חג המצות: פשוטם של דברים אינם תובעים את התבוננות היהודי העומד לפני ימים אלו ולו משום שאין בן ישראל שאינו יודע מה הוא גלות. אבל מעמיק חקר ימצא בקעה נאה להתגדר בה לנעול לגדור לפרוץ חזקת תשמישין וחזקת העבד בעצמו בחירותו, כי הגם שכללות החג ידועה היא עדיין מהותו האמיתית לית לן בה, ראשית כי עניין המצות הוא לכאורה נגזר כחלק מהנס של ההצלה מהמצרים הרודפים כמו קרבן פסח העולה כחלק מזכרון נס מכת הבכורות אבל יש להקשות בזה דא"כ איך זה מצינו ששם החג יהיה על המצות ובתורה מכונה החג חג המצות והרי אי"ז עיצומו של יום וראוי היה שיקרא החג בשם חג החירות וכיו"ב וצ"ב.

עוד יש להבין עניין מסירת הדברים לתינוקות מה שלא מצינו באף חג, ולמרות שיתכן לומר שמצוות והגדת לבנך מוכרחת משום שזה מעשה שבוי היוצא משביו והרי עיצומו של יום הוא חירות היותנו לא תחת פרעה, כבר קשה ע"ז משם חג המצות וכמש"כ. גם צריך תלמוד השם המקובל להחג, חג הפסח, שלכאו' תמוה איך מכת בכורות שהיתה אולי מרכיב מרכזי בתהליך היציאה מפרעה הפכה לשמו של החג. ועניין איסור חמץ צריך קצת עיון כי אמנם מצוות מצה מכוונת היא כדי להראות חיפזון היציאה אבל הפכו של מצה שהוא חמצון העיסה אין בו דבר מגונה אלא שלא נעשה בו נס כי ההיפך ממנו זכה שייעשה בו נס אבל איזה תוכן יש בעשיית איסור על הפכו של דבר שגרם לאבותינו נס.

ובתפארת שלמה מועדים ביאר עניין מצריים ויציאתנו ממנה שהיא עליית נקודת הבחירה ויציאה מניסיון אחד למשנהו, וביאור דבריו נראה שהנה בגמ' למדו למצווה הבאה לידך אל תחמיצנה מושמרתם את המצות,

ונראה ביאורו של עניין כך, דמילת מצה היא משורש חמץ רק שהעיסה המוחמצת ניתווספה בה איזה דבר מה שנתן בה שם חמץ ולא מצה, ולשון מצה יש להבין כמו מיצוי שהוא צורת פעולת השלמה ומצה היא דבר שלם אבל חמץ הוא שלם אבל יותר מידי ואותו יותרת אינה רק לתוספת על הקרן אלא היא משנה את מהותה של העיסה לחמץ, וכשיצאו ממצריים טעות היא לחשוב ולהעמיד כך את חותמו של חג הקדוש הזה שהוא מצטצמם לנס גשמי כי אינו חג גשמי אלא רוחני כלל, וחמושים עלו ממצריים כי השאר היו בגדר הללו עע"ז וכל הנס במצריים היה רק שהצליחו לעלות נקודת הבחירה מסור מרע לעשה טוב וראיה לזה שאח"כ לפני מת"ת ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד ואין לך עשה טוב גדול מזה, והנס היה שסייע להם הקב"ה ע"י המכות שעשה במצריים להתעורר שהוא ואין עוד מלבדו ושיפסיקו לעבוד ע"ז, אבל הניסים האלה אינם כלל עיקר הדבר כי כמ"ש בנפה"ח גבי חורבן ביהמ"ק שכשאין קדושה במשכן שבליבותיהם של ישראל אין זה פלא וגם לא שינוי והיפך להטבע להיות טיטוס נועץ חרב בפרוכת קה"ק ודון מינה שגם לצד הקדושה הוא כך שאם תהיה קדושת המשכן שבתוך כאו"א מישראל גדול קריעת הים או ביאת משיח אינם נס גם לא פלא (כי בגמ' ברכות מבו' האיסור להתפלל על נס וקשה לפי"ז כל התפילות על ביאת משיח וחזרת השראת השכינה לציון אמנם להנ"ל א"ש), ועניין המצה שלא הספיק בצקם להחמיץ לפי"ז הוא כתוצאה ממה שהם לא נתנו לשאור שבלב לעכב אותם וכמבו' בגמ' בר"ה עניין השופר בר"ה דשאור שבעיסה מעכב והרי חגיגת פסח אינה אלא על מה שלא נתנו אבותינו שהות ליצר להשמיע קולו ומיד האמינו בה' כמ"ש ויאמינו בה' ובמשה ורק אז נקרע הים וזה עניין אל תחמיצנה כלו' שלא יתן שהות ליצר להשמיע קולו שהוא תוספת שלעין בשר לא עושה כלום ואמנם להאמת היא מחמצת כל הדבר, וע"י שאבותינו לא נתנו שהות ליצר ולא חמצה עבודתם להקב"ה נעשה להם נס זה שבמהירות נצלו מרודפיהם, ולכך מודגש עניין הפסח שהרי היה זה תלוי במה שהם האמינו ומי שלא האמין מת ולא נפסח עליו, וזה עניין והגדת לבנך משום שצריך ללמד לתינוקות שידעו שתמיד נמצא האדם בתוך נקודת בחירה שהיא לו לכעין מצריים ועליו לא לתת להיצר להשמיע קולו ולברוח מהניסיון (וזהו אל תביאני לידי ניסיון) ולקיים בעצמו הוי בורח מן העבירה וע"י שיעשה כך מובטח לו שיהיה לו כמו מה שהתחדש במצרייים לאבותינו דבר שלא היה עד ימיהם שהקב"ה עוזרו לאדם בכה"ג והנקודת הבחירה עולה אצלו למקום יותר גבוה
תפילה בציבור
מוצאי ש"ק פקודי החודש ליל ר"ח

תפילה במניין: הרגיל בפי כל כי מניין אינו דין ומצווה לעצמו אלא דין מדיני התפילה וקצת ראיה לזה ממה שאי"צ להפליג אחר מניין יותר על ג' מיל. והאמנם כי הרמב"ם סופ"ט מעבדים ז"ל ומה ששחרר רבי אליעזר עבדו לתפילה אף דאין תפילה בעשרה אלא מצווה מדבריהם הרי הוא גם בכלל מצווה הדוחה עשה שנא' לעולם בהם תעבודו ע"כ, וראוי להתבונן על דקדוק לשונו ששינה את מניין מתפילה דאילו בתפילה שיטתו בסה"מ דהיא מדאורייתא וכאן נקט דמניין אינו מה"ת ורק מדבריהם נכון לקיימו, ולהפשטות דמניין הוא דין מדיני התפילה קשה ללמוד בדבריו דגם אם תפילה דאורייתא ישנו חיוב נפרד לעשותה במניין או כדי שתתקבל התפילה או משום ברב עם, שהרי אי"ז לא סייג ולא גזירה, ומה שייך להגבילו בכח חכמים, ואדרבה ה"ז מגופה של תפילה והדבר נתבע מדין התפילה.

והיתכן בזה, דבמ"ש הנפה"ח דגדרה של תפילה הוא כקרבן ממש יש לחקור אם נדמתה לקרבן רק בעצם פעולתה ותוצאותיה או שגם בצורת עשייתה היא נדמתה לקרבן, והרבה דינים יש השייכים בצורת עשיית הקרבן וילה"ס אם יש בדומה להם בתפילה כמחשבת פיגול ולרצונו ומעמדות ועוד כהנה, ונראה להוכיח מדברי הרמב"ם שהגדר הוא שתפילה נדמתה לקרבן לא רק בעצם היותה התחליף למעשה הקרבנות אלא גם שבצורת העשייה שלה היא דומה לקרבן, ונפק"מ לכל הנ"ל כפיגול וכד', שהרי לפמש"נ בדבריו הרי ודאי שאין דין בעשרה חלק מגופה של תפילה, אמנם יש לדחות לזה דא"כ הרי שוב הדק"ל כי סו"ס הוא דין מדיני התפילה ולא דין חיצוני להתפילה,

אבל יש לפשוט דאם נשוותה תפילה גם לצורה ולא רק לעצם ברור שאין החובה בהשוואתה להצורה מדאורייתא שהרי מה"ת החיוב הוא כמ"ש הרמב"ם בסה"מ מלעבדו בכל לבבכם ואין חובה בזה אלא לעבודה ותו לא, רק שראו חז"ל שהקרבן כולל דבר שאין התפילה כוללת והוא כעין המבו' בברכות י"ט בעשה דונקדשתי בתוך בנ"י וחששו חז"ל שלא יקיימו עשה זה דונקדשתי לכך קבעו את התפילה שתהא כקרבן בד"ז, ומדרבנן גדרה של תפילה גם בצורתה ולא רק בעצם היא כקרבן אבל יש לדקדק כי אין סיבת דין זה מדיני התפילה אלא דחששו חז"ל לונקדשתי.

(ואף דונקדשתי אינו ציווי הרי גם בקרבן המעמדות של כהנים לויים ישראלים כל יום היו לא מדין תורה אלא מדין ונקדשתי שהיה נראה להם לחז"ל לקבוע את מעמדות כחלק מהעבודה המחויבת במקדש, ויש לרמוז באגב כי להאמור דין מניין הוא כמקבילה למעמדות וע' מאור ושמש פ' פנחס).