אחר וז"ל: וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ, שהיתה סוגרת ומסוגרת באין פותח אותה לשלפה מתערה, ונערו של הפלשתי יודע לפתחה, ונדר לו דוד לתת לו בת ישראל לאשה כדי שיפתח החרב וישלפה מתערה, ואז ענש השי"ת לדוד שיקח הנער אשתו של דוד היא בת שבע, כי הנער נושא הצינה אוריה היה.

אמנם בשמואל ב' (יא, ג) הוא מביא המדרש באופן אחר, וזה לשונו: אמרו חז"ל כשבא עם גלית והיה הכובע סגור ואין פותח כדי לכרות ראשו, אז אמר לו אוריה אם אפתח לך תתן לי אשה, אמר אתן, אמר הב"ה בנות ישראל אתה מחלק, חייך אשתך נתונה לו היא בת שבע הראויה לדוד, וזהו שאמר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי, שאתה נתת אותה לאוריה החתי.

ואולי אין כוונתו למדרש שהביא האלשיך אלא כוונתו שהחרב היה מחובר לכובע והיה צריך לפתוח הקשר כדי שיוכל לשלוף החרב, וצ"ע.

ובאוצר הגאונים (סנהדרין קז. וקידושין עו:) ושוגה אותו האומר אוריה החתי גוליירו של גלית היה כי אליעם בן אחיתופל שהוא משרי ישראל (ש"ב כג, לד), לא היה נותן לו את בתו לאשה אילו לא היה מיוחס אלא מן הגוים אשר לא יבאו בכם ואתם לא תבאו בהם, ולא היה מעמידו דוד בראשי גייסות בגבורים.

ובזוה"ק (אחרי עח:) מְזֻמֶּנֶת הָיְתָה בַּת שֶׁבַע לְדָוִד מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וּמָה עִכֵּב אוֹתוֹ שֶׁנָּשָׂא אֶת בִּתּוֹ שֶׁל שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, וְאוֹתוֹ יוֹם נָשָׂא אוֹתָהּ אוּרִיָּה בְּרַחֲמִים, אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא הָיְתָה שֶׁלּוֹ. אַחַר כָּךְ בָּא דָוִד וְנָטַל אֶת שֶׁלּוֹ.

יד] אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. מדרש. הן בעוון חוללתי מלא כתיב בשני ווי"ן, פליגי בה תרי אמוראי במערבא, חד אמר דוד בן אהובה היה, וחד אמר דוד בן שנואה היה. כיצד ישי ראש לסנהדרין היה, ולא היה יוצא ונכנס אלא באוכלסא בס' רבוא, והיו לו ס' בנים גדולים ופירש מאשתו ג' שנים. לאחר ג' שנים היתה לו שפחה נאה ונתאווה לה, אמר לה בתי תקני עצמך הלילה כדי שתכנסי אלי בגט שחרור, הלכה השפחה ואמרה לגברתה הצילי עצמך ונפשי ואדוני מגיהנם, אמרה לה מה טעם, שחה לה את הכל, אמרה לה בתי מה אעשה שהיום ג' שנים לא נגע בי, אמרה לה אתן לך עצה, לכי תקני עצמך ואף אני כך, ולערב כשיאמר סגרי הדלת תכנסי את ואצא אני, וכך עשתה, לערב עמדה השפחה וכיבת את הנר, באת לסגור את הדלת נכנסה גברתה ויצאה היא, עשתה עמו כל הלילה נתעברה מדוד, ומתוך אהבתו על אותה שפחה יצא דוד אדום מבין אחיו, מכאן אמרו חכמים צריך אדם לקשט עצמו ולעמוד כנגד אשתו בשעה שהיא עולה מבית הטבילה, לט' חדשים בקשו בניה להרגה ואת בנה דוד, כיון שראו שהוא אדום, אמר להם ישי הניחו לו ויהיה לנו משועבד ורועה צאן, והיה הדבר טמון עד כ"ח שנה, כיון שא"ל הקב"ה לשמואל לך אשלחך אל בית ישי הלחמי, כיון שהלך הקריבו לו את אליאב, כיון שראהו אמר אך נגד ה' משיחו, אמר הקב"ה אל תבט אל מראהו וגו', הקריב הב' והג' עד שבעת בניו, א"ל שמואל לישי התמו הנערים, א"ל תמו, א"ל הקב"ה אמר לי לכה ואשלחך אל ישי ואתה אומר תמו, א"ל עוד נשאר הקטן והוא רועה בצאן, א"ל שלח והביאהו, כיון שבא התחיל השמן מבצבץ ועולה, א"ל הקב"ה לשמואל שמואל אתה עומד ומשיחי עומד קום משחהו כי הוא זה, פינה השמן על ראשו ונקרש כאבנים טובות ומרגליות, חזר הקרן מלא כשם שהיה, והיה יורד על פי מדותיו, וישי ובניו היו עומדין ברתת ואימה, אמרו לא בא שמואל אלא לבזותינו ולהודיע לישראל שיש לו בן פסול, ואמו של דוד שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ, כיון שנטל כוס ישועות שמחו כלן, עמד שמואל ונשקו על ראשו, פתח ואמר ה' אמר אלי בני אתה, באותו שעה אמרה אמו אבן מאסו הבונים [1] הבנים כתיב, אמרה אי בן שמאסו אותך אחיך היתה לראש פנה, ועלית על כלן, א"ל בניה מאת ה' היתה זאת, לפיכך זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.

(ילקוט המכירי תהילים)​

טו] דוד המלך אמר "הן בעוון חוללתי" שחשב ישי שבא אל פילגשו והיתה אשתו ממש (כמובא בילקוט המכירי הנ"ל), "ובחטא יחמתני אמי" שראת טפת דם בסוף הזיווג כי לולא זה לא הניחוהו החיצונים לצאת לעולם. (ספר החזיונות למהרח"ו ח"ה אות ט"ז)

טז] דוד המלך אמר בעת ששמעי בן גרא קללו ה' אמר לו קלל ואמרו חז"ל שעבור זה נמנו בבית דין של מעלה ומנוהו לדוד שיהא הרביעי מרגלי המרכבה. (שמירת הלשון שער התבונה פרק ו')​

יח] ואף לדוד העמיד הקב"ה גלגל חמה במלחמות שעשה בבעל פרצים והיתה קשה עד למאוד שנאמר ויכם דוד מהנשף ועד הערב וכי בלילה היה עושה מלחמה אלא מלמד שהעמיד לו הקב"ה גלגל חמה ולבנה כדרך שהעמיד ליהושע. (מדרש הגדול דברים ב, כה)

יט] וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל (ש"א יז, מ) כיון שראה אותו דוד שהוא (גלית) מחרף כל כך, בא ונשתטח לפני הארון ואמר לפניו: רבונו של עולם לָמָה יְיָ תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק (תהלים י, א), והרשע הזה מבזה לארון ולועג במשיחך ובעמך ישראל ואתה מעלים ממנו, רבונו של עולם למה תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה (מדרש הגדול שם)

באותה שעה נתן הקב"ה עצה בלבו של דוד, וענה ואמר: מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל, וכששמע שאול קרא לו והלבישו מדיו, ועמדו עד עקביו של דוד, וכשרכב על הפרדה היתה מהלכת בו ארבע טייסות, ושאול לא היתה מהלכת בו אלא שלש טייסות, וראה שאול ונתקנא בו ואמר ודאי זה נוטל המלכות. ודוד כשהיה רוכב על הפרדה שמע קול שלשה אבנים, שהן אומרות: באיזה צד בן ישי, שאילו ידע בנו היה נוטלינו ואנו עושין לו מלחמה, כיון ששמע כך ירד מעל מרכבתו והסיר כל הלבוש שעליו וקרב לצד אותן אבנים ונטלן, שנאמר וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים, והיתה אחת אומרת אני אבן של אברהם אם ישלחני דוד אני מעברת קלניפתו של פלשתי מעל ראשו, והשניה אומרת אני אבן של יצחק אם אני מכה מצחו של פלשתי ועוברת במוחו ויוצאה מערפו, והשלישית אומרת אני אבן של יעקב אם ישלחני אני מכה הפלשתי על לבו ומפלת נבלתו לפני כל ישראל.

באותה שעה קרב אצל הפלשתי ומקלו בידו, ואמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם תן לי אות כדי שאדע שאני מנצחו, מיד נשא עיניו וראה שזרחה בו צרעת, שנאמר הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְיָ בְּיָדִי, ואין לשון יסגרך אלא צרעת, וכן הוא אומר (ויקרא יג ה) וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן. באותה שעה שלח דוד אליו אבן ראשונה והעבירה קלינפתו ברחוק מאה אמה, והשניה הכתו במצחו ויצאת מערפו ונפל כידונו, והשלישית הכתו על לבו ונפל במחנה כנבלה, ורץ דוד ונטל חרבו ממנו וחתך ראשו. (מדרש הגדול פ' תצא כא, י)

כ] כשבא דוד להרוג את גלית ולקח חמשה חלוקי אבנים ונעשו אחת, והיה כובע נחושת על ראשו של גלית, אמר לו הקב"ה לברזל תרכך עצמך שתיכנס בך האבן, ואעשה לך חלק בקדושה, זו איזמל של מילה וסכין של שחיטה, וזה אחד מהדברים שהשליט הקב"ה הרך בקשה. (ש"ך על התורה שמות בפסוק ותקח צור)

כא] ומצוה מן המובחר למול בברזל. שמעתי טעם ע"פ המדרש שכך הובטח לברזל ביום שנבקע הכובע של ברזל שהיה בראשו של גלית לפני דוד. (פרישה יו"ד סי' רסד ס"ק ז)

כב] וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר (שמות ד, כה), המדרש אומר שהילד מלו באיזה אבן חדה ולא בסכין, כי אז היה המנהג ככה למול באבן חדה, היום כבר מלים בסכין של ברזל, והטעם הוא כי ידוע שעל כל דבר יש בשמים מלאך הממונה על הדבר, למשל יש מלאך הממונה על האבנים ויש מלאך הממונה על הברזל.

וברגע שבא וחירף בכל יום הפלשתי בימי שאול, ודוד המלך איוה מאד להרוג את הפלשתי, ודוקא בלי כלי מלחמה, רק לקח אבן קטנה מאד לזרוק לו בראשו, והפלשתי הזה היה לבוש בקסדר כובע ברזל על ראשו ודחק על דוד מאד.

בא מלאך הממונה על האבנים ואמר למלאך הממונה על הברזל: שמע, עשה לי הטובה, כמו שיזרוק דוד את האבן תן להאבן לעבור לו בתוך הכובע של ברזל בתוך מוחו של הפלשתי, עבור זה תקבל ממני מתנה שעד עכשיו היו מלים עם אבן, בעד זה אני אוותר לך ואתן לך מתנה שמהיום והלאה ימולו עם סכין כלי ברזל, ונתרצה מלאך הממונה על הברזל ועבר האבן בתוך הברזל ונכנס למוח של הפלשתי והרג אותו, ועל כן כעת היום המנהג למול עם סכין ולא עם אבן. (צאינה וראינה שמות)

כג] עיין בתשובת פינת הבית סי' צ"ה שהביא שהגאון הברוך טעם התחיל לקרוא בצאינה וראינה היות כי פעם אחת שמע איך שזוגתו הרבנית קוראת בצאינה וראינה בפ' שמות וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ הטעם מדוע בימי קדם היו מלין באבנים והיום מלין בכלי מתכות.

וזהו יען כי דוד המע"ה בעת שלחם עם גלית הפלשתי ולקח את חמש חלקי אבנים ויגש אל הפלשתי לקלען ולזרקן במצחו, אמנם גלית הפלשתי היה לבוש על ראשו כובע ברזל ואין מדרך הטבע אשר אבנים ישברו מתכות. ובכן אמר המלאך הממונה על האבנים אל מלאך הממונה על המתכות שיעביר על מידתו ויחליש כח הברזל לפני כח אבנים החלושים ממנו ויטביע את האבן במצחו של הפלשתי דרך המתכות, ובעד זה יתן לו במתנה שמהיום והלאה ימולו במתכות דייקא, ע"כ בשם המדרש.

וכשמוע הברוך טעם את הקריאה התפלא. וציין בגליון בזה הלשון: ועיין ברמב"ם הלכות מילה פ"ב- מצוה מן המובחר למול בברזל ונהגו כל ישראל בסכין, וכן הוא ביורה דעה סימן רס"ד, ועיין בבעל הטורים ריש פרשת דברים א), וברש"י חולין דף ט"ז ד"ה זריזותיה ב) כו', ובבראשית רבה פרשה ל"א ג) ע"כ [1]. (תולדות קול אריה עמוד קכב)
​

[1] א) וזה לשונו: מול ב' במסורה, מול סוף, ואידך מול את בני ישראל שנית (יהושע ה ב), ה' דברים נאמרו בקנה, אין מוהלין בו, ואין חותכין בו בשר, ואין שוחטין בו, ואין מקנחין בו, כדאיתא במסכת חולין (טז:) וזהו שאמר לו הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים ואל תמול בקנה הגדל בסוף, פירוש באגם, וזהו מול סוף מול את בני ישראל.

ב) וזה לשונו (בעמוד א'): קרא זריזותיה דאברהם קמ''ל. שחש ונזהר שמא לא ימצא צור אפילו מחובר והביא עמו מאכלת.

ג) וזה לשונו (בסי' ח): עשה לך חרבות צורים נתפרש גלבין דטינרי (אזמל מסלע).

כד] ידוע מספרים אשר מלחמת גוג ומגוג תהא באותו יום של הושענא רבה וכו' ואפשר יוכל להיות אשר מעשה דגלית היה בהושענא רבה, וסברא גדולה היא כי אבות סימן לבנים בכל הענינים, וניחא לפרש הפסוקים וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל ולכאורה מה טיבו של לקיחת המקל הלא לא עשה בו דבר, גם עיקר קושית הפלשתי היה באומרו הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת דייקא, והוא השיב לאמר כי בא בשם ד' צבאות, ומה זה תירוץ מספיק למה שבא במקל. ולדרכינו אותו המקל היה הלולב שהוא מאני קרבא להלחם בו כדאיתא בזוהר, וחמשה חלקי אבנים מן הנחל דייקא היו חמשה בדי ערבי נחל שלוקחין בהושענא רבא בכדי להוסיף כח וגבורה אל מלכות דקדושה להתגבר על האויבים ביום קרב, ובזה הכח בא להשפיל את הפלשתי הצורר הזה לעשות הכנה אל מלחמת גוג ומגוג. (אמרי נועם לשמע"צ אות טז)

כה] שכן מצינו בדוד המלך שלא למד מאחיתופל אלא ב' דברים בלבד. לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב ועוסק בתורה יחידי, אמרו לו למה אתה עוסק בתורה יחידי, והלא כבר נאמר חרב על הבדים ונואלו. שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה, א"ל והלא כבר נאמר שצריך ליכנס במורא. ויש אומרים שהיה נכנס לבית המדרש יחידי, וא"ל בבית אלקים נהלך ברגש כתיב, שחייב אדם ליכנס שם בקיבוץ עם. (רש"י אבות פ"ו מ"ג ובעוד ראשונים)​

כז] וכבר ידוע מאמר דוד המלך עליו השלום שאמר (דברי הימים א, כב יד) ואני בעניי הכינותי. ופרשו רבותינו ז''ל (ירושלמי פאה פ''ד ה''ב) שהיה מצמצם בהוצאתו ותענוגות מלכים עד שרבה וקבץ הון רב לבנין בית המקדש. (פלא יועץ ערך ותרנות)

כח] אָמַר רַבִּי לֵוִי: חַלּוֹן הָיְתָה עַל גַּבֵּי מִטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד פְּתוּחָה לְצָפוֹן וְהָיָה הַכִּנּוֹר תָּלוּי כְּנֶגְדָּהּ וְהָיְתָה רוּחַ צְפוֹנִית יוֹצְאָה בַחֲצִי הַלַּיְלָה וּמְנַשֶּׁבֶת בּוֹ וְהָיָה הַכִּנוֹר מְנַגֵּן מֵאֵלָיו, הַדָּא הוּא דִכְתִיב: ''וְהָיָה כְנַגֵּן הַמְנַגֵּן'' (מלכים־ב ג, טו), ''כִּמְנַגֵּן'' אֵין כְתִיב כָּאן, אֶלָּא ''כְנַגֵּן'', הַכִּנּוֹר מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. וְהָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים: וּמָה אִם דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נִמְצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה. הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר: ''עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה'' וגו', אִיתְעַר יְקָרֵי מִן קֳדָם יְקָרֵיהּ דְּבוֹרְאִי, יְקָרִי לֵית כְּלוּם מִן קָדָם יְקָרֵיהּ; ''אָעִירָה שַׁחַר'', אֲנָא הֲוִינָא מְעוֹרֵר שַׁחֲרָא, שַׁחֲרָא לָא מְעוֹרֵר יָתִי. וְהָיָה יֵצֶר הָרַע מַרְגִּיזוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: דָּוִד, דַּרְכָּם שֶׁל מְלָכִים לִהְיוֹת יְשֵׁנִים שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת וְאַתָּה אוֹמֵר: ''חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם''? וְהוּא אוֹמֵר: ''עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ''. (מנורת המאור, שוח"ט מזמור כ"ב, איכ"ר ב, כב)​

ל] איתא במדרש אמר הקב''ה אתה עשית קמ''ז מזמורים כמנין שנות יעקב תזכה כמותו מה הוא ובנו מלכו ביחד אף אתה ימלוך שלמה בניך בחייך. (בעל הטורים ויחי)

לא] שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, כְּשֶׁהָיָה רוֹצֶה לְהִשָּׁבַע, הָיָה מוֹצִיא אֶת חַרְבּוֹ שֶׁשָּׁם הָיָה חָקוּק שֵׁם חָקוּק וְשָׁם נִשְׁבַּע. וְכָךְ עָשָׂה לְשִׁמְעִי, שֶׁכָּתוּב וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַה' לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךְ בֶּחָרֶב. בַּמָּה הָיְתָה הַשְּׁבוּעָה הַזּוֹ בֶּחָרֶב. (זוהר משפטים קח.)

לב] אמר רב הונא בר אידי בשעה שהיה דוד רועה את הצאן הלך ומצא את הראם ישן במדבר והיה סבור בו שהוא הר ועלה עליו והיה רועה ננער הראם ועמד והיה דוד רכוב על קרניו והיה גבוה עד השמים באותה שעה אמר דוד רבונו של עולם אם אתה מורידני מן הראם אזי אני בונה לך היכל של מאה אמה כקרני הראם מה עשה לו הקב"ה זימן לו אריה אחד ויון שראה הראם את האריה נתיירא ממנו ורבץ בפני האריה לפי שאריה מלך על כל החיות והבהמות כיון שראה דוד את האריה נתיירא ממנו זימן הקב"ה צבי קפץ האריה אחריו ודוד ירד והלך לו לכך נאמר הושיעני מפי אריה ומקרני רמים עינתני. (שוחר טוב מהדורת בובר מזמור כ"ב פסוק כ"ב)

לג] כשם שהעמיד הקב"ה את גלגל החמה למשה ויהושע, כך העמיד הקב"ה גלגל חמה לדוד המלך במלחמות שעשה בבעל פרצים. (מדרש הגדול פ' דברים עמוד מ"ו)​

לז] עוד איתא במדרש [1], דוד המלך ע"ה קרא פעם אחת את צורף הזהב וצוה עליו לעשות דבר אשר יביט בו בעת צרתו ותסור ממנו עצבונו, וברוב עליו שמחתו תמעיט השמחה, והצורף נזדעזע כי לא ידע מה שיעשה, ובהליכתו מבית המלך בפנים עצובות פגעו ילד יפה מראה ויפה תואר ושאלו על עצבותו, והוא לא השגיח בו, עד שנפצר מהילד וסיפר לו מה שביקש המלך ממנו והאיך לא ידאג אם איננו יודע מה המעשה אשר יעשה, וענה לו הילד אל תהא זאת לדאגה לך עשה טבעת ותחרוט בה התיבות 'גם זה יעבור', וכן עשה, והביאו אל המלך דוד אשר תמה מאד על חריפותו, אך הצורף הודה על האמת שילד אחד יפה תואר ומראה עוררו לכך, והמלך שאל על צורתו ונודע ששלמה היה אותו ילד, וכשצר היה לו לדוד וראה הטבעת וסר עצבונו, וכשהיה שמח הרבה והביט על אצבעו וראה את המלים החרותות בטבעת, ושבת מגיל. (בן גרני להרב יוסף ישראל דייטש בשלח ד"ה לא ימיש)​

[1] ראה אושר אבות להרב אהרן וולינץ עמוד 18, וראה עוד גירסאות בקובץ סיני כרך קח עמוד רעו; ובחדרי בטן להרב חיד"א פ' וישלח כתב שלמה המלך ע"ה היה לו חותם וכתב עליו גם זה עבר, ובבן איש חי נצבים מביא המעשה בקיצור בלי שם המלך. וראה עוד ערך דוד המלך אות לז.

לח] דע שמדת דוד היא המלכות, ונקרא מלכות בית דוד, והיא השכינה ההולכת עם ישראל בגלות, ונקראת סוכת דוד, כאומרו (עמוס ט, י) ביום ההוא אקים סוכת דוד הנופלת, וכמו שאין שכינה יורדת למטה מעשרה כך הסוכה שאינה גבוה י' טפחים אינה נקראת סוכה, וכן דוד הרמוז במדת השכינה והסוכה כנזכר, והיה ראוי שיחיה כ"ה אלף ות"ר ימים כחשבון האיסרין של י' טפחים כמו שיתבאר וכו'. נמצא שיעור י' טפחים כ"ה אלפים ות"ר איסרין, וזה סוד הנה טפחות נתת ימי (תהלים לט, ו), שראה דוד ברוח הקודש ששיעור מדת ימיו כ"ה אלפים ות"ר ימים לא פחות ולא יותר, כחשבון האיסרין של עשר טפחות, כשיעור גובה הסוכה שהיא סוד השכינה, וכמו שהשכינה אינה יורדת למטה מי' טפחים כן דוד הרומז לשכינה לא היה הוא ראוי להפטר מן העולם עד שיחיה כ"ה אלף ות"ר ימים כנזכר. וידוע סוד מאמרם ז"ל שר"ת אדם הם אדם דוד משיח, ולפי שנקנסה מיתה על האדם כאמרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים כאמרם ז"ל (סנהדרין צז.), ואדם לא חי אלא תתק"ל שנה, וחסר לו ע' שנים לתשלום אלף, ונתנם אדם לדוד שהוא גלגול שני לאדם, ומיתת דוד היא מותא תניינא לאדם, ונתקיים בו גם כן ביום אכלך ממנו מות תמות, וגלגול ג' הוא משיח בסוד אדם דוד משיח, והמשיח הוא מנחם בן חזקיהו [1] שנולד בחורבן בית ראשון ביום ט' באב בשנת ג' אלפים של"ח ליצירה וכו'. ונחזור לעניינינו, שהאמת הוא שהיה ראוי שיחיה דוד כ"ה אלף ות"ר יום כנזכר, אמנם דוד לא חי רק ע' שנה וחצי יום יותר בסיבת השתדלותו בתורה ביום הפטירה, וידוע שימות שנה הם שס"ה יום ורביע, וכשתצטרף שס"ה יום ורביע ע' פעמים יעלו כ"ה אלף תקס"ז ימים ומחצה, ועם החצי יום שחי יותר על ע' שנה בסיבת עסקו בתורה כנזכר אז נשלמו כ"ה ותקס"ח שלמים, וסימנך כ"ה תק"ן ח"י, ר"ל שכ"ה תיקן חי העולמים שיחיה כחשבון כ"ה תק"ן ח"י, באופן שימי דוד היו כ"ה אלף ותקס"ח יום, חסרו לו ל"ב יום לתשלום כ"ה אלף ות"ר, שהוא בחשבון איסרי י' טפחים כנזכר, וזה סוד ב"ל נמוטו פעמי (תהלים יז, ה), ר"ל ב"ל יום נמוטו פעמי, שנפטר קודם זמנו ל"ב ימים. ואולי אפשר שכמו שנמעטו ע' שנה ול"ג יום לאדם בשביל דוד שהיה גלגול שני, ולא חי אדם רק תתק"ל שנה חסר ל"ג יום, הע' שנה ויום א' בשביל דוד שהיה גלגול שני, ול"ב יום למנחם בן חזקיהו שהוא גלגול ג', כדאיתא באיכה רבתי (פ"א סי' נא) [2]. וזה מה שרציתי לבאר מספר כתיבת יד. (חסד לאברהם עין יעקב נהר נח)
​

[1] עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד בַּר נָשׁ דַּהֲוָה קָא רָדֵי, גָּעַת חֲדָא תּוֹרְתֵיהּ, עֲבַר עֲלוֹי חַד עַרְבִי, אֲמַר לֵיהּ מָה אַתְּ, אֲמַר לֵיהּ יְהוּדָאי אֲנָא, אֲמַר לֵיהּ שְׁרֵי תּוֹרָךְ וּשְׁרֵי פַּדְנָךְ, אֲמַר לֵיהּ לָמָּה, אֲמַר לֵיהּ דְּבֵית מַקְדְּשׁוֹן דִּיהוּדָאי חָרַב. אֲמַר לֵיהּ מְנָא יָדַעְתְּ, אֲמַר לֵיהּ יְדָעִית מִן גְּעִיָּיתָא דְּתוֹרָךְ. עַד דַּהֲוָה עָסֵיק עִמֵּיהּ גָּעַת זִימְנָא אַחְרִיתֵּי, אֲמַר לוֹ אֲסַר תּוֹרָךְ אֲסַר פַּדְּנָךְ דְּאִתְיְילֵיד פְּרִיקְהוֹן דִּיהוּדָאי. אֲמַר לֵיהּ וּמַה שְּׁמֵיהּ, אֲמַר לוֹ מְנַחֵם שְׁמֵיהּ. וַאֲבוּי מַה שְּׁמֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ חִזְקִיָּה. אֲמַר לֵיהּ וְהֵיכָן שָׁרְיָין, אֲמַר לֵיהּ בְּבִירַת עַרְבָא בִּדְבֵית לֶחֶם יְהוּדָה. זַבֵּין הַהוּא גַּבְרָא תּוֹרוֹי זַבֵּין פַּדְּנֵיהּ וַהֲוָה מַזְבֵּין לְבִידִין דִּינוּקִין. עָלַל לְקַרְתָּא וּנְפַק לְקַרְתָּא, עָלַל לִמְדִינָה וּנְפַק לִמְדִינָה, עַד דִּמְטָא לְתַמָּן, אַתְיָין כָּל כְּפָרַיָא לְמִזְבַּן מִינֵּיהּ וְהַהִיא אִיתְּתָא אִמֵּיהּ דְּהַהוּא יְנוּקָא לָא זַבְנַת מִינֵיהּ. אֲמַר לָהּ לָמָּה לֵית אַתְּ זַבְנַת לְבִידִין דִּינוּקִין, אָמְרָה לֵיהּ דַּחֲשָׁיֵיהּ קָשֵׁיי לִינוּקֵי. אֲמַר לָהּ לָמָּה, אָמְרָה לֵיהּ דְּעַל רַגְלוֹי חָרַב בֵּית מַקְדְּשָׁא. אֲמַר לָהּ רְחִיצִין אֲנַן בְּמָרֵיהּ עָלְמָא דְּעַל רַגְלוֹי חָרַב וְעַל רַגְלוֹי מִיתְבְּנֵי. אֲמַר לָהּ אַתְּ הֲוֵי נְסִיבָא לִיךְ מִן אִילֵין לְבִידִין דִּינוּקֵיךְ וּלְבָתַר יוֹמִין אֲנָא אָתֵי לְבֵיתֵךְ וְנָסַב פְּרִיעֵיךְ, נָסְבָה וְאָזְלָה. לְבָתַר יוֹמִין אֲמַר הַאי גַבְרָא אֵיזִיל וְאֶיחֱמֵי הַהוּא יְנוּקָא מַאי קָא עָבֵיד, אֲתָא לְגַבָּהּ אֲמַר לָהּ הַהוּא יְנוּקָא מַאי קָא עָבִיד, אָמְרָה לֵיהּ לָא אֲמָרִית לָךְ דַּחֲשָׁיֵיה קָשֵׁיי אֲפִלּוּ עַל רִגְלֵיהּ נַחֲשֵׁיהּ, דְּמִן הַהִיא שַׁעְתָּא אַתְיָין רוּחִין וְעִלְעוּלִין טַעֲנוּנֵיהּ וְאָזְלִין לְהוֹן. אֲמַר לָהּ וְלָא כָךְ אֲמָרִית לָךְ דְּעַל רִגְלוֹי חָרַב וְעַל רִגְלוֹי מִתְבְּנֵי.

[2] וזה נרמז במתק לשונם (שבת ל:) שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת וכו' מה אעשה, שלחו ליה "הנח עליו תינוק" הוא תינוק המשיח. ודו"ק.

לט] רבינו הקדוש אור החיים, אמר עליו מרן הבעש"ט, שנשמתו מרוח דוד של אצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקב"ה, ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב, והיה מיורדי המרכבה וגילוי נשמות ומדריגות רוח הקודש באמת, ומרן [הבעש"ט] הקדוש היה נפש דוד דאצילות, והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש רוח ויתגלה הנשמה וחיה דאצילות, ויהיה הגאולה האמיתית[1], ושאל אותו על ידי גיסו הקדוש ר' גרשון מקיטב אם אפשר שיסע לירושלים ויתראה עם הקדוש פב"פ, והשיב שיעיין ויכתוב לו אם בעת שרואה את צלם דמות תבניתו בעולמות עליונים אם הוא רואה את כל איבריו ודיוקנו אם לא, והשיב מרן הקדוש שאינו רואה את עקביו, ואמר הקדוש שלא יטריח את עצמו כי לחנם יהיה טירחתו, ומרן לא השיג האגרת הזאת, ומסר נפשו ונסע, אף שאמרו לו מן השמים שלא יסע מסר נפשו ונסע בימי החורף, ובחג הפסח היה בעיר סטאמבול, ושם עשה נוראות ונפלאות עד שנשמע בבית הקיסר, והיה מה שהיה והוצרך לברוח בספינה, ואמרו לו מן השמים שיחזור ולא רצה, ולקחו ממנו כל המדריגות, אף תורתו ותפלתו, שלא ידע לומר ברוך בתוך הסידור, שלא הבין האותיות, ואמר מה בכך אסע עם הארץ ובור אל הצדיק אור החיים לארץ הקדושה, וקיבל הכל, עד שנשברה הספינה ובתו הצדקת אדל טבעה בים, וצעקה אבי הרחמן היכן אתה שאין אתה רואה בצרתי, ומרוב צערו וצרתו וגם שנסתלקו ממנו המדריגות וכל הקדושה בא אליו הס"מ ימ"ש ואמר לו מה שאמר, וכשראה שצרתו צרה גדולה שבא נפשו עד שאול אמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד רבון העולמים אני חוזר לביתי, ותיכף בא אליו רבו המובהק אחיה השילוני הנביא והראה לו היכן היה, וברגע הביאו בחזרה לסטאמבול ומשם נסע תיכף לביתו. ומזה תראה גדולת רבינו הקדוש אור החיים, ומתוך ספרו ניכר אורו וגדולתו.

(נתיב מצוותיך נתיב האמונה שביל ט)
​

[1] יתכן דהוא כמו שאמרו במדרש איכה רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יִצְחָק הָדֵין מַלְכָּא מְשִׁיחָא אִי מֵחַיָּיא הוּא דָּוִד שְׁמֵיהּ, אִי מִמֵּיתַיָא הוּא דָּוִד שְׁמֵיהּ, וע"י שיתחברו ויתקשרו נר"ן ח"י של דוד יהיה הגאולה, ע"ד שמסופר בגמ' (ב"מ פה.) אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה ולא אתא, א''ל מאי טעמא נגה ליה למר, אמר ליה אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק וכן ליעקב, ולוקמינהו בהדי הדדי, סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה, א''ל ויש דוגמתן בעולם הזה, אמר ליה איכא ר' חייא ובניו, גזר רבי תעניתא אחתינהו לר' חייא ובניו, אמר משיב הרוח ונשבה זיקא, אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא, כי מטא למימר מחיה המתים רגש עלמא, אמרי ברקיעא מאן גלי רזיא בעלמא, אמרי אליהו, אתיוהו לאליהו מחיוהו שתין פולסי דנורא, אתא אידמי להו כדובא דנורא על בינייהו וטרדינהו.

מ] ועוד ראיתי על ספר זה שנים, מעשה באדם אחד בימי המלך דוד שנסע מירושלים לשילה על ימים מספר, ובחזרתו מצא כי ביתו נשדדה ע"י שודדים מחוט ועד שרוך נעל, ויקבול לפני השופטים והשוטרים, וישיבוהו נחקור ונדרוש אחר השודדים, וכאשר נמצא אותם נוציא בלעם מפיהם ונענישם. האיש לא השקיטו אותו דברים אלו, ויקבול לפני המלך דוד, ויאמר לו: כתוב על ספר כל הנשדד ממך, וכל דבר פגום תרשום עליו שהוא פגום, ויעש כן האיש ויבא את הספר לפני המלך, וילך לו, והמלך קרא את הספר וימצא כתוב אבן שואבת פגומה פגם קטן בסופה, ובאותם הימים היתה אבן השואבת דבר יקר המציאות, אז הכריז המלך כל הנמצאת אתו אבן השואבת יביאה אל המלך ויקח משקלה זהב טהור, והעמיד ממונה על זה בשער המלך, ובתוך ג' ימים הובאו ג' אבנים שואבות מג' בני אדם, ויובאו האנשים והאבנים לפני המלך, וימצא אצל אחד מהם אבן פגומה פגם קטן בסופה, וישאלהו מאין באה לך זאת האבן, ויבהל האיש מהשאלה ונתכרכמו פניו, ויתן עליו המלך בקולו תן תודה מהר, וגם השנים בשמעם דברי המלך באימה נבהלו ואחזתם רעדה, ויביטו שלשתם זה בזה, והמלך הרעים עליהם בקולו התודו רשעים על עונכם, ויודו על חטאתם כי כבדה מאד, כי הם שדדו את בית האיש ועוד בתים אחרים, וחלקו את השלל, ויוציא המלך בלעם מפיהם ויענשם עונש הראוי להם. ועל זה כתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. וזכה לכל זה בשביל שלמד תורה לשמה, כמ"ש במזמורי תהלותיו בכמה מקומות, ובפרט בתמניא אפי. (נחלת אבות לר' יוסף משאש, חלק ו' דרוש תפג)

מא] וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל (ש"א יט, יח), רב הונא ברבי יוסי אמר אותה הלילה שברח דוד מלפני שאול למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה. (ילקוט שמואל רמז קכ"ט)

מב] בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי (ש"ב כג, ה), אמר דוד, כרת לי הקב"ה ברית שאהא בקי במקרא במשנה במדרש בהלכות בהגדות שנאמר עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה בלבי לעולם. (תנא דבי אליהו פ"ג מובא בילקוט שמואל רמז קס"ה)

מג] וכן דוד הוא אומר (תהלים מ, י) בשרתי צדק בקהל רב, וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד, והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה, אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אזן מעולם. (ילקוט שמעוני ויקהל בשם מדרש אבכיר)​