אונאת דברים

אונאת ממון

האם יש אונאת דברים כשלא מצער??? >>> האם יכול לשאול מה המחיר כשלא רוצה לקנות??? >>> מה איסור מכנה שם לחברו??? >>> האם יש אונאה כשמביישו לבדו??? >>> האם אונאה מדין מזיק??? >>> האם יש גזל שינה??? >>> האם יש אונאה לרשעים??? >>> האם יש אונאה בשוגג וברמז??? >>> האם מותר לאח צעיר להתחתן לפני האח הגדול??? >>> גודל איסור אונאה.

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. (ויקרא כה, יז)
רש"י כתב, שהזהיר כאן על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ, ואם תאמר, מי יודע אם התכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלקיך, היודע מחשבות הוא יודע, כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלקיך.
והנה מצינו בגמ' בבבא מציעא (נח, ב) 'לא תונו איש את עמיתו' שהכתוב מדבר באונאת דברים, לפי שאונאת ממון נלמד כבר מהפסוק 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך', כיצד, אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך, ואם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה, ואם היו יסורין באין עליו, ואם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב 'הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד'.
וכן אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם, רבי יהודה אומר, אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו 'ויראת מאלקיך', וכתב רש"י, שנאמר בו 'ויראת מאלקיך', שהדברים הללו רק לבו של מי שעושה אותם יודע אם מתכוון לרעה, ויכול לומר שלא עשה אלא לטובה, וכל דבר המסור ללב, של אדם, נאמר בו שיהא ירא מן היודע מחשבות, אם לטובה אם לאונאה, ובערוך השולחן (חו"מ רכח, ב) כתב, שמבואר שיש אונאת דברים שהיא במסחר, ויש אונאת דברים שהיא בענייני הנפש.

לא יתלה עיניו על המקח

ובמאירי כתב לבאר, מה האיסור לשלא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח שהרי מתוך שהוא בוש לומר שאינו רוצה ליקח אומר לו שאינו שוה כל כך ואחרים שומעים ונמצא גורם לו הפסד, ועוד ביאר שאפילו לא היה אדם שם מ"מ הוא מטריחו ומצערו שחשב למכור ולא מכר.
ובראב"ד (ספרא בהר פרשה ג פ"ד) ביאר, מפני שגונב דעתו שהוא סבור שיש בדעתו לקנותו והוא אינו אלא מתלוצץ בו והרי הוא כסך שמן מפך ריקן מפני שהוא גונב דעת חברו שזה סבור שמכבדו ואינו אלא מתלוצץ בו, ובתוספתא מפרשים, מפני שמשביח דעתו של מוכר, ואפשר לומר שמשביח את דעתו על דבר חנם וליצנות וגניבות דעת.
העולה מזה שרק את בעל הבית אסור לשאול לפי שמצערו ואם שואל רק את העובד בחנות מותר, וכן אם אומר שרוצה לברר את המחיר מותר באופן זה, וכ"כ הגרח"ק.

מכנה שם לחברו

ומצינו שם בגמ', שכל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, שבחילה פניו מאדימות ולבסוף מלבין, וכ' בתוספות, מה שמאדים בתחילה לפי שהדמים מתאספים לברוח, ואמר רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן, המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, שאל אביי את רב דימי, במה זהירין במערבא, ואמר לו, שלא יחוורו פני חברו, שאמר רבי חנינא, שכל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדים ואין עולים, הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו, מכנה היינו מלבין, אלא לומר שאפי' שרגיל שמכנים אותו כך, ואין פניו מתלבנות, ומכל מקום שמתכוון להכלימו.
ומבואר בדברי רש"י שם שאפי' שאינו מתבייש בכך אסור לכנותו, וכ"כ בפלא יועץ (כינוי) והכס"מ בדעת רש"י וכן משמע בלשון הטור והשו"ע, אמנם ברמב"ם (פ"ו הל' דעות ה"ח) כתב, שלא יקרא לו בשמו שהוא בוש ממנו, ומבואר שדוקא באופן שמתבייש בזה, אמנם קשה לקבוע בזה מה נחשב שמתבייש ויש לנהוג לחומרא בספק דאורייתא, וכן אם יש לאדם שני שמות ואין רוצה שיקראו לו בשם אחד, או לכנותו על שם מום שיש בו ודאי אסור.

לביישו בפניו

כתב בשולחן ערוך (חו"מ תכ, לח) רקק בחברו, חייב, אבל רקק בבגדיו, או שביישו בדברים, פטור, ויש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו, ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש, וכתב הרמ"א, וי"א שמכין אותו מכת מרדות, והמוציא שם רע על חברו, הוא בכלל המבייש בדברים, וכתב הסמ"ע (סקמ"ט), שמשמע מהגמ' שאפילו שלא ברבים אסור, אלא שאינו חמור כ"כ כמלבין פניו ברבים, וכן משמע ברמב"ם (פ"ו מה' דעות), וכתב הח"ח בפתיחה (לאוין אות יד) דמה שמשמע מרש"י שם דהיינו דוקא ברבים, אפשר שלא חלק על הרמב"ם, אלא שנקט שאם מביישו ברבים דרך שמשתנים פניו אפילו אינו מדבר אתו קשות, אבל אם דיבר אתו קשות עד שמתבייש, אפילו בינו לבין עצמו עובר, והמצער חברו עובר בלא תונו אפילו אינו מתבייש, והמבייש עובר בשני לאוין.

שורש האיסור שלא לצער חברו

כתב בספר החינוך (מצוה שלח) שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם, שורש מצוה זו ידוע, כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם וקשה המחלוקת, כמה קללות וכמה תקלות תלויות בו, מדיני המצוה, שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, ואפילו בקטנים ראוי להזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדי, זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם, והמיקל בהם שלא לצערן בענינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד.
וכ"כ בספר המצוות לרמב"ם (לא תעשה רנא), שהזהירנו מהונות קצתנו את קצתנו בדברים. והוא שנאמר לו מאמרים יכאיבוהו ויכעיסוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם, וכן מבואר בשערי תשובה (שער ג אות כד), המצער כל איש מישראל עובר בלא תעשה, שנאמר 'ולא תונו איש את עמיתו', והוא מענין הצער והמצוק, ובהמשך (קסג) ביאר מה האיסור לצער את חברו, כי האנוש רמה ותולעה, וכן נקרא גם עוד בחיים חייתו, ולא דיו שלא ישח ולא ישפל, כי ישתרר גם השתרר שלא לשם שמים, וגם במחשבת הגאוה מבלי השתרר נפסד האדם, שנאמר (משלי טז, ה) 'תועבת ה' כל גבה לב, ועוד כתב (קסה), כי הוא מצער את הצבור בהטלת אימתו, ונאמר (ויקרא כה, יז) 'ולא תונו איש את עמיתו', והוא על ענין הצער בדברים כאשר בארנו כבר.
ובשולחן ערוך הרב (חו"מ הל' אונאה סעיף כח) שגם המקללו בפניו יש בו משום אונאת דברים לבד מאיסור קללה לשום אדם מישראל שהוא אפילו שלא בפניו כמ"ש 'לא תקלל חרש', ובאור החיים כתב, שגם המרמה את חברו בדברי שקר הוא בכלל אונאת דברים, ובקובץ אגרות לחזון איש (ח"א ריא) כתב, שיש לדקדק בשמירת לא תעשה שאדם דש בעקביו וביחוד בין אדם לחברו והרי צריך ליזהר שלא לגרום צער לחברו בדיבור קל אף לרגע ויש בזה לא תעשה דאורייתא, וכתב ביראים (סימן קפ), כשם שאונאה בדברים כך אונאה בעין רע שאמר פני רעים שמסור ללב.
וכתב הגרי"פ פערלא בספר המצוות לרס"ג (הרב (עשה כח) בלאו של 'לא תשא עליו חטא', שלא יביישנו וילבין פניו ברבים בשעת תוכחה אלא יוכיחנו בצנעא, והקשה שהרי נלמד איסור זה מאונאת דברים, שמלבין פני חברו הוא בכלל אונאת דברים, שהאיסור הוא שלא לבייש את חברו ולהלבין פנים, וכתב לבאר, שלומדים מלא תונו גם אזהרה למצער חברו בלא הלבנת פנים, וכן בגמרא ערכין ובספרא אמרו הוכח תוכיח יכול אפילו מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא וכו', הרי שכתב שאזהרת לא תשא עליו חטא היינו שלא ימנע מלהוכיחו בדברים, שכל שמתבייש פניו מלבינים, וביוש קרי הלבנת והשתנות פניו.

גזל שינה

ובפתחי חושן (ח"ה גניבה ואונאה) כתב לגבי גזל שינה, כיון שצער גדול הוא הרי זה בכלל לא תונו, ולשון גזל אינו מדויק כ"כ בזה אבל איסור צער ודאי יש בזה, וכ"כ בשו"ת קרן לדוד (או"ח סימן יח) שאסור מן התורה להקיץ חברו בשנתו משום צער, וכתב שם אם חייב להקיצו כדי שיקיים מצוה דאורייתא או דרבנן או לאפרושי מאיסורא, וגם עובר משום ואהבת לרעך כמוך, והזכיר שם במי שעושה רעש בביתו או ברחוב בשעה שהשכנים ישנים, ונראה פשוט שה"ה הגר בקומה עליונה ועושה רעש באופן שמפריע לשכן שלמטה במנוחתו, ה"ז בכלל מצער.

אונאה ליראי השם ולרשעים

ובגמ' שם, אמר רב חננא בריה דרב אידי, מאי דכתיב 'ולא תונו איש את עמיתו', עם שאתך בתורה ובמצוות אל תונהו, ובנמוקי יוסף (לב, ב מדפי הרי"ף) הביא מהרי"ף שלמדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא יראי השם, ועוד הביא בשם המדרש, אם הונה עצמך מותר אתה להונהו שזה אינו קרוי עמיתך, וכן מצינו בגמ' במגילה (כה, ב) שמי שיצא עליו שם רע בודאי, שמותר לגנותו, כמו שמצינו במועד קטן (יז, א) ברב יהודה שנדה אותו תלמיד ואמר שמי שעבר על דברי רבנן מותר לקרותו עבריין וכ"כ הרמ"ה מקוצי.
וכ"כ הב"ח בשם המרדכי הארוך שבאונאת ממון אסור אפי' שאינו מקיים את המצוה, לפי שנאמר שם 'אל תונו איש את אחיו' אפי' שאינו אחיך, וכ' הב"ח בשם ספר החכמה, שא"כ נמצא שאונאת ממון חמור יותר מאונאת דברים, והרי מצינו שגדול אונאת דברים מאונאת ממון, ואפשר לומר שמיעט גוי אבל ישראל אפילו אין עושה מעשה עמך, אמנם מדברי הגמ' משמע שאם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך, משמע שאם אינו בעל תשובה אין בו אונאת דברים, והביא בשם בשם הר"א מרעגנשפורג מהגמ' בבבא בתרא (קנו, א) שאם הוא רשע ואין בידינו לכופו בענין אחר לקיים דברי תורה שאם מכים את גופו לקיים מצות, כ"ש שאת ממונו, וא"כ מותר גם באונאת ממון כדי שיחזור בו מרשעתו.
בשולחן ערוך (חו"מ רכח, א) כתב, כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים, וכתב הרמ"א ויש אומרים שאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם (נ"י), ומי שמאנה את עצמו מותר להונהו (שם בשם המדרש), ובסמ"ע (סק"ד) כתב, שבלשון המדרש כתב שאם הונה עצמך מותר וכו', שיש שפירשו, אם אחד מאנה אותך, ג"כ אתה מותר להונהו, והיינו עצמו של זה שחוזר להנהו, והקשה, שאי"ז משמע בלשון, וכן אפי' אם מאנה אחרים, אלא ביאר שמדובר באופן שמזלזל בכבוד עצמו ונפשו, שבזה לא הזהירה התורה וגם אחרים מותרים להונהו ולזלזל בכבודו, שאיש כזה אינו ירא שמים, וכן משמע קצת בנ"י וכתב לבאר שאינו נקרא עמיתך, לפי שאינו מכלל בני הישוב והדרך ארץ.
וכתב החפץ חיים (חובת השמירה פרק יד), שנראה דהיינו דוקא בדבר שמפורסם בישראל לאיסור, ואצלו הופקר הדבר, אבל סתם איש כל שהוא בכלל ישראל, יש עליו איסור אונאת דברים, ששייך בכל אדם אפילו אינם שוין במדרגתן, וכמאמר התנא באבות אל תהי בז לכל אדם, וכללו בזה, אפילו אחד חכם אחד עם הארץ כל שלא הופקר אצלו איסורי תורה.

אונאת אשתו

עוד מצינו שם בגמ', אמר רב, לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו לצערה, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה, וכתב רש"י, שפורענות אונאתה ממהר לבא, אמר רבי חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה לאדם אלא בשביל אשתו שנאמר ולאברם היטיב בעבורה אמר להו רבא לבני מחוזא שיכבדו את נשותיהם כדי שיתעשרו עי"ז.
ובסמ"ע (סק"ה) כתב, לפי שהאשה רכה בטבע ועל צער מעט היא בוכה, והשם יתברך מקפיד על הדמעות, והביאו שם בגמרא, אמר אמר רבי אלעזר, מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר 'גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי' ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר (תהילים לט, יג) 'שמעה תפילתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש', ופירש רש"י, אף על פי שתחילת הפסוק בשון בקשה הוא, מ"מ מ"ש אל תחרש לשון עתיד הוא, והיינו, בזאת אני בוטח שאין מדרכך לשתוק ולהחריש על הדמעות.

אונאה בשוגג

הנה בספר החינוך (מצוה רמג) במצות ואהבת לרעך כמוך כתב, שהעובר עליה ולא נזהר בממון חברו לשומרו, וכל שכן אם הזיק אותו בממון או צערו בשום דבר לדעת, ביטל עשה זה, ומשמע שבשוגג אינו עובר, וכ"כ (מצוה רמ) שלא להלבין פני אדם מישראל, שהעובר עליה והלבין פני חברו ברבים במזיד, עבר על מצות מלך, דוקא במזיד, וכ"כ הרמב"ן (ויקרא כה, יד) שהמאנה את חבירו לדעת עובר בלאו, וכ"כ בשו"ע (חו"מ רכח, ה) שאם כוונתו לביישו אסור, וכן מבואר בדברי רש"י, שהדבר מסור ללב שיכול לומר שהתכוון לטובה, ומשמע שאם היה מתכוון לטובה אין בזה איסור, וכ"כ המגיד משנה (פי"ד הל' מכירה הי"ח), ואם עשה מעשה שיודע שיוכל להזיק גם אם לא התכוון להזיק בפועל לחברו עובר באיסור.

אונאה ברמז

והנה מצינו שם בגמ', דרש רבא, מאי דכתיב 'ובצלעי שמחו ונאספו... קרעו ולא דמו', אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ, ולא עוד, אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי, דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה, ואני אומר להם, מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, שהם עשו זאת הערמה וברמז כשואלים ממנו דבר הלכה, והתכוונו להקניטו.
ובספר החינוך (מצוה דלח) כתב, שראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון, וכמו שאמר,ו גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר ויראת מאלקיך וגו', וכל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעינים והוא יראה ללבב, וכ"כ החפץ חיים בחובת השמירה (פרק יד), שגם בכתב או ברמז שייך איסור של אונאת דברים, אם כונתו לצערו. וכמו לענין איסור לשה"ר ורכילות כמבואר בחפץ חיים.

אם מורידים אותו מאומנותו

ובשו"ת חתם סופר (ח"ה חו"מ קעו) כתב השואל, באחד שפגע באיש נכבד שהתל בו שילדה אשתו של השוחט בן זכר ושמכבדו במצות מילת בנו באשר ידע שמהדר מאוד על מצוה זו, ונסע לאותו מקום ארבע שעות ושיקר אותו האיש לפי שילדה נקבה והיה לשחוק בעיני כל, האם צריך לפטר את השוחט מאומנתו על אותו מעשה, והביא החת"ס שיש בזה דין אונאה שהרי מצינו בגמ' בב"מ שאם היו חמרים מבקשים תבואה ממנו ואמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה ויודע בו שלא מכר לעולם, ופסק השו"ע (חו"מ רכח, ד) שעובר על לאו דלא תונו, ובדיני ממונות מצינו שהשוכר את הפועל לעשות לו מלאכה ונמצא שאין לו, וצריך לשלם לו שכרו ושכר מילה הוא עשרה זהובים, ושכר פסיעות אין בידי לשער, ויש לפטרו מאומנותו עד שירצה אותו.

להתחתן לפני האח הגדול

בשו"ת אגרות משה (אהע"ז ח"ב סי' א) כתב השואל, אם אח צעיר יכול להתחתן קודם אחיו הגדול כשאחיו מקפיד, וכתב, שיכול גם לכתחלה האח הצעיר להתחתן אפי' שאחיו הגדול לא נזדמן לו עדיין אשה לישאנה, כי הרי הוא מחוייב לישא אשה ואיך שייך שלא יקיים חיובו בשביל אחיו הגדול, ואפי' שזה באונס שלא נזדמנה ההוגנת לו, מ"מ לא יבטל גם הצעיר מצותו, וכן אם ימתין לאחיו כבר לא ירצו בשידוך שהוא שידוך הגון, ודאי שאין עליו להפסיד ענין חשוב בשביל זה, ומה שהביאו ראיה מהש"ך (יו"ד רמד, סקי"ג) לאסור, היינו דוקא כשהשתדכו שני האחים והנידון מי קודם לנישואים, שהולכים אחר הגדול ואפי' שהקטן יותר חכם, כיון שאמר רב אמי שבישיבה הלך אחר חכמה ובמסיבה הלך אחר זקנה, דהיינו של משתה וכן לנישואין.
ומה שרצו לומר שיש להמנע משום שהוא בושת לאח הגדול, כעין הלבנת פנים שהוא איסור חמור, אפשר שכיוון ויש הרבה שרוצים ללמוד, שחושבין שאחר הנישואין שיהיה רחיים בצוארו לא יוכל ללמד כדאיתא בקידושין (כט) ואיך שייך שיחכה לאחיו במה שרוצה לחכות עד שיזדמן לו אשה חשובה שתרצה בו, וגם מסתבר שלא שייך לאסור לאדם מלעשות עסקיו וכל צורכי גופו בטענה שאחד יתבייש ע"י זה במה שהוא לא הצליח כמותו. ולכן אין בזה שום איסור ואף לא שום דבר שלא כהוגן בזה שישא הצעיר תחלה ואדרבה זכה במצוה גדולה של נישואין ופו"ר שחייב בן עשרים.

גודל איסור אונאה

ומצינו שם בגמ' כמה גדול איסור אונאה, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי שם בגמ', גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלקיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלקיך, ורבי אלעזר אומר, זה בגופו וזה בממונו, רבי שמואל בר נחמני אמר, זה ניתן להישבון, וזה לא ניתן להישבון, ואמר רב חסדא, כל השערים של תפילה ננעלו חוץ משערי אונאה, שנאמר 'הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך', וכתב רש"י שהצועק על אונאת דברים - אין השער ננעל בפניו, אמר רבי אלעזר, הכל נפרע בידי שליח חוץ מאונאה, שנאמר ובידו אנך, אמר רבי אבהו, שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם, אונאה, וגזל, ועבודה זרה, אונאה - דכתיב ובידו אנך, גזל - דכתיב חמס ושד ישמע בה על פני תמיד, עבודה זרה - דכתיב העם המכעיסים אתי על פני תמיד.
וביאר האלשיך, במה שאמר 'אל תונו איש את עמיתו', לומר הלא בעיניך אתה איש שהוא חשוב ככל איש או אנשים שבמקרא, מה שאין כן שכנגדך שאתה נותן בו דופי ומביישו ומאנה אותו בדברים, וכן יראה לך כי צדיק אתה ממנו וראוי ליקרא ה' אלקיך מה שאין כן הוא והנך טועה, וזהו ולא תונו איש את עמיתו כו', כי על מה שאתה איש חשוב בעיניך הנה אצלי עמיתך וחברך איש כערכך, וזהו איש את עמיתו, כי אם איש חשוב אתה עמיתך דומה לך הוא זה, ואשר בעיניך שיותר תתייחס אתה ליקרא אני אלקיך, הנה ויראת מאלקיך, כי אני ה' אלקיכם כמוך כמוהו, כי מי יודע איזה יכשר לפניו יתברך הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים.